נולדתי בנהריה ובנעוריי, התחנכתי בקיבוץ עין המפרץ במוסד נעמן. את יענקל'ה בעלי – שנפטר לפני 15 שנה – הכרתי דרך בת כיתה. הוא הגיע מבארי – כלומר מהקיבוץ המאוחד – ואני מהקיבוץ הארצי. זה כמובן היה עניין גדול.

הוא אמר, אני אבוא לשנה בעין המפרץ ואחר כך את תבואי לשנה לבארי ואז נחליט איפה נגור. כבר הייתי בהריון והמשטר בבית התינוקות בעין המפרץ היה נוקשה יותר. יענקל'ה כבר היה בן 32 ואמר, לא חיכיתי שייוולד לי ילד שלא אוכל לראות מתי שארצה, אז עם כל כאב הלב – נלך לבארי.

רמי נולד ביולי 1958. היה לי קשה לעבור לחיות בקיבוץ אחר ועוד בזמן הריון, בעיקר בגלל שהעבודה הייתה ערך עליון בקיבוץ והמדד העיקרי להערכת אדם.

יום שבת, שבעה באוקטובר

ביום שישי, שישה באוקטובר, חגג קיבוץ בארי 77 שנות עלייה על הקרקע. האירוע היה בסימן "שירי ילדות". כל אחד מהמשתתפים בחר שיר וסיפר סיפור על ילדותו בקיבוץ. החגיגות היו מתוכננות להמשיך למחרת.

בשבת בבוקר, כמה דקות אחרי שהתעוררתי, שמעתי צבע אדום ומייד אחריו בומים. על פי רוב אני לא נכנסת לממ"ד כי 15 השניות לא מספיקות לי ואני מעדיפה לא למהר ולהסתכן בנפילה. לא התייחסתי. אבל אז התחיל ירי לא רגיל.

מבט מהאוויר על קיבוץ בארי אחרי הטבח של חמאס, 14 באוקטובר 2023 (צילום: אריק מרמור/פלאש90)

קיבלנו הודעה מצוות החירום היישובי (צח"י) להיכנס לממ"ד ולנעול את הדלת כי יש חדירת מחבלים. כשנכנסתי לממ"ד, הידית יצאה ממקומה. אילן, הבן שלי שנמצא בארצות הברית, היה הראשון להתקשר. הוא אמר שטוב שהידית התנתקה והסביר לי איך לטרוק את הדלת. בחוץ כבר הסתובבו המוני מחבלים.

בתוך הרעש, היו לי שני יתרונות בולטים: הראשון – הייתי בלי מכשירי השמיעה כי שכחתי אותם מחוץ לממ"ד. השני – אין לי הרבה קבוצות ווטסאפ, כך שנחסכו ממני ההתכתבויות שהעצימו את החרדה. מצד שני, חברים עזרו זה לזה בזכות הקבוצות. רצו מממ"ד לממ"ד והעבירו מידע חשוב.

בתוך הרעש, היו לי שני יתרונות בולטים: הראשון – הייתי בלי מכשירי השמיעה כי שכחתי אותם מחוץ לממ"ד. השני – אין לי הרבה קבוצות ווטסאפ, כך שנחסכו ממני ההתכתבויות שהעצימו את החרדה

אילן אמר לי, אל תפתחי את הדלת לאף אחד אלא אם את מזהה את הקול. נכנסתי לממ"ד והתיישבתי במעין כוך שיש לי בין הארון לספה כך שאם יפתחו את הדלת לא יראו אותי. אני לא חושבת שפחדתי, אבל די מהר תרגמתי את הרגשות שלי לכעס ואמרתי לעצמי שמחדל מלחמת יום הכיפורים הוא פסיק לעומת המחדל שמתרחש עכשיו.

עוד לפני שידעתי את עוצמת הקטסטרופה, הרגשתי שיש פה חטא היוהרה. היבריס. מעולם לא קרה כדבר הזה. לא בארץ ישראל שבה נולדתי ולא במדינת ישראל שבה חייתי וגידלתי את ילדיי.

במשך 18 שעות הייתי בממ"ד בלי אוכל ובלי מים. לא הרגשתי רעב ולא צמא. שמחתי שלדגנית, הבת שלי שגרה בגדרה והייתה אמורה לבוא לחג, נתפס הגב והיא נשארה בבית. בבארי יש לי בן (רמי) ובת (נטע) עם המשפחות שלהם ואחיין (אלון פאוקר), שגר בבארי ובמקור מקיבוץ ניר עוז.

בית בוער בקיבוץ ניר עוז במהלך הטבח של חמאס שם, 7 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Hassan Eslaiah)

המשפחה שלנו הייתה מפוזרת על פני שמונה ממ"דים, כולל חמישה מנכדיי שגרים בדיור הצעירים. הבית של נטע לא נפגע, אבל הבית של רמי ואשתו – נשרף כליל. אפילו התנור הותך והפך לגוש ברזל.

למרבה המזל המקרר הרזרבי שלהם היה בממ"ד, אז היו להם מים ובשלב מסוים, בגלל החום הגדול, הם הוציאו את ה"קפואים" מהמקפיא והכניסו ראש למקרר כדי לצנן את הגוף. הם סבלו משאיפת עשן וכשחולצו, פינו אותם לבית החולים סורוקה.

בעודי בממ"ד, שמעתי בשלב מסוים רשרוש בדלת וקולות בבית. עוד לא ידעתי שחוטפים אנשים. רק כשיצאתי משם, הבנתי שהמחבלים ריכזו קבוצת חטופים על הדשא ליד הבית שלי – וכשהתברר שהרכב שהביאו היה קטן מדי, לקחו רק את הגברים. אחד מהם נער שנחטף והוחזר מהשבי ויוסי שרעבי שנחטף ונרצח.

בעודי בממ"ד, שמעתי בשלב מסוים רשרוש בדלת וקולות בבית. עוד לא ידעתי שחוטפים אנשים. רק כשיצאתי משם, הבנתי שהמחבלים ריכזו קבוצת חטופים על הדשא ליד הבית שלי

המחבלים הושיבו את החטופים על הדשא ואמרו להם להוריד את הראש. ברגע מסוים נירה שרעבי, אשתו של יוסי, הרימה את הראש – וכשראתה שלא שומרים עליהם, לקחה כמה נשים, נערים וילדים שהיו איתה ונכנסה לבית שלי. איתה נכנס גם השכן שלי בן ה-92 עם המטפלת שלו.

נירה הכניסה את כולם לחדר השינה שלי והביאה להם לשתות ולאכול. באותו זמן, ישבתי בממ"ד וחשבתי שמסתובבים אצלי מחבלים אז שמרתי על שקט ואיפוק. בהמשך, אני לא יודעת מתי בדיוק, הם חולצו והועברו לשטח פינוי.

מירל'ה חרובי (צילום: דפנה טלמון)

הנכדה שלי, שחולצה גם היא מהממ"ד שלה, פגשה את השכן המבוגר שלי. הוא שאל איפה אני והיא אמרה שאני בבית בממ"ד. ואז הוא סיפר לה שהיה אצלי בבית ואני לא שם. היא כבר ידעה שיש חטופים וחשבה שחטפו אותי.

החילוץ

בתוך הממ"ד היה חשוך. בשעות היום עוד נכנס קצת אור מבין הסדקים אבל כשירד הלילה, לא ראיתי אפילו את האצבע שלי מרוב חושך. באחת עשרה וחצי בלילה, חולצתי בזכות צוות אלחנן – האחים לבית משפחת קלמנזון שהגיעו מההתנחלות עתניאל בדרום הר חברון.

בתוך הממ"ד היה חשוך. בשעות היום עוד נכנס קצת אור מבין הסדקים אבל כשירד הלילה, לא ראיתי אפילו את האצבע שלי מרוב חושך. בלילה חולצתי בזכות צוות אלחנן – האחים לבית משפחת קלמנזון

הם הגיעו לבארי ביוזמתם עם האחיין שלהם, איתיאל זהר, וחילצו תחת אש קרוב למאה מחברי בארי. אלחנן הגיע אלי עם דגן, חתני. הוא אמר: אני אלחנן, באתי לחלץ אותך. דגן מבקש להזכיר לך לקחת את מכשירי השמיעה. אחר כך הוא נהרג בידי מחבל. ביום העצמאות הם יקבלו את פרס ישראל על גבורתם.

ובינתיים, בניר עוז

למעשה, אני חווה משברים של שתי קהילות כי גם בניר עוז יש לי משפחה גדולה. אחי רן פאוקר הוא ממייסדי הקיבוץ והאח הצעיר יותר גדעון פאוקר נרצח שבוע לפני שמלאו לו שמונים.

גדעון מת בזרועות אשתו לאחר שהחזיק בידית הממ"ד ונורה. הוא דימם במשך שעות, ולא הגיעה עזרה. בניר עוז יש לי גם בן דוד. אשתו לשעבר, יפה אדר, הייתה חטופה וחזרה מהשבי והנכד שלו, תמיר אדר, נחטף ונרצח.

יפה אדר שחזרה משבי חמאס משתחררת מבית החולים וולפסון, 28 בנובמבר 2023 (צילום: דוברות וולפסון)

גם המחדל בבארי היה נורא. 101 חברים מהקיבוץ נרצחו ושלושים נחטפו. לחברים מכיתת הכוננות נגמרה התחמושת ולקח זמן עד שהגיע סיוע. לעומתם, למחבלים היה שפע תחמושת.

כששמעתי אותם יורים בחוץ חשבתי, כמה תחמושת אדם יכול לשאת על עצמו? הרי בשלב מסוים היא תיגמר. מה שלא ידעתי הוא שהייתה להם אספקה שוטפת. טנדרים יצאו ונכנסו והובילו תחמושת.

כששמעתי אותם יורים בחוץ חשבתי, כמה תחמושת אדם יכול לשאת על עצמו? הרי בשלב מסוים היא תיגמר. מה שלא ידעתי הוא שהייתה להם אספקה שוטפת. טנדרים יצאו ונכנסו והובילו תחמושת

אחר כך התברר שהם ריכזו על המרפסת שלי מאגר כלי נשק. וכך גם במרפסת הבית של הנכדה שלי. כולם חולצו בשלום. אלה דברים שאין להם הגיון ואין להם הסבר. הכול היה מקרי.

הפינוי

הסיעו אותנו לנתיבות. הקיבוץ היה זרוע גופות ומכוניות שרופות. באנו עם פיג'מות ומייד סידרו לנו מקומות לינה, מזרונים ומשהו לאכול. לא הבנו את גודל האסון. בבוקר פינו אותנו למלון "דוד" בים המלח והוא היה עמוס, אז המשכנו למלון עין גדי. באנו יחפים, עם פיג'מות, וככה נכנסנו לחדר האוכל.

כשנכנסנו לחדרים, חיכו לנו כל הדברים הבסיסיים שאדם צריך: נעליים, בגדים, תחתונים, מוצרי היגיינה ועוד. עם ישראל, בניגוד למוסדות שלו ולממשלה שלו – התגלה בתפארתו. ביום ראשון בערב הלכנו לישון בבגדים נקיים ועם חיבוק מדהים של אנשי עין גדי.

למחרת כבר הגיעו למלון פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, כולם בהתנדבות. ישבנו בלובי של המלון וכל מי שרצה, יכול היה לגשת לדבר איתם. בכל יום התקיים מפגש של חברי הקיבוץ ובכל פגישה הודיעו על עוד מישהו שנחטף או נרצח. משהו שלא נתפס.

אני זוכרת משפט שאמר לנו אחד הפסיכולוגים, ואימצתי אותו: "כל תגובה במצב כל כך לא נורמלי – היא נורמלית. יש מי שצוחק, מי שבוכה, מי שמדבר ומי ששותק. אל תשפטו אף אחד על ההתנהגות שלו בזמן הזה".

אני זוכרת משפט שאמר לנו אחד הפסיכולוגים, ואימצתי אותו: "כל תגובה במצב כל כך לא נורמלי – היא נורמלית. יש מי שצוחק, מי שבוכה, מי שמדבר ומי ששותק. אל תשפטו אף אחד על ההתנהגות שלו בזמן הזה"

בחודש הראשון אנשים היו עסוקים בעיקר בנסיעות להלוויות ואחר כך לשבעות. בקיבוץ רביבים פתחו בית קברות זמני לנרצחי בארי. אני נסעתי רק להלוויה של גדעון, אחי, שנטמן בקיבוץ חצרים.

אחד הקשיים הגדולים שחוויתי בתקופה הראשונה, הוא הפיזור של המשפחה. אחרי דבר כזה המשפחה רוצה להתכנס, אבל לא יכולנו. אני הייתי בעין גדי, חברי ניר עוז פונו לאילת, אחי וגיסתי שהיו בשדרות אצל הבת שלהם התפנו למשפחה בקיבוץ הסוללים. מלבד שיחות טלפון, לא יכולנו להיות יחד. הכול היה לא נורמלי.

עוברים לצרעה

בשלב מסוים הרגשנו שחסר לנו בית. אמנם במלון היו שלוש ארוחות ביום והיינו מוקפים מטפלים מכל הסוגים, אבל תחושת בית לא הייתה. אחרי חודשיים, אילן הבן שלי הגיע מארה"ב ובמשך שבועיים היה על הקו בין עין גדי לבארי והביא לנו דברים מהבתים. הנכדה הגדולה שלי התחילה לבשל ארוחות על גזיות פיקניק בחוץ. אוכל קצת יותר ביתי.

מירהל'ה חרובי בקיבוץ צרעה, מאי 2024 (צילום: דפנה טלמון)

כעבור חודשיים נטע ודגן התחילו לחפש מקום לעבור אליו ומצאו דירה בקיבוץ צרעה. התמזל מזלנו שבדיוק שיפצו כמה דירות קטנות לחברי ניר עם שלא הגיעו לבסוף וכך, שכרנו שם שתי דירות ובאחד בינואר – עברנו.

נטע מצאה עבודה בחינוך ודגן (פלג), שהוא הגבן הראשי של מחלבת בארי, נוסע חמש פעמים בשבוע לעבוד במחלבה. השותף שלו היה דרור אור ז"ל שנחטף לעזה ונרצח וזו מכה גדולה עבורו בכל מובן. לקח לו זמן לאסוף את עצמו ורק לפני חודשיים הוא התחיל לייצר מחדש גבינות – אבל בחצי כוח, כי דרור איננו.

מאז שבעה באוקטובר הייתי בבארי כמה פעמים. הבית שלי נשאר שלם אבל לאט-לאט התרוקן. העברתי לפה כמה חפצים ונתתי לבני המשפחה. מצבי פחות גרוע משלהם כי אני כבר זקנה – כן, תכתבי זקנה. כמה שנים שנשארו לי – נשארו.

מאז שבעה באוקטובר הייתי בבארי כמה פעמים. העברתי לפה כמה חפצים ונתתי לבני המשפחה. מצבי פחות גרוע משלהם כי אני כבר זקנה – כן, תכתבי זקנה. כמה שנים שנשארו לי – נשארו

לא חשבתי שבגיל 89 אצטרך להתחיל חיים חדשים אחרי קטסטרופה כזאת, אבל אני חושבת על הדור הצעיר, על הנכדים שלי, על הנכדה שלי שנרשמה לקליטה בבארי ועכשיו אין בית לבוא אליו. עברנו לכאן כדי שיהיה לילדים לאן לבוא, אבל זה לא הבית. בארי היה הבית.

כששואלים אותי איך אני מרגישה, אני אומרת – בסדר. אני גרה בדיור מוגן טוב. צרעה זה בית זמני ואני לא מרגישה שייכות. אני כן מרגישה שאנשים מקבלים אותי בלב פתוח, ברצון ובשמחה. אני לוקחת חלק בפעילויות בוותיק-כאן (מועדון ותיקי צרעה) אבל קשה לי להגיד שזה שלי.

מבט על קיבוץ צרעה ויקב טפרברג ב-2022 (צילום: חגי אגמון-שניר, ויקיפדיה)

כשאני באה לבקר בבארי, אני מרגישה שבר. אבסורד. קונטרסט. מצד אחד, יש בתים שרופים והרוסים ומצד שני – החיטה צומחת שוב. בגינה שלי פורח מה ששרד ויש מתנדבים וחברי קיבוץ שבאים לעבוד. דפוס בארי, המפעל המרכזי של הקיבוץ, חזר מהר לפעילות.

בהתחלה התנגדתי. חשבתי שזה משדר מסר בעייתי למוסדות הכושלים שהכול בסדר. שאנחנו מסתדרים. ואז הבנתי שצריך להפריד בין השיקום הכלכלי והפיזי של הקיבוץ, לבין השיקום הנפשי של האנשים.

את מרשה לעצמך להתגעגע?
בגדול, אני לא מהמתגעגעים. כשהיינו מטיילים האיש שלי ואני, כעבור שבוע הוא היה מתגעגע הביתה ואני לא תמיד. אני יכולה לא לראות את הילדים שלי שבוע-שבועיים וזה בסדר.

נטע מייחסת את זה לייקיות שלי. אני בת להורים שעלו לארץ ישראל ב-1933 מגרמניה. ההורים של יענקל'ה הם בני העלייה השנייה שחיו בגליל, היו חברים של טרומפלדור ובנו חושות ליד הכנרת.

אני לא נוטה לבכות על מה שהיה. זה לא מוביל לשום מקום ולא יחזיר את המצב לקדמותו. אני משתדלת לא לשקוע ולראות את היש למרות שאני יודעת שמה שהיה – הוא לא מה שיהיה

אני לא נוטה לבכות על מה שהיה. זה לא מוביל לשום מקום ולא יחזיר את המצב לקדמותו. אני משתדלת לא לשקוע ולראות את היש למרות שאני יודעת שמה שהיה – הוא לא מה שיהיה. על גדעון אני חושבת הרבה. מה היה אומר? מה הוא היה חושב?

גדעון פקואר ז"ל (צילום: מהאלבום המשפחתי)

ובכל זאת…
אני מתגעגעת לשישה באוקטובר. לחזור בזמן. מתגעגעת לחופש שלי, ללכת לחדר האוכל ולכלבו מתי שאני רוצה ולעבוד בגינה שלי. יש כשמונים חברים שחזרו לבארי. רובם צעירים ללא ילדים, או בני שבעים פלוס. עדיף להם שם.

אני מתגעגעת לשישה באוקטובר. לחזור בזמן. מתגעגעת לחופש שלי, ללכת לחדר האוכל ולכלבו מתי שאני רוצה ולעבוד בגינה שלי. יש כשמונים חברים שחזרו לבארי. רובם צעירים ללא ילדים, או בני שבעים פלוס. עדיף להם שם

רוב החיים מאחוריי, עם כל הקשיים ומלחמות ישראל. אולי זה ישמע הזוי אבל בימים שאחרי השבת הארורה, כששמעתי על רצח תינוקות, משפחות שנהרסו וילדים שנחטפו חשבתי כמה טוב שיענקל'ה לא חי ולא רואה את הטרגדיה, וכמה טוב שגדעון, אחי שנרצח, חי חיים מלאים וטובים ומת בזרועות האישה שאהב.

לכן כששואלים אותי אם אחזור או לא אחזור לקיבוץ התשובה שלי היא: אם הילדים שלי לא יחזרו – לא אחזור. חוץ מזה, מה אני יודעת מה יהיה בעוד שנתיים-שלוש?

מחשבות על תקווה והרי געש

בשנים האחרונות השתתפתי בקבוצת לימוד של נשים דתיות וחילוניות בהנחיית ד"ר גילי זיוון מקיבוץ סעד. בכל שנה בחרנו נושא לתפילה שילווה את הלימוד לאורך השנה. בשבילי תפילה היא תקווה וגם עכשיו, מה שמחזיק אותי זו תקווה.

אני תקווה שמדינת ישראל לא תיחרב ולא תחיה על החרב. אני מקווה שלילדים ולנכדים שלי יהיה בשביל מה להישאר. על עצמי אני לא חושבת.

מירהל'ה חרובי בקיבוץ צרעה, מאי 2024 (צילום: דפנה טלמון)

לפני שבעה באוקטובר, בכל פעם שנכנסתי לממ"ד, הייתי חושבת על הילדים בעזה שאין להם ממ"ד. עכשיו אני לא יודעת איך להרגיש וזה אחד השברים הרציניים ביותר שאני חווה. עד שבעה באוקטובר קראו לי אופטימיסטית ללא תקנה, הייתי פעילה ב"נשים עושות שלום" ככל שיכולתי.

אנשים היו שואלים, איך את יכולה לחיות במקום כזה? והייתי אומרת שזה כמו לחיות לרגלי הר געש שמדי פעם מבעבע. אבל הר הגעש התפרץ בשבעה באוקטובר, ואני כבר לא יודעת אם אני רוצה, בשנים שנשארו לי, לחיות למרגלותיו.

היו שואלים, איך את יכולה לחיות במקום כזה? והייתי אומרת שזה כמו לחיות לרגלי הר געש שמדי פעם מבעבע. אבל הר הגעש התפרץ ב-7 באוקטובר, ואני כבר לא יודעת אם אני רוצה, בשנים שנשארו לי, לחיות למרגלותיו