מייד כאשר התבררה מדיניותו של נשיא ארה"ב ברק אובמה להתחבר לאחים המוסלמים ולנטוש את בעלות בריתה המסורתיות של ארצות הברית, ישראל, מצרים, סעודיה והמפרץ – יצרנו, דני דייקר (היום נשיא המרכז הירושלמי לענייני חברה ומדינה) ואנוכי, מגעים עם בכירים מצרים.

עשינו זאת כדי לגבש ברית מזרח תיכונית כגוש מול המדיניות של אובמה לברית עם האסלאם הפוליטי. מה שדיברנו עליו התבסס על אמרה מן ההיסטוריה של האסלאם: אַהְל מַכָּה אַדְרָא בִּשִיעָאבִּיהָ, כלומר: אנשי מכה מכירים טוב יותר את נקיקי הריה. הכוונה הייתה, שאם אובמה רוצה את האחים המוסלמים – המזרח התיכון כגוש אחד יעמוד ביחד מול האתגר הזה.

כשרצינו לגבש ברית מזרח תיכונית התבססנו על האמרה: "אַהְל מַכָּה אַדְרָא בִּשִיעָאבִּיהָ" – אנשי מכה מכירים טוב יותר את נקיקי הריה. אם אובמה רוצה את האחים המוסלמים – המזה"ת כגוש אחד יעמוד מול האתגר הזה

המצרים שאלו אותנו מה עם הבעיה הפלסטינית, וענינו כי אסור שהפלסטינים יחבלו בסיכויי מדינות המזרח התיכון לעסוק באינטרסים החיוניים שלהם, ומוטב שישראל, מצרים וסעודיה יגבשו יחד פתרון ויכפו אותו על הפלסטינים.

פתאום שמענו את עמרו מוסא, שהיה שר החוץ המצרי, מדבר על אהל מכה אדרא בשיעאביה, והבנו שהמסר נקלט, אבל בינתיים גבר הסער הערבי במצרים, בגיבוי של אובמה, הנשיא חוסני מובארכ נפל, והיוזמה נפלה יחד אתו.

כעת, אנו עומדים לפני מצב שמחדש את סיכויי היוזמה, אם ישראל תהיה מעוניינת. כרגע ישראל לא מעוניינת ככל הנראה, אבל שווה לבחון את המצב האובייקטיבי – אולי הדברים בישראל ישתנו בהמשך.

נקודת המפנה היא חסימת מיצרי באב אל-מנדב בפני השייט הבינלאומי, חוץ מקטאר. האינטרס הברור של ישראל, סעודיה ומצרים להתחבר כדי להסיר את המכשלה החות'ית – ברור מתמיד. אבל, שוב – כמו ששאלו אותנו המצרים בעבר: מה עם הפלסטינים? כאז גם היום – הבעיה הפלסטינית הבוערת בעזה ובגדה, נראית כמונעת את התגבשות הברית הכל כך מתבקשת.

אבל יש דרך להתגבר על המכשול.

אחד התסכולים הגדולים של סעודיה מבעלות בריתה הטבעיות, מצרים וירדן, היה כאשר היא ביקשה לגבש נאט"ו ערבי להילחם יחד בתימן הן סירבו. מצרים סירבה בגלל שנכוותה קשות במלחמה של נאסר בתימן ערב מלחמת ששת הימים, וירדן כי היא עקרונית לא מוציאה את הבדואים שלה למלחמות מחוץ לגבולותיה כדי שלא לקבל חיילים בארונות שיזעזעו את הקשר בין הבדואים למלוכה ההאשמית.

נקודת המפנה היא חסימת מיצרי באב אל-מנדב בפני השייט הבינלאומי, חוץ מקטאר. האינטרס של ישראל, סעודיה ומצרים להתחבר להסרת המכשלה החות'ית – ברור מתמיד. אבל שוב עולה שאלת הפלסטינים

היחידים שנענו לפנייה הסעודית לכוח בין-ערבי היו המפרץ וסודאן,

וכעת נוצרו התנאים לגיבוש מחודש של כוח צבאי מזרח תיכוני מסעודיה, המפרץ, מצרים, ירדן ו-ישראל.

לגבי סעודיה – הדברים מובנים. גם כעת היא ירטה טילים תימניים שהופנו לאילת. מבחינתה תימן היא העזה שלה, והסרת האיום של עזה מעל ישראל מקביל לרצונה של סעודיה להסיר את האיום של תימן מעל ביטחונה.

לגבי מצרים, סגירת באב אל-מנדב עוררה פניקה ממש, עד כדי סיכוי למפנה בעמדת מצרים כלפי הסרת האיום החות'י על תעלת סואץ, והדברים נכונים גם לגבי ירדן.

לא כל כך מדווח אצלנו, אבל הלחץ הסורי על ירדן גובר משתי בחינות: פריצת הגבול הירדני להברחת סמים, והתנגשויות מתגברות בין צבא ירדן למבריחים סורים, מגובים במיליציות איראניות הקשורים בממשלה של בשאר אסד. יש לזכור שצבא סוריה הוא צבא מאפיוזי שתמיד עסק בסחר סמים. אם כך, משטר אסד הוא עזה של ירדן, שלא לדבר על הסכנות של השיעה מעיראק. אבל בעיראק יש לירדן מהלכים בתוך השיעה הערבית המסויגת מן הפרסים, ועל כך בבלוג אחר.

עד כמה שהדברים נשמעים הזויים, ישראל יכולה לשמש הדבק שיחבר את כל המדינות האלה לברית הים התיכון של מדינות האזור. אם באמת זה יתרחש, זה יכול לחזק את הציר הסוני-ישראלי לא רק מול איראן ושלוחותיה, אלא גם מול ארצות הברית.

דווקא ממשלת המשילות והגבורה, ימין מלא מלא, מחלישה את ישראל מול תכתיבי ארצות הברית. אילו הייתה בישראל ממשלה סבירה, שהייתה מגבשת עם מצרים, סעודיה וירדן הסדר סביר לבעיה הפלסטינית, שיגן על האינטרסים של ישראל, הרי כבעלת ברית הן היו מעוניינות בשותף חזק ולא חלש, והן היו דואגות לכך שהפלסטינים יקבלו הסדר שיגנוז את חלומם לחיסול ישראל.

אילו הייתה בישראל ממשלה סבירה, שהייתה מגבשת עם מצרים, סעודיה וירדן הסדר סביר לבעיה הפלסטינית, הרי הן היו מעוניינות בשותפה חזקה והיו דואגות לכך שהפלסטינים יקבלו הסדר שיגנוז את חלומם לחיסול ישראל

מול הידיעות של התגבשות קואליציה בינלאומית להסרת האיום החות'י יש אופציה של גיבוש ברית ישראלית-סונית לחידוש המלחמה האזורית בתימן.

הקואליציה הבינלאומית תגביר את תלות מדינות האזור במעצמות חוץ, בעוד שהתגבשות מדינות האזור כציר צבאי תחזק את הציר וגם כל אחד ממרכיביו מול לחצים מבחוץ, כי אנשי מכה מכירים טוב מאחרים את נקיקיה – והפעם עם ישראל.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.