בין פגישות עבודה וההתעסקות היומיומית כפסיכולוג, העבודה הטיפולית בקליניקה בתקופה הזאת מחזירה אותי במחשבותיי עשור אחורה, לעזה. זיכרונות חזקים שמלווים אותי מאותה התקופה שבה לחמתי יחד עם חבריי לצוות בשג'עייה ובמידה רבה גם הובילו אותי לימים להיות פסיכולוג.

*  *  *

בתקופה האחרונה אני פוגש בקליניקה יותר ויותר חיילי מילואים. חלקם פונים בגלל משבר שהתפתח בעקבות אירועי המלחמה עצמה. אך באופן שאותי הפתיע, רבים אחרים פונים בשל משברים המלווים אותם כבר במשך שנים. הם פונים כעת בזכות המגמה החיובית שמובילה יותר ויותר אנשים לפנות לטיפול.

לאחרונה אני פוגש בקליניקה יותר ויותר חיילי מילואים. חלקם פונים בגלל משבר שהתפתח בעקבות אירועי המלחמה עצמה. אך באופן שאותי הפתיע, רבים אחרים פונים בשל משברים המלווים אותם כבר שנים

העובדה שחיילים, ולא רק חיילים, יודעים שהם יכולים ואף צריכים לפנות לטיפול פסיכולוגי, היא לא מובנת מאליה. אני מוצא את עצמי מנסה לחשוב מה מאפשר לאנשים לדבר בעת הזאת בפתיחות רבה יותר על הקשיים איתם הם מתמודדים ועל הצורך לטפל בכך.

כמובן שגודל האסון הוא גורם משמעותי המוביל לפנייה לטיפול, אך אני לא חושב שהוא הגורם הבלעדי שמוביל למגמה הזאת. לפני כעשר שנים, בעודי לוחם בעצמי ביחידת אגוז במבצע צוק איתן, פנייה לטיפול פסיכולוגי הייתה מושא למבוכה ולצחוק. אנשים חששו להודות בינם לבין עצמם שהם מתמודדים עם קושי נפשי או רגשי, ובוודאי שחששו להודות על כך באוזני אחרים – ונשארו עם הכאב שלהם לבד, ללא על סיוע.

באותה תקופה, לפני כעשור ועד ממש לאחרונה, לא הייתה המודעות שקיימת היום לבריאות הנפש. אף גורם בריאות נפש לא פגש בי או בחבריי לצוות (למעט אלה שנפצעו בגופם), לא נעשה עיבוד של חוויות הלחימה, ולא בוצעה הערכה של הכשירות הנפשית שלנו.

אני זוכר, שכשאחד מחבריי פנה לטיפול, בעקבותיו קיבל אבחנה של פוסט-טראומה והפסיק את שירות המילואים שלו, האווירה בצוות הייתה של הסתלבטות על הנושא, שנבעה מחוסר מודעות להשלכות הלחימה על הנפש שלנו.

לפני כעשור, בעודי לוחם בעצמי ביחידת אגוז במבצע צוק איתן, פנייה לטיפול פסיכולוגי הייתה מושא למבוכה ולצחוק. אנשים חששו להודות בינם לבין עצמם ובפני אחרים, שהם מתמודדים עם קושי נפשי או רגשי

נדמה שהיום המצב הוא לא כך ואני מברך על כך. מספר גורמים הכשירו את המגמה המבורכת בה זו לא בושה לדאוג לעצמנו, ויתרה מכך, זו לא בושה לדאוג לקרובים לנו ולהפנות אותם לטיפול כשיש בכך צורך.

בראש ובראשונה מערך בריאות הנפש של הצבא נערך באופן יוצא דופן, ובפעם הזאת נותן מענה הולם ויוצא דופן. גורם נוסף הוא הפתיחות המרשימה והחשובה של מספר אנשי תקשורת ומשפיענים בנוגע לבריאות נפשם רק בשבועות האחרונים. ביניהם אלמוג בוקר, שי גולדן, דין מירושניקוב, ניבר מדר ועוד נוספים.

חזרתי שלשום לטיפול.
טיפול פסיכולוגי.
חשבתי, שכל עוד המלחמה מתנהלת ואני עובד, אז אין באמת צורך. הכל בסדר.
אבל בכל לילה, כשהחושך יורד – אני מתפרק.
ובכל לילה שעובר זה מחמיר.
ביומיים האחרונים סיוט. נרדם לשעה, ואז מתעורר מחלום רע עם התקף חרדה נוראי.
סיוט שהיה המציאות של מאות…

— almog boker (@bokeralmog) October 19, 2023

כמובן שגם היקף האסון שהכה בנו עורר בנו את ההכרה ואת הצורך בעזרה, ובעקבותיו הופיעו קמפיינים של עמותות רבות בתחום בריאות הנפש.

עם זאת, אנשים רבים עדיין חוששים להודות בקשיים איתם הם מתמודדים. תפקידנו כחברה הוא להעלות את המודעות לכך ולסייע למי שצריך או צריכה לקבל את הטיפול המתאים עבורם.

היכולת של כל אחד מאיתנו להשפיע על המגמה הברוכה הזו, על כך שזה לגיטימי להגיד "קשה לי", היא גדולה. אני מאמין גדול שיש לנו הכוח כחברה "לנרמל" את המילה טיפול. שנים רבות טיפול פסיכולוגי נחשב מילה גסה. במדינה למודת מלחמות כמו שלנו זה בלתי נתפס שאנשים לא יוכלו לדבר על הקושי שלהם ולא יוכלו לקבל את העזרה שהם צריכים. אנחנו נמצאים בתקופה שחורה ואפלה ואנחנו צריכים לעשות כל שניתן כדי להקל על כאבם של הסובבים אותנו.

בראש ובראשונה מערך בריאות הנפש של הצבא נערך באופן יוצא דופן, ובפעם הזאת נותן מענה הולם. גורם נוסף הוא הפתיחות המרשימה והחשובה של אנשי תקשורת ומשפיענים בנוגע לבריאות נפשם

על אף הקושי הרב, ישנה כעת הזדמנות לשינוי. כאמור, כבר עכשיו ניתן לראות מגמה משמעותית ומובהקת של עליית הפנייה לטיפול. כבר עכשיו יותר ויותר אנשים מבינים שהם יכולים לבקש עזרה. יותר ויותר אנשים מסתכלים סביבם ורוצים לעזור ליקרים להם. אנו מייצרים שינוי כחברה ובכוחנו לקחת את השינויים של היום ולהפוך אותם לנורמות המחר.

נתנאל זינגבוים הוא פסיכולוג קליני. היה לוחם ששרת בצוק איתן בעזה כצלף, כשבחר ללמוד פסיכולוגיה והמציא את אפליקציית "זינגמונד" המחברת בין פסיכולוגים למטופלים, שתעזור לאחרים בקרב הנפשי בעקבות חוויות הלחימה האישיות שלו.