עניין משונה ועוכר שלווה מתחולל בישראל לאחרונה: אנשים העושים כל שביכולתם לברוח מאחריותם למה שקרה ביום שלפני, מנסים לשכנע אותנו שהם מסוגלים וראויים להוביל אותנו בבטחה אל היום שאחרי.
כשמעמיקים להתבונן במה שמאפיין את אותם אנשים, מגלים כי רבים מהם ישמחו לשאת נאומים חוצבי להבות על היום שלפני היום שלפני (ההתנתקות! אוסלו! המעברות!) ולא תהיה להם כל בעיה לדבר גם על היום שלפני לפני לפני היום שלפני (מרד החשמונאים! מלכות דוד! ברית בין הבתרים!).
וממש במקרה יתברר שיש להם חזון ברור לגבי היום שהרבה אחרי היום שאחרי (ימות המשיח! מלכות ישראל! בית המקדש!).
רק ההווה הממשי, המרוט, הכרוך באתגרים ובייסורים, והאפור כשק – חומק לא פעם מאחיזתם.
על העבר הקרוב ועל העתיד המדאיג שנמצא מעבר לפינה אין על מה לדבר. אחרי מה שהנאצים והאנטישמים עשו לנו, למי יש ראש לשטויות האלה? עכשיו הזמן לזכור את מה שעשה לנו עמלק, לא לדבר על מה שעשה לנו סדר העדיפויות הפגום.
ישראל מצליחה להתקיים בפער שבין "ישראליות" טבעית, שסולדת מבולשיט ומבלבולי מוח, שחיה את המציאות הריאלית ויודעת להתארגן במהירות, לאלתר, להתנדב, להסיע, להציל, לפתור בעיות, להושיט יד למי שצריך, ליזום; לבין "ישראליות" מקבילה, בומבסטית, נפוחה מחשיבות עצמית, של פוסטים נמלצים, הצהרות ריקות מתוכן והבטחות חסרות בסיס.
ישראל מצליחה להתקיים בפער שבין "ישראליות" טבעית, שסולדת מבולשיט ומבלבולי מוח, שחיה את המציאות הריאלית ויודעת להתארגן במהירות; לבין "ישראליות" מקבילה, בומבסטית, נפוחה מחשיבות עצמית
מתבקש ואף מקובל לייחס את הרעות החולות הללו לבנימין נתניהו ול"בייס" הקולני שלו. אחריותם אכן רבה, אבל התופעה הזו אינה חדשה.
צריך רק להיזכר בכל הפעמים הרבות בהן חזינו בגדוד מילואים מותש, שחייליו מתבוססים בבוץ כלשהו מול הריסות בתים כלשהם בחזית כלשהי, אחרי עוד הידרדרות ביטחונית כלשהי, מקשיבים לראש ממשלה/שר ביטחון/רמטכ"ל כלשהם שמכבירים מילים על "האתגרים האדירים", ועל "כוחנו באחדותנו", ועל זה ש"אין ברירה" כי "אין לנו ארץ אחרת".
כאילו יש אומה בעולם שיש לה ברירה ויש לה ארץ אחרת וכאילו המשך השיר – "גם אם אדמתי בוערת" – הוא מין גזירת גורל, שאין כל דרך להימנע ממנה. ולראייה: מי שביקשו להימנע מהשרפה הזו, וניסו לכבות את האש כשהיא עוד הייתה קטנה, הם אלה שמואשמים עכשיו שבגללם הלהבות התפשטו לכל עבר.
כמה פעמים כבר התנגשנו ככה במציאות והוכחנו שאנחנו אלופי העולם בהיחלצות מצרות צרורות בעזרת אלתורים, אבל אנחנו לא טובים בתחזוקה השוטפת, שאולי הייתה מונעת מאיתנו להיקלע לצרות הצרורות האלה מלכתחילה?
כמה פעמים כבר התנגשנו ככה במציאות והוכחנו שאנחנו אלופי העולם בהיחלצות, אבל אנחנו לא טובים בתחזוקה השוטפת, שאולי הייתה מונעת מאיתנו להיקלע לצרות הצרורות האלה מלכתחילה?
מדינת ישראל של האבות המייסדים הייתה פרויקט לאומי של אנשים קשוחים, מעשיים וענייניים. מייסדי המדינה היו חדורי תחושת שליחות ומודעים למשק כנפי ההיסטוריה. אבל הם גם היו תמיד מחוברים למציאות הכלכלית, הפוליטית, האזורית, הבינלאומית. מכירים בחשיבות הכוח אבל גם ערים למגבלותיו, מנווטים כמיטב יכולתם בין הרצוי למצוי ובין האפשרי לבלתי ניתן להשגה.
בעשורים האחרונים נהוג לדוש בביקורתיות ואף באכזריות בטעויותיהם הרבות של דור המייסדים ובעוולות שרשומות על שמם. אולי הגיע הזמן לחזור ולהתרפק על ההישגים העצומים שלהם. על המפעל המפואר שהם הקימו, כמעט יש מאין, בנסיבות היסטוריות קשות מנשוא.
אולי זה לא מקרי שקריאת ההשכמה, האסון ההיסטורי של שבעה באוקטובר, היכה בעיקר בשני סמלים גדולים של העידן ההוא – הקיבוצים ועיירות הפיתוח – שהופקרו לגורלם.
הסמליות ההיסטורית שאי אפשר היה לחמוק ממנה, הפנתה את מבטנו גם אל המחדל הגדול הקודם, של מלחמת יום כיפור. מדברים הרבה על ההיבריס והביטחון העצמי המופרז שקדם למחדל 73', אבל לא רבים זוכרים שהימים שקדמו למלחמת יום כיפור, ימי חגיגות "חצי יובל" לישראל, היו גם ימים של התרפקות נוסטלגית לצד נפנוף פרידה – לדור הפלמ"ח ולמאבק על הקמת המדינה.
מדברים הרבה על ההיבריס שקדם למחדל 73', אבל לא רבים זוכרים שהימים שקדמו למלחמת יום כיפור, ימי חגיגות "חצי יובל" לישראל, היו גם ימים של התרפקות נוסטלגית לצד נפנוף פרידה – לדור הפלמ"ח
להקת הנח"ל שרה אז את "מסביב למדורה", שיר תהילה שכתב נתן אלתרמן לכבוד הפלמ"ח ("אומתם לא הייתה להם אם / לא ידעה בצאתם לדרך… את העול הפשוט כעפר / הם נשאו, בלי הבט אחורה… מה נוסיף ונמנה? מדברים פעוטים נוצרות אגדות, זה החומר…).
אריק איינשטיין שר אז את מילותיו של הצנחן מנהלל, יהונתן גפן: "כאן, איפה שאתה רואה את הדשא / היו פעם רק יתושים וביצות / אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר / אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר / יכול להיות שזה נגמר?".
אלה היו להיטים ענקיים בישראל ב-1973. ואז פרצה המלחמה, ובעקבותיה באמת היה נדמה שזה נגמר. שתם זמנה של הישראליות החילונית, המפא"יניקית, העברית, הכור-היתוכניקית, הקיבוצניקית, הממלכתית, העניינית. זו שכשלה אז במבחן העליון – להעניק לישראלים ביטחון.
על הבמה הלאומית עלו כוחות חדשים עם זיק חדש בעיניים: אנשי גוש אמונים, תנועת החזרה אל המסורת והדת (שאורי זוהר היה הסמל הבולט שלה, וש"ס המייצגת הפוליטית החשובה שלה). וגם הכהניזם הרים אז לראשונה ראש, ומאז הוא נמצא בתנועה מבהילה מהשוליים אל המרכז.
חמישים שנה חלפו. הלהיט הגדול של 2023 הוא "חרבו דרבו" ("עוד איקס לנשק / כי כל כאלב ביג' יומו / חכו שנפיל עליכם גשם, כחבות / כל כאלב ביג' יומו… כל היחידות בצה"ל באים לחרבו דרבו על הראש שלהם, ווי ווי"). על שלטי חוצות ענקיים פורטרטים של מניחי תפילין וקריאת "שמע ישראל". על הציטוטים שהוגשו השבוע לבית הדין בהאג כבר נאמר הכול.
חמישים שנה חלפו. הלהיט הגדול של 2023 הוא "חרבו דרבו". על שלטי חוצות ענקיים פורטרטים של מניחי תפילין וקריאת "שמע ישראל". על הציטוטים שהוגשו השבוע לבית הדין בהאג כבר נאמר הכול
אולי הדרך אל היום שאחרי מחייבת לחשב מסלול מחדש, ולהיזכר בשורשים האבודים.
להפסיק לחכות למשיח שלא יבוא, ולחזור אל התחזוקה האפורה אך המתגמלת של כל מה שחולל את המהפכה הציונית ואת הפלא ששמו מדינת ישראל.
לעצור את הנסיגה המואצת של העשורים האחרונים מעצמאות לגלותיות, מצבא ומשטרה למיליציות, מממלכתיות לקהילתיות, מעיר עברית לעיירה יהודית, מביקורתיות לנאמנות, מיזמות לקצבאות, ממדינת לאום לארץ מאחזים, ממדע למסורת.
להתעורר ולהיזכר שכוחה של אומה אינו נמדד בהצהרות בומבסטיות, במחוות גרנדיוזיות או בחזונות משיחיים. לא ב"חרבו דרבו" של נס וסטילה אלא ב"עול הפשוט כעפר" של אלתרמן:
בחיפוש מתמיד אחרי פתרונות יצירתיים לבעיות, במקום להתעלם מהן ולקוות שיתפוגגו; בחיזוק החינוך; בהרחבת התרבות; בדאגה לבריאות האזרחים; ביצירת חיבור בין קהילות במקום לשסות אותן זו בזו; בכריתת בריתות בינלאומיות; בשמירה על החוק והסדר, ובהגנה על כבוד האדם וחירותו.
אחרת, היום שאחרי ייראה בדיוק כמו היום שלפני. ואולי גרוע ממנו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו