מבצע שומר נתניהו, או בשמו הרישמי: "שומר החומות" הגיע לקיצו. זה לא יהיה מופרך כל כך להגיד שלצד הרצון המוצדק מאין כמותו להשיב את השקט והבטחון לתושבי הדרום ובפרט ליישובי העוטף, לראש הממשלה היו עוד מספר סיבות טובות (עבורו, כמובן) להדליק את השטח דווקא בתקופה הזאת.
מבצע שומר נתניהו, או בשמו הרישמי: "שומר החומות" הגיע לקיצו. לא יהיה מופרך להגיד שלצד הרצון המוצדק להשיב את השקט לתושבי הדרום, לרה"מ היו עוד כמה סיבות טובות (עבורו) להדליק את השטח
נתניהו, כמו תמיד, הצליח ללהטט בכישרונו הרב בין תדמית המנצח האולטימטיבי ובין הטרימינולוגיה המוכרת של הקורבן הנרדף, המלבה שינאה ופחד. הוא לא ידע את נפשו מאז קיבל יאיר לפיד את המנדט. בעיקר כשבעזרת נפתלי בנט, הנמסיס הותיק של דיירי בלפור, הצליח יו״ר יש עתיד להגיע להסכמות כלליות להקמת קואליציית שינוי חדשה ומרעננת נטולת נתניהו והביביסיטים.
בצר לו, ומתוך תחושה שכל האמצעים כשרים, רתם ביבי את כל מה שנדרש כדי להצית (תרתי משמע) את מי ומה שצריך על מנת לעכב – ובסופו של דבר גם להוריד מהפרק – את הרכבת הממשלה החדשה.
איך? בעיקר בעזרתו האדיבה של איתמר בן גביר. שיהיה ברור מראש: בן גביר לא עושה דבר ללא אישורו או לפחות ידיעתו של ראש הממשלה. הח״כ החדש התנדב בשמחה להגביר את הלהבות במקום הכי נפיץ במזרח התיכון ואולי בעולם כולו.
במקביל, נעזר נתניהו בנכס הפוליטי המשמעותי ביותר שלו – הבייס המאוהב והפנאטי, כדי להגביר את המתח הגבוה גם ככה סביב הר הבית. תוסיפו לכל זה את ההתעקשות הלא מובנת לפנות דווקא בתקופה הזאת של צום הרמדאן תושבים משכונת שיח ג'ראח, והעיכוב המכוון של הבחירות ברשות הפלסטינית – והנה קיבלנו מתכון הרסני לסבב לחימה טרגי והרסני.
למזלנו, יש עוד כמה שחקנים משמעותיים במשחק הלא נגמר הזה. אם בתחילת המערכה עוד זכתה ממשלת ישראל להבנה וגיבוי מסוים מממשל ביידן, ככל שעברו הימים התעוררו שאלות מוצדקות ומובנות מוושינגטון לירושלים.
בצר לו, ומתוך תחושה שכל האמצעים כשרים, רתם ביבי את כל מה שנדרש כדי להצית (תרתי משמע) את מי ומה שצריך על מנת לעכב – ובסופו של דבר גם להוריד מהפרק – את הרכבת הממשלה החדשה
הטריגר הראשוני הגיע לאחר הפצצת בניין התקשורת בעזה. פעולה מוצדקת ככל שתהיה, לא ייתכן להוציא לפועל החלטה כזאת, שעל פניו נתפסת כיוצאת דופן וחריגה, ללא ליווי הסברתי לשאר העולם. עצם העובדה שמדינת ישראל יצאה למבצע כזאת ללא מערך הסברה לאומי היא לא פחות משערורייה. עם כל הכבוד לדובר צהל, מדינת ישראל לא יכולה להסתמך על דברור צבאי בלבד. מי שלא מבין את זה, ומי שלא מבין את חוקי המשחק, ובייחוד בדעת הקהל העולמית בכל הקשור ליחסי הכוחות בין ישראל ועזה, לא יכול לצפות להבנה ותמיכה אוטומטית מבחוץ.
ועכשיו, ביום שאחרי, מונחת לפנינו סידרת שאלות מהותיות העוסקות בעיקר ביחסים שבין האזרחים הערבים והיהודים. את השסעים והמתחים שנפערו בימים האחרונים בשלל ערים מעורבות ניתן וחייב לתקן, ולא בשמיים היא. יש כאלה שישמחו מהמשך ליבוי השנאה. הקריירה הפוליטית והתקשורתית שלהם בנויה על כך. אך הכח לשנות את המצב בידינו, כי כדי להביא לשינוי המיוחל נדרש לאגד כוחות לכדי מאבק משותף יהודי-ערבי למען שלום ושוויון. מאבק שמתמקד בצורך לנקות את האורוות, להקים ממשלה שפויה המייצגת נאמנה את כלל החברה הישראלית, והמבינה את סכנות הקרבות בעזה והפילוג המתגבר בחברה הישראלית, והפועלת למען כלל אזרחיה מתוך תפיסה של צדק חברתי.
כל זה, כאמור, אפשרי בהחלט. כל מה שזה דורש ממקבלי ההחלטות זה להציב את ישראל והישראלים – כל הישראלים – לפני הכל. הבחירה בין המשך שלטון הפחד והחושך לבין תקווה ואופטימיות מעולם לא היה קל יותר.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם