לאחרונה הסתיים הפורום הכלכלי העולמי השנתי בעיירת הסקי דאבוס, שעמד השנה בסימן הבלגנים עם חמאס. זה גרם לי להרהר על מחזור 2006, הראשון בו השתתפתי שעמד גם הוא, כבר אז, בסימן בלגנים עם חמאס.

כולם ידעו אז שמדובר במחבלים שמבצעים פיגועים כדי להזיז את הישראלים ימינה ולחסל את תהליך השלום, מכיוון שהם פנאטים. בימינו אלה, כמובן, יש בלבול רב בעניין – עוד עדות לכך שלא כל שינוי הוא לטובה.

במהלך אותו "דאבוס" נודע שחמאס ניצח בבחירות (האחרונות שנערכו על ידי הרשות הפלסטינית) עם 44%. פיצולים אידיוטיים בין האחרים (נשמע מוכר?) הניבו לחמאס רוב וביססו את הנרטיב השקרי לפיו הוא "נבחר" (ההצבעה הייתה לבית המחוקקים בלבד).

במהלך אותו "דאבוס" ב-2006 נודע שחמאס ניצח בבחירות עם 44%. פיצולים אידיוטיים בין האחרים (נשמע מוכר?) הניבו לחמאס רוב וביססו את הנרטיב השקרי לפיו הוא "נבחר" (ההצבעה הייתה לבית המחוקקים בלבד)

היה שטף של ייאוש בקרב המסובים, שעד מהרה הוטבע באלכוהול רב וברעיונות נשגבים. יש בדאבוס משניהם מלוא החופן: כחצי מאה עיירת הקיט הלא-מאוד-ציורית הזו מארחת את המפגש העיקרי השנתי של מכון החשיבה WORLD ECONOMIC FORUM, המושך אליו מבחר דיי מרשים של החשובים מאוד, החשובים מעט והחשובים בעיני עצמם.

החשובים האלה גוררים את עצמם למרגלות ההר הנידח באוטובוסים וברכבות, ויחד הם מחליקים בסמטאות הקפואות במרדף אחר הפאנל או המסיבה הכי נחשקים (רמז: מה שגוגל אירגנו).

עבדתי אז בלונדון עבור AP. העיר הייתה בהיי מטורף וכך גם אני. הרגשתי בבית בדאבוס. ליתר דיוק: ידעתי שאני מעמיד פנים, אבל עד מהרה הבנתי שכמעט כולם אותו דבר. במשך תקופה מסויימת הייתי מגיע מדי שנה, תמיד עם "התעודה הלבנה" הנחשקת – שנושאיה הם ממש משתתפים ולא סתם, איך לומר, עיתונאים.

בשנת 2007 זה איפשר לי להיות חלק מדיון חגיגי בארוחת ערב על איך להפוך את העולם ל"מקום טוב יותר". היו כ-100 שולחנות, ושלי – שכלל אדם שהקיף את הגלובוס בכדור פורח – בחר בי להוביל את הדיון.

החלטנו שהצורך הדחוף ביותר הוא לשחרר את האנושות מהתלות שלה בדלקים מאובנים. החלטות כאלה בכל שולחן עלו עד לפאנל על הפודיום, בראשותו יו"ר הWEF  קלאוס שוואב (שנושא מבטא גרמני מזעזע ואומר דברים כמו "עצתי היא לאמץ את השינוי").

עבדתי אז בלונדון ל-AP. העיר הייתה בהיי מטורף וכך גם אני. הרגשתי בבית בדאבוס. הייתי מגיע מדי שנה עם "התעודה הלבנה" הנחשקת – שנושאיה הם ממש משתתפים ולא סתם, איך לומר, עיתונאים

בערב הזה, התברר שכמעט כולם יעצו על אותו הדבר – הדלקים המאובנים. וקצת יותר מאוחר, עת ביליתי באיזו מסיבה, נפגשו שני ישראלים במלון סמוך כדי להפיח חיים בהמלצה. ראיינתי את אחד מהם, איש העסקים שי אגסי: הוא רצה להביא את בשורת המכוניות החשמליות לכל בית, באמצעות תוכנית המבוססת על תחנות שלא מטעינות סוללות אלא מחליפות אותן.

הישראלי השני, שמעון פרס, החליט לעזור לו, והחברה שתתפרסם בשם "בטר פלייס" גייסה מאות מיליונים, מה שהפך אותה לאחת מהסטארטאפים הגדולים ביותר בכל הזמנים. ברבות הימים שי ואני היינו שנינו הורים בבית הספר האמריקאי בישראל, ולפני הקריסה הוא אפילו נתן לי לנסוע באחת ממכוניותיו מתוצרת צרפת.

העולם לא נגמל מדלקים מאובנים, וזה מרמז מדוע לועגים לדאבוס. הטענה היא שזה בעצם אירוע נטוורקינג עם תסביך משיחי צבוע (מצד שני אדם אחר כן התעשר מאוד מהמכוניות החשמליות, באמצעות מודל עסקי פשוט יותר).

אפשר להיות ציניים, אבל אני יכול לדווח שמפתה להיכנע לאשליה המשכרת שפלוטוקרטים ופוליטיקאים בכירים, יחד עם אקדמאים וסלבריטאים ועיתונאים, יכולים להועיל לעולם. אלכוהול מתדלק הרבה מזה, וגם גורם לרוב להישכח; מה שקורה בדאבוס נשאר בדאבוס, כולל הכוונות הטובות בדרך כלל. בשורה כבירה לאנושות עוד לא באמת יצאה משם.

העולם לא נגמל מדלקים מאובנים, וזה מרמז מדוע לועגים לדאבוס. אלכוהול מתדלק הרבה מזה. מה שקורה בדאבוס נשאר בדאבוס, כולל הכוונות הטובות בדרך כלל. בשורה כבירה לאנושות לא באמת יצאה משם עדיין

באשר לי, בהחלט יצא לי לפגוש ולראיין מגוון מדהים של אנשים מעניינים ומשעשעים. היו פוליטיקאים כמו טוני בלייר (שכבר הכין את תפקידו הגלובליסטי שלאחר ראשות ממשלת בריטניה), והנשיא ג'ייקוב זומה מדרום אפריקה (שנלחם באישומי שחיתות, פלט אמירות אבסורדיות לגבי מקור האיידס ונטה לדבר על עצמו בגוף שלישי, אך היה גם חביב באופן מוזר).

ג'ייקוב זומה, אוהב את החיים

היו שם הפילנתרופ המיליארדר ג'ורג' סורוס (לפני שהימין הפופוליסטי גרם לרבים לשנוא אותו) ואלי ויזל (שקונן על עולם שבו חמאס יכול לנצח בבחירות, בלי לדעת כמה זה עוד יהיה יותר גרוע).

פגשתי את ביל גייטס ואת הסופרוומן מהטכנולוגיה מריסה מאייר, ואת ראש קרן המטבע דאז כריסטין לגארד (שכל הזמן קראה לי "איש צעיר", וזה בעצם כל מה שאני צריך). היו שחקני קולנוע מאוד נעימים כמו מייקל דאגלס ואמה תומפסון, די מוכנים לשוחח עם כוס יין ביד.

אמה תומפסון, חביבה כמו בסרטים

במהלך ארוחת הערב שכנעתי את הזמר האידיאליסטי פיטר גבריאל לשמוע את הרעיונות המקוריים שלי על שלום במזרח התיכון. לאחר הרהורים, הוא ביקש ממני לשלוח מתווה מפורט יותר במייל. עבר המון זמן, אז כנראה שהשרת נפל או משהו. המזרח תיכון לא הלך לשום מקום.

פיטר גבריאל, פתוח לרעיונות חדשים

עם זאת, בשורה התחתונה, עם כל הכבוד, אירועים כמו דאבוס גרמו לי לפקפק קמעה בסיכוי לעתיד טוב יותר. אם למישהו היה מושג איך להביא לזה, אלה אמורים להיות האנשים. והם נראו מבולבלים כמו כל אחד אחר.

במהלך ארוחת הערב שכנעתי את הזמר פיטר גבריאל לשמוע את רעיונותיי המקוריים על שלום במזה"ת. לאחר הרהורים, הוא ביקש ממני לשלוח מתווה מפורט יותר במייל. עבר זמן, אז כנראה שהשרת נפל

אחד הכלכלנים הבכירים בעולם – שלא אזהה אותו, כי אתיקה – הבטיח לי ב-2008 בשיחה פרטית ש"מחנק האשראי" אינו עניין גדול, לא יתפשט ולא יגרום למיתון. כלכלן אחר שהכרתי  באירועים האלה, נוריאל רוביני, חזה את המצב הרבה יותר נכון. מצד שני הוא פסימיסט ידוע. אף אחד לא באמת יכול להגיד.

הרגע האהוב עליי בדאבוס היה עם סולן U2, בונו. הוא הגיע כדי להשיק את יוזמת "אדום" לגיוס כסף למלחמה באיידס באפריקה בעזרת מותגים כמו ארמני, הגאפ ואמריקן אקספרס, ועם מוצרים שמקורם באפריקה. הוא הסכים להתראיין ל-AP  בטלוויזיה וגם בפרינט, ומצאתי את עצמי יושב איתו מול מצלמות.

למרבה המבוכה, הייתי ונשארתי מעריץ גדול של הלהקה. אי לכך, זה מה שיצא לי מהפה: "בונו, זה פרדוקסלי לראות אותך כאן בדאבוס, עם ז'קט הג'ינס שלך ומשקפי השמש העטופים שלך, חולק במה עם אנשים בחליפות. עם זאת, בדיקה מדוקדקת מעלה כי המילים לשירים שלכם לעתים קרובות אכן חוגגות את הפרדוקס. לדוגמה: אם אתה רוצה לנשק את השמים, כדאי שתלמד איך לכרוע ברך. וגם: להאמין בעצמך כמעט כמו שאתה מטיל ספק. או: רץ לעמוד במקום. האם זו הסיבה שאתה כאן? האם זו האהבה שלך לפרדוקס?"

בונו בחן אותי במבט שואל ודבק בתסריט שלו על איידס ואפריקה, שלמעשה הקרין יותר נטייה למטאפורה מאשר פרדוקס: "אנחנו נלחמים בשריפה. הבית עולה באש. בוא נשיג את המים".

ראיון עם בונו, סולן U2 (צילום: באדיבות דן פרי)

אבל כשכיבו את המצלמות בונו חרג באופן דרמטי מהתסריט. "אתה האיש הכי רגוע בדאבוס", אמר. "כל השאר מוטרפים – אני צריך לדעת, אני אחד מהם!".

ניסיתי להסוות את העובדה שאני מגשש עם הרשמקול שלי (אלה היו קיימים אז) כדי להתחילו מחדש, ובונו פנה למקורבו ושאל: "מה אנחנו עושים בשאר היום? אפשר פשוט לבלות עם האיש הזה?". המקורב מלמל משהו על לוח הזמנים, אבל בונו לא נרתע. הוא רכן אלי מעל השולחן והסביר: "כי יש פה עניין של זן ביננו, לא כך? יש קצת זן".

בונו פנה למקורבו ושאל: "מה אנחנו עושים בשאר היום? אפשר פשוט לבלות עם האיש הזה?". המקורב מלמל משהו על לוח זמנים, אך בונו לא נרתע. הוא רכן אלי מעל השולחן והסביר: "כי יש פה עניין של זן ביננו, לא כך?"

"כל זן שלי הוא בוודאי פונקציה של הזן שלך, וזה מדבק", עניתי. בונו מצמץ ונראה שמתחילות אצלו ספקות לגביי. עד שנפגשנו מאוחר יותר במסיבת גוגל הוא כבר היה מעט קריר, למרות שהוא הסכים להצטלם איתי.

שנים חלפו, ואני כבר לא עם AP. באשר ל-U2, הם כבר לא עושים מוזיקה שימושית. אבל בונו עדיין מודאג, בדאבוס עדיין מנסים להציל, והעולם עדיין זקוק להצלה, יותר מתמיד. כל הסיפור די מגוחך. אבל עם זאת, אולי לא לגמרי מיותר.

דן פרי בדאבוס, לא העיירה הכי ציורית (צילום: דן פרי)

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com