הנה הגיע פורים, והשאלה שמטרידה כל כך רבים מאיתנו היא כיצד נוכל לשמוח ולחגוג השנה כאשר יקירינו עדיין לא שבו הביתה, משפחות כה רבות הצטרפו למשפחת השכול, כשיש לנו לא מעט פצועים בגוף ובנפש, וכאשר המלחמה עדיין לא תמה?

בכל כך הרבה מובנים החברה הישראלית והיהודית עדיין נתונה בתודעת השבעה באוקטובר. לאור כל השאלות אלו והדילמות הקשות, ננסה לשאול יחדיו כיצד נחגוג את פורים השנה ומה משמעותו של היום הזה בעידן הנוכחי?

בכל כך הרבה מובנים החברה הישראלית והיהודית עדיין נתונה בתודעת השבעה באוקטובר. לנוכח השאלות והדילמות הקשות, ננסה לשאול יחדיו כיצד נחגוג את פורים השנה ומה משמעות היום הזה בעידן הנוכחי

תענית אסתר

פורים אף פעם לא מתחיל בשמחה אלא בתענית אסתר. המסורת היהודית ידועה בכך שהיא מערבבת שמחה ועצב. ממש כשם שאנו עוברים מיום הזיכרון ליום העצמאות, כך אנו עוברים גם מתענית אסתר לחגיגות הפורים.

אולם המשמעות האמיתית הינה שהמעבר לשמחה אינו מבטל את הצער. הצער והשמחה שלובים זה בזה באחדות הניגודים, ואנו נדרשים לתודעה מורכבת שבה אנו מסכימים לגם וגם. ממש כפי שכתב יהודה עמיחי בשירו הנפלא "אדם בחייו":

"אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת, בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק".

תענית אסתר מלמדת אותנו גם את החשיבות של נשיאת הצער ביחד עם האחריות. מרדכי דורש מאסתר לא להסתגר ולא להחריש גם אם היא מוגנת בחצר המלוכה:

"אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכׇּל־הַיְּהוּדִֽים".

והיא בחוכמתה מכנסת את כל היהודים לפעול ביחד, לצום ולהתענות איתה. אפשר ממש לדמיין את אסתר בכיכר החטופים מכנסת את כל הישראלים ומדרבנת אותם לערבות ההדדית, ונותנת מקום לכאב של כל משפחה ומשפחה.

אסתר לומדת ללבוש מלכות ומכשירה את עצמה להיות מנהיגה, ואף אנו נשאל את עצמנו מה המלכות שעלינו ללבוש? כיצד עלינו ליטול אחריות, ומה נעשה בפורים הזה עבור אלו שמזלם לא שפר עליהם?

אסתר לומדת ללבוש מלכות ומכשירה את עצמה להיות מנהיגה, ואף אנו נשאל את עצמנו: מה המלכות שעלינו ללבוש? כיצד עלינו ליטול אחריות? מה נעשה בפורים הזה עבור אלו שמזלם לא שפר עליהם?

מתענית אסתר למשתה פורים

ובכל אופן פורים הוא חג שמח, וילדים ומבוגרים מצפים לו בכל שנה ושנה. ואולי אפילו השנה צריך לתת מקום לשמחה? נשאל את עצמנו אם כן, כיצד ומה מהותה של השמחה.

בתהילים נאמר לנו:

"ולישרי לב שמחה".

השמחה ביהדות אינה מעשה של בריחה והתנתקות. איננו מנסים לשכוח את הצרות. שמחה של בריחה היא אכן בעייתית מבחינה מוסרית, בעיתות של צער ואבל. ברם, השמחה  האמיתית הינה שמחה של עומק, שמחה של חיבור וזיכרון, שמחה של משלוח מנות ומתנות לאביונים. ובכך, לא רק שהיא לא מנתקת אלא  מחברת את הכאב אל השמחה, ומשאירה ניצוץ של אור. כפי שכתב הרב קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה בגטו ורשה:

"לא רק אם האדם עצמו בשמחה צריך הוא לשמח, אלא אף אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך, על כל פנים, איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו".

גם בתוך כל הכאב חשוב שנשאיר מקום להודיה, לשמחה, לניצוץ של תקווה, לכל מה שמחזק אותנו, למה שמשמח אותנו השנה.

ולסיום, השנה יותר מתמיד נחשוב – לא רק איך לשמוח, אלא כיצד נוכל לשמח אחרים.

בתוך ארבע מצוות פורים מונחות שתי מצוות הקשורות ביחסים שבין בני אדם: משלוח מנות ומתנות לאביונים, מצוות הנראות מתאימות במיוחד לפורים זה, לאור הלקח שאסתר מלמדת אותנו.

בנוגע למשלוח מנות, הבה נשאל את עצמנו – כיצד נוכל לשמח את היקרים לנו השנה? האם יש משפחות שהאהובים שלהם רחוקים או שמא נפצעו, ונוכל לפנק אותן במיוחד השנה?

השמחה ביהדות אינה בריחה והתנתקות. שמחה של בריחה היא אכן בעייתית מוסרית, בעיתות של צער ואבל. אך השמחה האמיתית היא שמחה של עומק, של חיבור וזיכרון, של משלוח מנות ומתנות לאביונים

ולגבי מתנות לאביונים – אנו נמצאים השנה במצב בו קהילות רבות התפרקו, יש כ"כ הרבה מפונים ואנשים שפרנסתם נפגעה, הבה נרבה במצוות הצדקה, וזה יהיה עיקר שמחת פורים שלנו השנה.

הרבה מירה רגב, מנהלת את תחום התוכן והתרבות בתנועה הרפורמית, עורכת טקסי חיים, מלווה רגשית ורוחנית ומורה לספרות הקבלית