תקציב המדינה שעבר בשבוע שעבר סיפק מגוון כותרות, גם בתחום הסביבה והאקלים, ובראשן החלטה בדבר "תמחור פליטות מזהמים מקומיים וגזי חממה". מטרת ההחלטה, כפי שנכתב בדברי הפתיחה שלה, היא לעודד מעבר לכלכלה דלת-פחמן, ולתקן את כשל השוק שנוצר כאשר פולטי גז חממה אינם נושאים בהשלכות (כלכליות או אחרות) של הנזק שהם מסבים לכדור הארץ.

הנחת העבודה של הנוסח היא פרוגרסיבית מאוד, כמעט אוונגרדית: "תמחור פליטות נחשב להסדרה היעילה והאפקטיבית ביותר לעידוד הפחתת פליטות". אך כיוון שמיסוי פחמן בקנה מידה לאומי נמצא בראשית דרכו בעולם, ספק אם ניתן כבר לטעון לאפקטיביות שלו, לא כל שכן לדון בשיעור המס האפקטיבי או בייעוד של כספי המיסים (בקנדה, למשל, הם מוחזרים לאזרחים כנקודות במס בריאות).

על כל פנים, בחירתה של הממשלה הכי ימנית והכי פחות סביבתית בתולדות מדינת ישראל לעסוק דווקא כעת במס פחמן, מעוררת חשד כי לא רק טובת האטמוספירה ניצבת לנגד עיניה.

בחירתה של הממשלה הכי ימנית והכי פחות סביבתית בתולדות מדינת ישראל לעסוק דווקא כעת במס פחמן, מעוררת חשד כי לא רק טובת האטמוספירה ניצבת לנגד עיניה

ואכן, בנוסח מתגלות שתי מלכודות. האחת נוגעת למנגנון גביית המס, והשנייה נוגעת לפער ההולך וגדל בין התעשייה הישראלית המזהמת לבין התעשייה האירופאית ההולכת ומתנקה, על רקע תחולתו של המנגנון לתיקון הגבול הפחמני (Carbon Border Adjustment Mechanism).

הממשלה מציעה לממש את מס הפחמן על ידי תוספת למס הבלו, שחל ממילא על דלקים מזהמים. התוספת נועדה לגלם את המחיר של הנזק הסביבתי, וכיאה למס בלו שנועד לצמצם צריכה של מוצרים מזיקים, מצופה שעליית המס תעודד את השוק לחפש אלטרנטיבות.

אבל האם הדבר בכלל אפשרי? לא ממש: בהיעדר האצה בפיתוח תשתית אנרגיה מתחדשת, ועם עליית מס הקנייה על רכבים חשמליים, נגזר על הצרכן לשלם יותר מבלי שיוכל לבחור נקי יותר, או לסבול עליות מחירים בעקיפין. בנוסף לכך, כספי הבלו מזינים את קופת המדינה, ואין ערובה שהם יושקעו בטיפול בבעיה שלשמה הם נגבו – הפחתת פליטות של גזי חממה, וסילוק פחמן עודף מהאטמוספירה.

אם הכסף היה נגבה לתוך קרן ייעודית, שמסבסדת טכנולוגיות נקיות ותומכת במאות יוזמות אקלים בישראל שמשוועות להשקעה, לא רק שמצבנו האקלימי היה משתפר אלא היינו מרוויחים עוד השקעות זרות, מקומות עבודה וירידות מחירים לצרכן.

בהיעדר האצה בפיתוח תשתית אנרגיה מתחדשת, ועם עליית מס הקנייה על רכבים חשמליים, נגזר על הצרכן לשלם יותר מבלי שיוכל לבחור נקי יותר, או לסבול עליות מחירים בעקיפין.

המלכודת השנייה, זו שנוגעת לחוק האירופאי CBAM, מורכבת יותר. תחילה יש להבין מהו CBAM: החוק, שייכנס לתוקף בהדרגה עד סוף 2025, קובע שסחורות מסוימות המיובאות לאירופה צריכות לעמוד באותה רמת אינטנסיביות פחמנית של מוצר אירופאי, או לשלם מס. מדובר בעיקר במתכת, מימן, דשנים, צמנט ועוד מספר מצומצם של מוצרים שהייצור שלכם כרוך בפליטה מסיבית של גזי חממה.

בתוך אירופה חל מנגנון ה-EU Emission Trading Scheme (EU ETS), הקובע מכסות פליטה לתעשייה, שהולכות ומצטמצמות מדי שנה כדי לעודד הפחתת פליטות. לכן ה-CBAM הוא מנגנון משלים שנועד לוודא כי אירופה לא הופכת את העולם המתפתח לחצר אחורית שבה מותר לפלוט ללא חשבון. אם תרצו, זו חקיקה למניעת אקו-קולוניאליזם.

החוק האירופאי מעניק פטור במקרה שבמדינת המקור של הסחורה ישנו מיסוי שווה ערך לזה שחל באירופה. כיוון שמנגנון כזה לא קיים בישראל, היצואנים הישראלים חשופים לפגיעה ברווחיות בטווח הקצר עקב תשלום המס, ופגיעה משמעותית בתחרות מול יצואנים נקיים יותר בטווח הבינוני-ארוך.

הפתרון הפשוט יהיה, כמובן, להחיל בישראל מנגנון שקול ל-EU ETS, כך שייחסך תשלום המס בגבול האירופאי, והיצרנים הישראלים יהיו מחויבים מול המדינה להפחית את הפליטות בהתאם למכסה שהולכת ופוחתת משנה לשנה. מהלך כזה  יחייב את החברות למדוד את הפליטות שלהן, ויחייב את המדינה להוריד את רמת פליטות גזי החממה של משק האנרגיה – מהלך שישפיע על התעשייה שהיא צרכנית אנרגיה גדולה.

באירופה נקבעות מכסות פליטה מצטמצמות לתעשייה, ומנגנון משלים המוודא שאירופה לא הופכת את העולם המתפתח לחצר אחורית הפולטת ללא חשבון. למעשה, זו חקיקה למניעת אקו-קולוניאליזם

אבל הממשלה שלנו בחרה דרך אחרת:

לקבוע נוהל תמיכה תקציבית במפעלים הצורכים דלקים, אשר תדמה את התמורה אותה היו זכאים לקבל במסגרת מכסת פליטות במנגנון הסחר בפליטות האירופאי (EU ETS) אילו היו כפופים למנגנון זה. (להלן: נוהל התמיכה) זאת, תוך שמירה על תמריצים להתייעלות המפעלים, ובשים לב לשינויים הנדרשים למאפייני השוק ולמבנה מס הפחמן הישראלי.

דברי ההסבר לסעיף זה לא משאירים מקום לספק. התעשייה הישראלית בסכנה מול השוק האירופאי וצריך לתמוך בה כדי שתצליח להתקיים בתנאים החדשים. כל אנשי הסביבה היו תומכים ברעיון כזה אם הוא היה מגלם בצורה רצינית חזון, כיוון, שאיפה שהתעשייה תפחית את הפליטות. במקום זה – הממשלה מאשרת תמיכה בשיעור של כ-450 מיליון ש"ח עד 2027, בלי יעדים ובלי דרישות שכנגד.

משמעות הדבר שכולנו נממן לקבוצה מצומצמת של תעשיינים ישראלים את היתרון התחרותי שלהם בשוק האירופאי למשך 3 שנים, שבסופן ספק אם הם יהיו יותר יעילים, סביבתיים וירוקים. בנוסף, בעשותה כך, הממשלה רק מגדילה את הפער בין החוק הישראלי לבין הרגולציה האקלימית המתהווה באירופה.

באופן אבסורדי, הממשלה (או סביר יותר, מי שניסח את התיקון הזה עבורה), מתייחסת למכסות הפחמן שה-EU ETS מטיל על המפעלים האירופאים כמכסה ש"נהנים ממנה". על אף שניתן לסחור במכסות, ולמרות שהן ניתנו כביכול בחינם, מכסות הפחמן הן עול על התעשייה האירופאית, שדוחק אותה להיות ירוקה יותר. בטח שלא מדובר בהטבה, ואילו הממשלה הייתה פועלת יותר להסבת התעשייה הישראלית לייצור ירוק, כנראה שהדיון כולו היה מיותר.

כולנו נממן לקבוצה מצומצמת של תעשיינים ישראלים יתרון תחרותי בשוק האירופאי ל-3 שנים, שבסופן ספק אם הם יהיו יותר יעילים, סביבתיים וירוקים. בנוסף, יגדל הפער בין החוק הישראלי לבין הרגולציה האקלימית באירופה

שתי "מלכודות" אלה – מס הפחמן והמגננה מפני ה-CBAM – משקפות נאמנה את מדיניות הסביבה בישראל: מיושנת, חסרת אמביציה, מנותקת ולא מקצועית. די להביט במונחים כמו "זליגת פחמן" שהשתרבבו לנוסח על אף שאין להם קשר, או ההתעקשות להתייחס לגזי חממה כמזהמים שפוגעים בבריאות ולא כגורמים להתחממות גלובלית, כדי להבין שהממשלה מפספסת את ההזדמנות שאירופה וארה"ב זיהו כבר – לנצל את משבר האקלים כדי לבנות מחדש את הכלכלות שלהן טוב יותר.

יזם ומייסד של Vert.earth, סטארטאפ לחשבונאות פחמן. יועץ לתאגידים, משקיעים וסטארטאפים בנושאי אסטרטגיית אקלים, קיימות, הפחתת פליטות גזי חממה וחדשנות אקלימית. דאטה-אקטיביסט בזמנו הפנוי, ובעברו היותר רחוק איש מודיעין וסייבר. מתגורר ביפו, נשוי ואבא לשתי בנות מקסימות.