במקום לספק תשובות ולדבר על תוכן ומהות, נאומי ראש הממשלה לאורך המלחמה רצופים בסיסמאות שחוקות ואמירת המובן מאליו. לאחר שנמנע מראיונות ולקיחת אחריות על המחדל כדי לא להתעמת עם העובדות, האירוע הטרגי בו נפלו 21 חיילי מילואים רק מחדד את הצורך בהנהגה שמסוגלת לעמוד מולו הציבור ביושר.

*  *  *

במלאת 100 ימים למלחמת "חרבות ברזל", התייצב ראש הממשלה מול המצלמות ובפנים חמורות סבר נשא נאום לאומה שכל הנאמר בו, ובעיקר מה שלא נאמר בו, היה בקליפת אגוז תמצית ההתנהלות שקדמה לבוקר ה-7 באוקטובר האומלל.

כשמלאו 100 ימים למלחמה, התייצב רה"מ מול המצלמות ובפנים חמורות סבר נשא נאום לאומה, שכל הנאמר בו, ובעיקר מה שלא נאמר בו, היה בקליפת אגוז תמצית ההתנהלות שקדמה לבוקר ה-7 באוקטובר האומלל

חלקים מרכזיים בנאום התמקדו באכזריותו של חמאס ובעובדה שהם הנאצים של המאה ה-21, בעוול המשווע שמתחולל בבית הדין הבין-לאומי בהאג וכן בגבורתם של חיילי צה"ל. כל אלה נכונים כמובן: חמאס זו כנופייה מאורגנת שביצעה מעשים אכזריים שיכולים להתחרות באלה של הנאצים, התביעה נגד מדינת ישראל בהאג היא אכן מופע של צביעות ורוע לב, וחיילי צה"ל מפגינים גבורה עילאית בגוב האריות ברצועת עזה.

ברם, עם ישראל לא צריך שיחזרו בפניו על המובן מאליו. ראש הממשלה איננו דובר שתפקידו לתווך את המציאות, אלא מנהיג המדינה, וככזה מצופה ממנו לומר מה הוא מתכוון לעשות בתוך המציאות הנתונה.

חזרה על אירועים ונושאים שיש לגביהם קונצנזוס ציבורי רחב אולי טובה כדי לספק רגשות רגעיים של פטריוטיות ואמונה בצדקת הדרך, אך כעבור שלושה וחצי חודשים – הפניית הזרקור למובן מאליו לא מהווה תחליף לתשובות לשאלות נוקבות שעומדות על סדר היום.

הדברים אמורים גם לגבי סיסמאות דוגמת "נמשיך עד לניצחון" ו"אנחנו הולכים עד הסוף", המשמשות כעטיפה לוואקום המנהיגותי. מה ייחשב כניצחון? מתי נדע שהוא הושג? מה מתכוונת מדינת ישראל לעשות בנודע לאיום מהצפון? כיצד ניתן להבטיח את ביטחונם של תושבי קו התפר שחוששים מטבח דומה גם בבתיהם? מי ישלוט בעזה לאחר המלחמה? אלו הן רק חלק מהשאלות שנותרו ללא מענה. אנחנו הטובים והם הרעים, את זה כולנו יודעים. אם ראש הממשלה אינו מסוגל  או לא יודע לתת תשובות לציבור – שיצהיר על כך קבל עם ועדה.

עם ישראל לא צריך שיחזרו בפניו על המובן מאליו. ראש הממשלה איננו דובר שתפקידו לתווך את המציאות, אלא מנהיג המדינה, וככזה מצופה ממנו לומר מה הוא מתכוון לעשות בתוך המציאות הנתונה

לאחר למעלה ממאה ימים ראוי לספק למשפחות החטופים, ולנו, תשובות קונקרטיות מה עשו ראש הממשלה וממשלתו בשבועות ובימים האחרונים כדי לקדם את חזרת יקיריהם, שכן סוגיית שחרורם היא חוב מוסרי וערכי שלא היה כדוגמתו בישראל מעולם. הציבור כולו עדיין מלקק את הפצעים מהמחדל הנורא של השבת השחורה, אך משפחות החטופים, ולהבדיל משפחות החללים, משלמות מחיר יקר ביותר.

לאותו נאום שלא הייתה בו כל אמירה והיה חלק ממסיבת עיתונאים, התלווה מקבץ שאלות. בתגובה לשאלת אחד העיתונאים שעסקה בגירעון התקציבי בשעת מלחמה, שאלה אותה ראה ראש הממשלה כביקורת (שומו שמיים), הוא השיב כי מדובר בשאלה מגמתית כי לדבריו "מדובר בי". מענה דומה הוטח גם בעיתונאי נוסף, ששאל שאלה ביטחונית אחרי שחזר ממאה ימי שירות מילואים כלוחם.

לא ולא – לא מדובר בראש הממשלה, מדובר בעם ישראל, שהוא זה שצריך להיות בקדמת הבמה. צמד המילים הזה היה זיקוק של מופע תקשורתי אומלל, של מי שפעם נחשב לאשף רטוריקה שאין שני לו.

בשעה שהכל מדברים על שינוי הקונספציה שהובילה לאירועי ה-7 באוקטובר, לא שמענו מראש הממשלה, שבמשמרתו התרחש המחדל הנורא, מה בכוונת הממשלה לעשות אחרת מהאופן שבה נהגה עד עכשיו, שכן אם תתנהל באותה דרך נגיע בסופה לאותה תוצאה. או כפי שאלברט איינשטיין הגדיר זאת – "אף בעיה אינה יכולה להיפתר עם אותה צורת חשיבה שיצרה אותה".

לא ולא – לא מדובר ברה"מ, מדובר בעם ישראל, שהוא זה שצריך להיות בקדמת הבמה. צמד המילים במסיבת העיתונאים: "מדובר בי", היה זיקוק של מופע תקשורתי אומלל, של מי שפעם נחשב לאשף רטוריקה שאין שני לו

נראה שהנאום המדובר והבאים אחריו היו שייכים ל-6 באוקטובר, מאחר שההנהגה עדיין לא הפנימה את מה שעובר על העם. לאחר ה-7 באוקטובר הציבור כבר לא יקבל סיסמאות במקום תשובות לשאלות נוקבות. הציבור נעשה פיקח, ערני, ביקורתי, ספקני ועם סף רגישות נמוך יותר.

אם ההנהגה לא תספק תשובות לעם, הרי שלא ירחק היום שבו השינוי הזה יגולגל לפתחה בכל דרך דמוקרטית ראויה ואפשרית. נאום מאה הימים של ראש הממשלה הבליט והקצין את הנתק בין הממשלה והעומד בראשה לבין העם. העם צריך לדעת שיש מחיר לממשלה הנוכחית, ואם למנהיג המדינה אין תשובות ראויות, מצופה ממנו שיתייצב מולנו ויאמר זאת ביושר.

בשנות השמונים שר שלום חנוך את השורה האלמותית "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם". זה אולי היה נכון, בעבר, לא לאחר השבעה באוקטובר. לעם המצולק אין את הלוקסוס עוד לשלם ביוקר.

ד"ר צבי וינר הוא מרצה בחוגים לכלכלה וניהול במכללה האקדמית גליל מערבי