בימים אלה, כשאנו נמצאים תחת מלחמה והרג חסר תקדים לאחר מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, אפשר להתעקש שמדובר כאן במלחמה של מוסלמים מול יהודים ולטעון שלא ניתן לבודד את המרכיב הדתי מהמשוואה. אנו טוענים שההיפך הוא הנכון.

אולם לצד זאת, אין מנוס מלאמץ חשיבה קולקטיבית אוניברסלית של שוויון, הכוללת מתן זכויות וחובות שוות לכל אזרח. קרי: הכרה של כלל האזרחים במדינת ישראל – ומכאן הענקת זכויות שוות לכולם. ללא מחשבה קולקטיבית הממגרת את תפיסת "זה יהודי, זה ערבי", אנחנו נמשיך להימצא באותו לופ.

כמובן שקבלת הזכויות תלויה גם בקבלת שלטון החוק במדינת ישראל. שני העמים חייבים להבין שאם לא נחיה ביחד – יתכן שלא נחיה בכלל. לכן אנחנו קוראים להתחיל לחיות למען ביטחון כולנו ולמען השלווה השגשוג ופיתוח האזור המיוחד הזה.

אין מנוס מלאמץ חשיבה אוניברסלית של שוויון, הכוללת מתן זכויות וחובות שוות לכל אזרח ותלויה גם בקבלת שלטון החוק במדינה. שני העמים חייבים להבין שאם לא נחיה ביחד – יתכן שלא נחיה בכלל

הרי מה שלמדנו בשנה האחרונה נוכח המאבקים הלוקליים זה שהבעיה היא לא אנחנו, מוחמד ודוד, שכן גם אם הארץ תתרוקן מיושביה – הבעיה העדתית ובעיות הפנים והחוץ לא תיפתרנה, הן רק ישנו מרקם.

יסלחו לנו המתפלפלים, אולם ברצוננו להזכיר כי המוסלמים והיהודים חיו יחד 1,400 שנים, במהלכן היו תקופות טובות ומשגשגות של היהודים גם תחת שלטונות זרים ואסלאמיים, תקופות בהן גם השפה העברית קמה חזרה לתחייה. גם תחת שלטון העם היהודי ניתן לפתח ולהתפתח בתחומי המדע והספרות – לכל מי שמוכן לקבל את עול השלטון.

אם כך, נשאלת השאלה – אם ידענו לחיות מאות שנים בדו קיום מפואר ובשגשוג שהיה תוצר של חיים משותפים ביננו, מדוע אנחנו לא מצליחים לפתור את הקונפליקט ולחיות כך גם כיום?

מתוך התהייה הזו, אשר מעסיקה אותנו ביתר שאת בתקופה האחרונה, קמה תנועת "אוחזים במשותף" לטובת בניית קואליציה וחיבורים של אנשי ונשות דת אשר קולם נדם בתחילת המלחמה. אנו מכוונים אליהם את המגברים כך שיישמעו במרחב הציבורי וימנעו הדרדרות והקצנה של השיח בין מי שעובדים יחד במקומות התעסוקה, מקבלים טיפול רפואי זה לצד המיטה של זו ומגישים יחד מטלות באקדמיה.

עלינו לזכור שבסוף לשתי הדתות אב משותף – אברהם אבינו. וכבנים לאב אחד, הרינו אחים. מובן כי בין אחים צריכים לשרור יחסי אהבה ואחווה, אך לצערנו מאז בריאת העולם מצאנו גם יחסי מתח ואיבה נוסח קין והבל, יצחק וישמעאל ויעקב ועשיו.

עלינו לזכור שלשתי הדתות אב משותף – אברהם אבינו. וכבנים לאב אחד, הרינו אחים. מובן כי בין אחים צריכים לשרור יחסי אהבה ואחווה, אך לצערנו מאז בריאת העולם מצאנו גם יחסי מתח ואיבה

גם הנביא מוחמד מפציר במוסלמים לקבל את השונה ולחפש את המשותף הזה. "הבריות הינם בני אלוהים כולם, והאהוב ביותר בעיני אללה הוא זה שמיטיב עם בני אלוהים", וכן גם בקוראן מוזכרת שיבתו של עם ישראל לארץ ישראל, בתנאי שיחסיו אל הגר יהיה כיחסיו אל עמו.

אז דווקא בזמנים הקשים הללו, כשאנו נחשפים לעדויות מצמררות ולשנאה צרופה, כאשר יהודים ומוסלמים נאלצים לאפסן את הטליתות והמסבחות ולהחביאן היטב מתחת למעיל ברחבי העולם, אנחנו קוראים דווקא לשלוף אותם ולהיאחז במשותף ביננו.

אנו קוראים להעמיק ולחתור לחיים בכבוד ולהרחיק את המתח והשנאה, וכל זאת דווקא בחסות הדת ובאמצעות מפגשים שאנו מייצרים בצורה יזומה על מנת להתרומם אל מעבר לשיח השטחי הפונדמנטליסטי הרווח בחברה.

במסגרת פעולותינו המשותפות המקובלות ב"אוחזים במשותף", אנו מקיימים כנסים של נציגי הדתות. ביניהם: רבנים, כמרים, שייח'ים מהאסלאם, הדרוזים, האחמדים וקהילת הבהאים – ויחד יוצאים לבתי ספר בערים ובכפרים, מסבירים לתלמידים את המשותף בין הדתות ויותר מכך את הישיבה המשותפת של נציגי הדתות. אלה שאינם נלחמים זה בזה אלא להיפך, מכבדים זה את זה ומשרים אוירה אוהדת של שכנות טובה ומשותפת.

למרות ההכרה בקושי, אין מנוס מלתכנן את היום שאחרי המלחמה. ולמרות שברור לנו כי אנו מתהלכים על חבל דק שבין מלחמה לשלום, אין בכוונתנו לוותר על השאיפה לחיים משותפים בארץ ישראל.

דווקא כשנחשפים לעדויות מצמררות ולשנאה צרופה, כשיהודים ומוסלמים נאלצים לאפסן את הטליתות והמסבחות ולהחביאן מתחת למעיל ברחבי העולם, אנחנו קוראים לשלוף אותן ולהיאחז במשותף ביננו

אנו מוצאים כי עלינו להיות ריאליים ולהבין שאנחנו כבר כאן, ונמשיך להיות כאן ולעמוד על המשמר, אולם אנו חייבים למצוא את הנוסחה לדו קיום במרחב. ולאור דברים אלה, וההבנה כי המלחמה כאן היא לא מלחמת דת, דווקא יש בכוחה של הדת לייצר כאן תשתית לפתרון הומניטרי ותקווה לימים טובים יותר, מתוך אמונה שכולם היו בניו.

שיח' מוחמד שריף עודה הוא ראש העדה האחמדית בישראל, מחמד פועל רבות על מנת לשמור על מרקם החיים בין האוכלוסיות בארץ ומרבה לארח כנסים לכלל אנשי הדת והתושבים.

הרב דוד מצגר הוא יקיר העיר חיפה, שימש כמנכ"ל המועצה הדתית ודאג לטפח את הקשר ההדוק בין מנהיגי הדתות ולאחד בין מגזרי האוכלוסייה השונים המתגוררים בחיפה.