החודש לפני 150 שנה בבולברד דה קפוסין 35 בפריז, ב-15 באפריל 1874, נפתחה תערוכה שאז משכה תשומת לב קטנה למדי ובעיקר ביקורות לעגניות. "אם נצליח לרגש אפילו רק כמה אלפי אנשים, זה יהיה הישג", אמר הצייר קאמי פיסארו, ממארגני התצוגה.

רק 3,500 איש ביקרו בה ועבודות מועטות נמכרו. המבקרים כינו את העבודות "רישום הכנה לטפט" או "יצירה שלא גמרו לעבוד עליה", אבל המהפיכה הצרפתית של עולם האומנות יצאה לדרך ומאז מרגשת ומשפיעה יותר מכל זרם אומנותי אחר.

150 שנה ויום אחד אחר כך, התורים סביב מוזאון ד'אורסה משתרכים והאולמות מלאים בהמוני מבקרים. התערוכה הגדולה – "פריז 1874: המצאת האימפרסיוניזם" – היא האירוע הגדול של האביב והקיץ בפריז וחלק מחגיגה לאומית גדולה.

בכל רחבי צרפת, מליל ועד מרסיי, מציינים את הרגע ההיסטורי בגאווה. מאות עבודות מושאלות מהמוזאון בפריז לפריפריה ואומנים מודרניים מתחומים שונים יוצרים בהשפעת האימפרסיוניזם – הזרם האומנותי הפופולרי ביותר, שהוא גם הצרפתי ביותר. ניתן להעריך שהרבה יותר מ-3,500 איש מבקרים בתערוכה מידי יום.

בכל רחבי צרפת, מליל ועד מרסיי, מציינים את הרגע ההיסטורי בגאווה. מאות עבודות מושאלות מהמוזאון בפריז לפריפריה ואומנים מודרניים מתחומים שונים יוצרים בהשפעת האימפרסיוניזם

שלושים ואחד אומנים הציגו ב-1874 בתערוכה בסטודיו הגדול של הצלם נדאר בשדרה הרחבה, ושבעה מהם ידועים – חלקם הכי ידועים – בעולם האומנות היום. המבקרים נשכחו לעומת כוכבי התערוכה, אבל אחד מהם הותיר מאחריו מורשת מפוארת משלו גם אם לא התכוון לכך.

מבנה הסטודיו הגדול של הצלם נדאר בשדרות דה קפוסין 35, פריז, בשנת 1861 (צילום: נדאר, מוזאון ד'אורסה)

לואי לרוי כתב במגזין "לה שאריבארי" מאמר סאטירי על התערוכה והתייחס לציור של קלוד מונה שתיאר זריחה בנמל לה האבר – עבודה הקרויה "זריחה, התרשמות" (Impression, Soleil Levant). לרוי חזר שוב ושוב על מילת המפתח – אימפרסיוניזם – בטקסט הלעגני שלו. המונח דבק, ואתה קבוצת אומנים מוכרת כיום כאימפרסיוניסטים.

האימפרסיוניסטים, עוד לפני שהם ידעו שהם כאלו, סלדו מהמיינסטרים הפריזאי שמצא את ביטויו בסלון המרכזי של האקדמיה לאומנויות יפות. הסלון היה תערוכה שנתית ענקית בשנז אליזה ובעצם האירוע הגדול של עולם האומנות הצרפתי והאירופאי הממוסד.

האימפרסיוניסטים, עוד לפני שהם ידעו שהם כאלו, סלדו מהמיינסטרים הפריזאי שמצא את ביטויו בסלון המרכזי של האקדמיה לאומנויות

אלפי עבודות הוצגו ונמכרו, וכניסה לסלון הייתה חשובה למעמד ולפרנסת האומנים. ועדת קבלה אישרה או פסלה עבודות והטון הרשמי היה ריאלסטי, מאופק, מכובד וכמעט ממלכתי. קלאסי וניאו-קלאסי. כל מה שאומנות רעננה לא צריכה להיות.

במהלך שנות השישים של המאה ה-19 הלכה והתגבשה קבוצה של אומנים שהרגישו שהממסד האומנותי והסלון כבר זרים להם. התרומה הגדולה של הסלון באותן שנים היה יצירת אנטגוניזם למיינסטרים, לדחיית אומנים שחרגו מהתלם וליצירת סלון אלטרנטיבי של מסורבים.

"ההוד האפור", ציור של ז'ן-לאון ז'רום מ-1873 (צילום: Museum of Fine Arts, Boston)

הקבוצה לא הייתה הומוגנית; חלקם הציגו בסלון השנתי כי חשבו שזו הדרך לשנות וגם כי מה לעשות, צריך להתפרנס ולמכור. חלק נדחו על ידי הסלון, אבל כולם מאסו בו – בנוהלים הקשוחים, בוועדות הקבלה ובעיקר באווירה המאובנת שלו.

קאמי פיסארו, בן למשפחה יהודית מהאיים הקריביים, היה המבוגר ודמות אב לאנשי החבורה – שכללה את קלוד מונה, אדואר מאנה, אדגר דגה, פול סזאן, פייר-אוגוסט רנואר, אלפרד סיסלי וברת מוריזו – האישה היחידה שהציגה בתערוכה של 1874. השעה הייתה נכונה להציג תערוכה אחרת.

קאמי פיסארו היה המבוגר ודמות אב לאנשי החבורה – שכללה את קלוד מונה, אדואר מאנה, אדגר דגה, פול סזאן, פייר-אוגוסט רנואר, אלפרד סיסלי וברת מוריזו – האישה היחידה שהציגה בתערוכה של 1874

החבורה הקימה קואפרטיב, "חברה בע"מ של ציירים, פסלים ויצרני הדפסים", מהשמות המשעממים ביותר בהיסטוריה בכוונה תחילה. הם לא רצו להגביל, לשייך או לתייג את עצמם – מה גם שקשה היה אז לראות את הזרם שיתפתח מהחבורה הזו. בעצם, גם היום ההגדרה לא פשוטה.

התערוכה נטולת השם של 1874 מפריכה כמה מהתפיסות המקובלות לגבי האימפרסיוניזם: רוב האומנים השתתפו בסלון, כמחציתם אף נטלו חלק בסלון השנתי שנפתח שבועיים מאוחר יותר.

פייר-אוגוסט רנואר בפורטרט שצייר פרדריק בליז ב-1867 (מימין(, אדגר דגס בפורטרט עצמי מ-1855 (אמצעי עליון), קלוד מונה בפורטרט שצייר פייר-אוגוסט רנואר ב-1875 (אמצעי תחתון), ברת מוריזו בפורטרט שצייר אדואר מאנה ב-1872 (שמאל עליון), "הסטודיה של בליז" – ציור של פדריק בליז ואדואר מאנה מ-1870 (שמאל תחתון) (צילום: מוזאון ד'אורסה, מונטז')

הם אומנם יצאו לאוויר הפתוח בכדי לצייר אבל גם עבדו בסטודיו – וגם אם רובם התאפיינו במשיחות מכחול גסות והתרכזות ברושם שנוצר, היו ביניהם גם אומנים ריאליסטים כמו מאנה, ורק כרבע ממשתפי התערוכה ההיסטורית נחשבים היום לאימפרסיוניסטים. ועדיין, ה-15 באפריל 1874 הוא תאריך היסטורי.

"התערוכה של 1874 הייתה הרגע האמיתי שבו האימפרסיוניזם הגיע", אומרת סילביה פאטרי, אחת מאוצרות התערוכה הנוכחית במוזאון ד'אורסה. "זה התחיל אז אבל לא היה מוכר בשם הזה וזו לא הייתה קבוצה של ממש אלא רשת כאוטית גדולה, מגוונת ופרגמטית שנוצרה באופן המקרה.

"האומנים ששילמו את דמי החבר לעמותה רצו ליצור אומנות חדשה שתתאר את החיים המודרניים כפי שהיו, עם חירות ואמת, אבל לא התקבצו בשם פרויקט אומנותי".

"האומנים ששילמו את דמי החבר לעמותה רצו ליצור אומנות חדשה שתתאר את החיים המודרניים כפי שהיו, עם חירות ואמת, אבל לא התקבצו בשם פרויקט אומנותי"

מהאיחוד הכאוטי הזה נוצר משב רוח רענן, לא פחות מזה שנושב מציורי הפרגים בארג'נטיל של מונה או הגבעות של פיסארו. פריז של התקופה הייתה עיר של תהפוכות אחרי תבוסה לפרוסיה, מצור על העיר ומלחמת אזרחים הרסנית כמה שנים קודם לכן.

"בוקר של חודש יוני בפונטואז", ציור של קאמי פיסארו מ-1873 (צילום: מוזאון ד'אורסה)

מושל המחוז, הברון ז'ורז'-אז'ן האוסמן, שינה את פניה של פריז, והמהפכה תעשייתית אף היא תרמה לשינוי מואץ. בסלון התעסקו במלחמה, בנושאים קלאסיים ובאידיאלים ישנים שהכתיבו מה אומנות מכובדת צריכה להיות. הם הלכו בתלם האקדמי המוכר שהאימפרסיוניסטים מאסו בו.

מעל לכל, האימפרסיוניזם הייתה תנועת-נגד מודרניסטית זועמת בנחמדותה. אם תרצו, פאנק של שקיעות, פרחים, רקדניות ונשים יפות. לפעמים האגרוף האפקטיבי ביותר הוא דווקא אסתטי.

מעל לכל, האימפרסיוניזם הייתה תנועת-נגד מודרניסטית זועמת בנחמדותה. אם תרצו, פאנק של שקיעות, פרחים, רקדניות ונשים יפות. לפעמים האגרוף האפקטיבי ביותר הוא דווקא אסתטי

באולם התצוגה הראשון במוזאון ד'אורסה מוצג סרטון וידיאו קצרצר (ישנה גם תצוגת מציאות מדומה בת 40 דקות בכרטיס נפרד) שבו נראית הדמיה של הסטודיו של נדאר ועל הקירות תלויים כמה מהיצירות המפורסמות ביותר בעולם היום, אחת מעל לשנייה וזו לצידה של זו.

מעניין כמה מאותם 3,500 מבקרים ידעו אז, ב-1874, את מה שאנו יודעים היום – שמדובר ברגע היסטורי ובאוסף מסחרר (בחלקו. ישנן גם לא מעט עבודת סתמיות). כמה מהם נפעמו והתרגשו או אהבו את מה שראו והעיזו לחשוב שהנה קורה כאן משהו יוצא דופן?

פריים מתוך הדמיית תלת-ממד של הסטודיו של נדאר ותערוכת האימפרסיוניסטים הראשונה מ-1874 (צילום: מוזאון ד'אורסה)

"חשוב לנו להראות שזו הייתה לא רק שאלה של אומנות אלא של חזון של העולם ומקומו של האומן בו", אומרת אן רובינס, אוצרת במוזאון ד'אורסה. "הם שאפו להראות עולם שעובר שינוי עמוק. הביקורת שלהם על הסלון והקנון האומנותי שהוא ייצג הייתה שהוא פונה לעבר. הם רצו להביט אל העולם האמיתי, כמו תחנות רכבת ואזורים תעשייתיים, ולא רק לנושאים קלאסיים שנחשבו מכובדים מספיק בכדי לציירם".

התערוכה במוזאון ד'אורסה משקפת באולמות השונים את האווירה בפריז של שנות השבעים של המאה ה-19, אופי הסלון הרשמי ואז את האביב של 1874.

"העריסה" של מוריזו, למשל, מתארת את אחותה אדמה מביטה באהבה וחשש לעבר בתה התינוקת בלאנש בעריסתה. הסנטר נשען על יד אחת ויד אחרת מחזיקה בכילה שמעל לעריסה. לרוי לא התלהב וכתב בסרקזם:

"ועכשיו הסתכלו על מדמוזל מוריזו! הגברת הצעירה לא מתעניינת בציור פרטים קטנוניים. כשהיא צריכה לצייר יד, היא מעבירה את המכחול כמספר האצבעות והמלאכה הושלמה. רק טיפשים טרודים בציור היד עצמה ולא מבין דבר על אימפרסיוניזם".

ובכן, יש להודות, לרוי אכן קלט והבין את מה שראו עיניו וגם תיאר באופן מוצלח. הסירו את מעטה הסרקזם וקבלו תיאור לא רע של מוריזו וחבריה והדברים שהם התמקדו בהם. לא תיאור אנטומי של כף היד אלא יצירת אווירה, משמעות ומסתורין. רק שלרוי חסר את היכולת לאמץ את השינוי או לפחות להעריך אותו, לזהות את האיכות שעולה מלא מעט מהציורים ללא קשר לשיוכם.

"אולימפיה המודרנית", ציור של פול סזאן מ-1973-1874 (צילום: מוזאון ד'אורסה)

ליד הציור הזה שלא נמכר בתערוכה המקורית הוצב רישום גס, תרתי משמע, של פול סזאן על אולימפיה המודרנית. סזאן, המרדן בחבורה, ניסה לזעזע והצליח. הציוות של ציור משפחתי לצד ציור של זונה נועד גם הוא לתקוע אצבע בעין של אנשי הסלון ולהתנער מכובד המכובדות.

התערוכה נעה בין רשמים פסטורליים של שקיעות, גבעות פורחות ונהרות לתיאורים אורבניים של העיר החדשה. השדרות החדשות, המוני האדם וסמל המודרניזציה: תחנות הרכבת – הקתדרלות של העידן התעשייתי, כפי שתיאר אותן אמיל זולא.

התערוכה נעה בין רשמים פסטורליים של שקיעות, גבעות פורחות ונהרות לתיאורים אורבניים של השדרות החדשות, המוני האדם ותחנות הרכבת – הקתדרלות של העידן התעשייתי, כפי שתיאר אותן אמיל זולא

תחנת סאן לאזאר מיוצגת בציור מאוחר של מונה, חלק מסדרה גדולה של ציורי התחנה העצומה. סדרת ציורים על נושא אחד הפכה עם השנים לאחד ממרכיבי העבודה המוכרים ביותר של מונה.

וישנו ציור אינטימי בהרבה של מאנה, של אישה וילדה. האישה מביטה אל הצייר, הילדה עם הגב אליו וברקע קיטור הקטרים, עובדי הרכבת וההמולה של התחנה הגדולה. הציור – "מודרני באופן סנסציוני", כתיאור אוצרי התערוכה – התקבל לסלון אבל הושם ללעג על ידי המבקרים ולא נמכר.

"מסילת הברזל", ציור של אדואר מאנה מ-1873 (צילום: National Gallery of Art, Washington)

תחנת סאן לאזאר היא גם המקום שבו מתחיל מסע אל לב האימפרסיונזם המגובש, הבוטח בעצמו והמוכר היום. זה שניתן אחרי מבט חטוף להגיד, כן, זהו ציור אימפרסיוניסטי.

קלוד מונה הוא כנראה הצייר האימפרסיוניסטי המוכר והמזוהה ביותר עם הזרם. בפריז מומלץ לבקר במוזאון האורנז'רי בגני טווילרי כדי לראות את ציורי חבצלות המים הענקיים של מונה, או במוזאון מרמוטאן מונה, שבו ישנו אוסף מסחרר של ציורי מונה יחד עם עבודות של מוריזו, כולל ציור "זריחה, התרשמות".

בפריז מומלץ לבקר במוזאון האורנז'רי בגני טווילרי כדי לראות את ציורי חבצלות המים הענקיים של מונה, או במוזאון מרמוטאן מונה, שבו ישנו אוסף מסחרר של ציורי מונה יחד עם עבודות של מוריזו

מפגש קרוב ושקט יותר עם עבודותיו של מונה, הרחק מהמולת וצפיפות ד'אורסה, ישלים את החוויה ויעיד על המסע האומנותי שהוא עבר.

מסע אחר, פיזי, הוא אל ביתו של מונה בז'יברני שבחבל נורמנדי, כארבעים דקות נסיעה צפונה מתחנת סאן לאזאר שלא השתנתה באופן מהותי מימיו. הקטרים חשמליים אבל מבנה תחנת הרכבת שמר על הקווים המוכרים מציוריו. מסלול הנסיעה נע לאורך גדות הסן ומגיע לכפר חביב שבו גר ועבד מונה במשך 43 שנה.

ביתו של קלוד מונה בז'יברני (צילום: Académie des beaux-arts)

במקום ניתן לבקר בביתו של מונה, שם מוצגים העתקים של עבודתיו וציורים שהיו בבעלותו, כולל אוסף הדפסים יפנים שהשפיעו עליו ועל חבריו. שם גם ניתן להתרשם מעיצוב החדרים הצבעוני וגן גדול שבאמצע אפריל פרחו בו אלפי צבעונים.

מוקד המשיכה הן הבריכות הגדולות והמוכרות מציוריו – אלו עם החבצלות והגשר היפני וההשתקפויות. בתחילת האביב של נורמנדי, אחרי חורף ארוך מהרגיל, הכל פרח בהגזמה והגשר היפני כמעט שנעלם תחת מעטה סגול.

מוקד המשיכה הן הבריכות הגדולות והמוכרות מציוריו – אלו עם החבצלות והגשר היפני וההשתקפויות. בתחילת האביב של נורמנדי, הכל פרח בהגזמה והגשר היפני כמעט שנעלם תחת מעטה סגול

זה היה יום של מזג אוויר שהתחלף מדי חצי שעה, בין שמיים בהירים ומטחי גשם, ולמרות האי-נוחות הקלה, זו הייתה הדרך הטובה ביותר לחוות את המקום. לראות את פני הבריכות משנות צבע, את האור משתנה משעה לשעה ואיתו ההשפעה על הצופה.

מונה האומן לא רק דאג לצייר את המתרחש בגנו, אלא הצליח ללכוד אותו ואת ההשפעה עליו. במוזאון אורנז'רי ישנם ארבעה ציורי ענק של הבריכה שצולמו בתנאים משתנים, ובביקור במקום לא היה קשה לדמיין את מונה עובד ביום כזה.

הגנים בביתו של קלוד מונה בז'יברני, צרפת, אפריל 2024 (צילום: שאול אדר)

ביתו של מונה פופולרי מאוד. תייר אמריקאי מבוגר הביט אל הגן ואמר בקול רם מדי: "זו אומנות! זה צייר שיודע לצייר! זה לא איזה רותקו שמצייר כמה ריבועים ומוכר בשמונים מליון. שמונים מיליון! זה עלבון לאומנות! עכשיו מונה, זו אומנות אמיתית!"

תמיד יש אחד כזה. גם על מונה אמרו שהוא לא יודע לצייר, שהציור שלו לא גמור, שהוא עלבון לאומנות. שכל אחד יכול לצייר כמוהו. מונה התעלם מהמלחמה של דורו, הוא עסק ציור של הפרלמנט בלונדון לשם הוא נמלט או בציורי הגן או הקתדרלה של רואן. גם היום ניתן למצוא סנובים שחושבים שהוא נחמד מדי.

מארק רותקו התייחס למלחמת העולם השנייה ולאלימות בציורים מופשטים, בסגנון חדש ונועז ומאיים. בשני המקרים מדובר בתוצאה של חופש האומנותי שיצר המפץ הגדול של 1874.

ליד בית מונה נמצאה מוזאון האימפרסיוניסטים של ז'יברני שמארח תצוגה גדולה וחגיגית של ציורי ים במסגרת החגיגה הלאומית הגדולה. בין אוסף ציורי החוף הדרמטי של נורמנדי בולט ציור של מאנה, "בריחתו של רושפור" המתאר כיצד האסיר הפוליטי ויקטור אנרי רושפור ברח משביו בסירה קטנה ממושבת עונשים באוקינוס השקט.

ליד בית מונה נמצאה מוזאון האימפרסיוניסטים של ז'יברני שמארח תצוגה גדולה וחגיגית של ציורי ים במסגרת החגיגה הלאומית הגדולה. בין אוסף ציורי החוף הדרמטי של נורמנדי בולט ציור של מאנה, "בריחתו של רושפור"

"בריחתו של רושפור", ציור של אדואר מאנה מ-1881 (צילום: Vereinigung Züricher Kunstfreunde, Legat Dr. Adolf Löhr, 1955)

הציור אינו האימפרסיוניזם המוכר, אלא דרמה סוערת של סירת משוטים בלב ים ומרחוק כמה קווים שחורים של ספינה גדולה בין הגלים. ציור של הרבה גלים, מעט מאוד פרטים, אבל התרחשות עזה. לרוי אולי היה מתאכזב לגלות שאף פרט לא מצויר באופן מושלם אבל יש חשד שגם הוא היה קולט שמשהו גדול קורה מול עיניו.

בד'אורסה ואולמות התצוגה הרגילים ניתן לגלות את ההשפעה של המצאת האימפרסיוניזם. מבט אל עבודות מוקדמות של דגה, למשל, מגלה אומן לא מעניין עם ציורים קלאסיים ובנאליים לעומת היוצר המחדש והמרתק שהוא התפתח להיות כשזכה לצאת לדרך עצמאית משלו. בתערוכה של 1874 דגה הציג נערה שעובדת בגיהוץ, נושא רחוק מאין כמוהו מגיבורי מלחמה מיתולוגים.

מבט אל עבודות מוקדמות של דגה, למשל, מגלה אומן לא מעניין עם ציורים קלאסיים ובנאליים לעומת היוצר המחדש והמרתק שהוא התפתח להיות כשזכה לצאת לדרך עצמאית משלו

בין שלל עבודות מוכרות של מונה, סזאן, פיסארו וחבריהם – שמרכיבים את אוסף האימפרסיוניסטי הגדול בעולם – ישנו ציור של גוסטב קייבוט מ-1975 אשר הוצג בתערוכה השנייה של האימפרסיוניסטים, אחרי שנדחה על ידי הסלון הרשמי.

"משייפי הפרקט" מתאר שלושה גברים חצי ערומים ממעמד הפועלים מחדשים רצפת עץ בדירה עירונית. הציור תואר כוולגרי, כי פועלים חצי ערומים – להבדיל מגיבורים מיתולוגים ערומים – לא נחשבו אסתטיים, ובכל מקרה מעבר לתיאור המדויק ומשחקי האור במרקמי העץ השונים, קייבוט רצה להעביר מסר: אנחנו פה בכדי לחדש, להסיר את השכבות הקודמות שאיבדו מזוהרן ולגלות יופי מחדש.

פוסטר התערוכה "פריז 1874: המצאת האימפרסיוניזם" (צילום: מוזאון ד'אורסה)

האימפרסיוניסטים ערכו שמונה תערוכות בסך הכול, וכצפוי מחבורת אומנים דעתנים שנאלצו להתמודד עם קשיים כלכליים, הם התפרקו והתפזרו. כל אחד מהם מצא כיוון וזהות משלו וביחד הם העניקו לאומנות את העידן המודרני.

* * *

התערוכה "1874: המצאת האימפרסיוניזם" מציגה במוזאון ד'אורסה עד 14 ביולי 2024, אז תעבור לגלרייה הלאומית לאומנית בוושינגטון די-סי, שם תציג מ-8 בספטמבר 2024 ועד 19 בינואר 2025.