יותר ממחצית אוכלוסיית העולם הבוגרת תוזמן להשתתף בבחירות במדינות ברחבי העולם השנה. התוצאות עד כה מעידות על חוסר שביעות רצון.

באיחוד האירופי, המצביעים זעזעו את האליטות לפני כמה ימים כשחיזקו מאוד מפלגות ימין קיצוני במדינות מפתח בבחירות בסוף השבוע הקודם לפרלמנט האירופי (ששולט בתקציבים ניכרים ובמוסדות האיחוד השונים).

באיחוד האירופי, המצביעים זעזעו את האליטות לפני כמה ימים כשחיזקו מאוד מפלגות ימין קיצוני במדינות מפתח בבחירות בסופ"ש הקודם לפרלמנט האירופי (ששולט בתקציבים ניכרים ובמוסדות האיחוד השונים)

התופעה הייתה חדה במיוחד בצרפת ובגרמניה, המדינות הגדולות באיחוד, וזה גרם לנשיא צרפת עמנואל מקרון – במעשה אנטי-ביביסטי מובהק – להכריז על בחירות מיידיות לפרלמנט ובזאת למעשה להפיל את הממשלה. כך שמפלגתה של מרין לה פן, שזכתה בקלות בחלק הצרפתי של ההצבעה באיחוד האירופי, עשויה בעוד כמה שבועות לשלוט גם בממשלת צרפת עצמה.

בהודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, הבוחרים שללו שבוע לפני כן מה-BJP  של ראש הממשלה נרנדרה מודי את הרוב הפרלמנטרי בו זכתה ב-2014 וב-2019, והוא יהיה חייב לחפש שותפים קואליציוניים.

זה הגיע ימים ספורים לאחר שהמצביעים בדרום אפריקה נקמו בקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC), מפלגתו של נלסון מנדלה הנערץ, ששלטה ללא הפסקה במשך 30 השנים מאז נפילת האפרטהייד. למרות שה-ANC, כמו מודי, כנראה תקים קואליציה, אובדן הרוב בפעם הראשונה הוא ציון דרך.

זה מגיע גם שלושה שבועות לפני שמצביעי בריטניה כנראה יזרקו לכל הרוחות את השמרנים השולטים מאז 2010: הסקרים מצביעים על הפרש של 20 אחוז ויותר ללייבור.

נראה שמדובר במצב רוח אוניברסלי. אולי המציאות הדיגיטלית מזרימה לכולנו יותר מדי מידע מעצבן, שמתחבר לנטייתם הטבעית של בני אדם לרטון. אולי העניין הוא שאנשים במערב חוששים מהידרדרות כלכלית, או שלאנשים בעולם המתפתח נמאס לחכות לתורם. אולי זה קשור במלחמת התרבות בין ליברלים ללאומנים שמשתוללת, כך נדמה, בכל פינה על פני כדור הארץ.

נראה שמדובר במצב רוח אוניברסלי. אולי המציאות הדיגיטלית מזרימה לכולנו יותר מדי מידע מעצבן. אולי אנשים במערב חוששים מהידרדרות כלכלית. אולי זה קשור במלחמת התרבות בין ליברלים ללאומנים

עם זאת, כמובן, כל מקרה הוא נבדל – חברות שונות בתכלית, ברמות שונות של פיתוח כלכלי, עם נסיבות ושחקנים שונים.

במקרה של מודי, הבחירות היו מסר אישי ברור למנהיג שלוקח את המדינה לכיוון אוטוקרטי, ומרכז יותר כוח מתמיד ברשות המבצעת במדינה של 1.4 מיליארד בני אדם. הוא כריזמטי אך מקטב, והוא הסתכן בכך שהוא דוחף  לאומנות הינדית הגורמת לניכור של כ-20% מהאוכלוסייה.

בדרום אפריקה, 25 שנה לאחר שמנדלה פרש, מדובר בשחיקה על רקע השחיתות, הבינוניות וחוסר היכולת של ממשיכי דרכו. המדינה לא מנוהלת בצורה נוראית, אבל גם רחוקה מלהיות מנוהלת טוב, והמפלגה נמצאת בשלטון זמן רב מדי.

בבריטניה, השמרנים הביאו צנע מיותר, ירידה תלולה ברמת החיים, יציאה אסונית מהאיחוד האירופי ומצעד של מנהיגים מופרכים להפליא.

באיחוד האירופי ובמיוחד בצרפת, עליית הימין הקיצוני קשורה בבירור לדאגה מרכזית ועיקרית: הגירה מסיבית, בעיקר מהמזרח התיכון ומאפריקה. ההגירה שינתה ערי בירה בכל רחבי היבשת ועוררה איבה רבה בין האליטות שתמכו ב"רב תרבותיות" לבין רוב האוכלוסייה הוותיקה שנוטה להתנגד לשינויים.

האיחוד האירופי הוא באופן כללי פרויקט של האליטות. הקמתו עזרה למנוע מלחמות ויצרה כלכלה מאוחדת, יעילה יותר וענקית. אולם בעשורים האחרונים, כשהוסרו כל ההגבלות על תנועת סחורות ואנשים, הציבור במדינות העשירות החל לחשוש לאופיין הלאומי.

האיחוד האירופי הוא באופן כללי פרויקט של האליטות. הקמתו עזרה למנוע מלחמות ויצרה כלכלה יעילה וענקית. אך כשהוסרו ההגבלות על תנועת סחורות ואנשים, הציבור במדינות העשירות החל לחשוש לאופיין הלאומי

הדבר הגיעה לרתיחה ממשית לאחר הגל הגדול שבא בעקבות הכאוס של האביב הערבי. פיגועי טרור אסלאמיים בבלגיה, ספרד, צרפת, גרמניה ובמקומות אחרים תרמו לבהלה – והבעיה היא חמורה במיוחד בצרפת: הערכות רשמיות קובעות שמהגרים מהווים עשירית מהאוכלוסייה, אבל הציבור (לא רק תומכי לה פן) משוכנע שמדובר בכפול מכך.

הנרטיב ה"מקובל" טוען זה מכבר, שמדינות כמו גרמניה, צרפת ואיטליה ייהנו מהגירה כי כוח העבודה שלהן הולך ומתמעט והמהגרים חרוצים. המבקרים טוענים כי השכר של כולם יירד, מקומיים יאבדו פרנסה, ואי השוויון הכלכלי יתפשט, ואיתו תלות בשרותי רווחה ועומס על שירותים חברתיים.

אבל בעיקר מדובר בחשש פוליטי-תרבותי – מכך שמהגרים בלתי-ליברלים לא יאמצו ערכים אירופיים-כביכול. ככל שיותר מכנים את החוששים מכך גזענים, כך הם נוהרים יותר אל לה פן ודומיה. זו הסיבה שבגללה בחודש שעבר הולנד הקימה קואליציה שנשלטת על ידי שונא המהגרים חירט וילדרס.

הדבר קורה בדיוק כך גם בארה"ב: החששות מהגירה מאמריקה הלטינית הם אמיתיים ונפיצים. הנשיא לשעבר דונלד טראמפ מזמן מבין ורוכב על זה, ולאחרונה גם הנשיא ג'ו ביידן התעורר ונקט בצעדים להקשות על חציית הגבול – אולי מאוחר מדי.

יש עוד לקח בשנת החגיגה הדמוקרטית, והוא מגיע ממקסיקו – שם מפלגת השלטון דווקא זכתה לפני שבועיים. מקסיקו נפטרה ב-2000 מה"מפלגה המהפכנית המוסדית" המושחתת  לאחר שבעה עשורים בה שלטה. אבל ב-2 ביוני העניקו הבוחרים למפלגת השלטון הנוכחית מורנה ולקואליציה שלה רוב מסיבי אפילו יותר מבעבר (ועוד תחת נשיאה ראשונה שהיא גם יהודייה).

הם עשו זאת למרות שמפלגה זו ממהרת לחוקק "רפורמות" שיחלישו מאוד את הדמוקרטיה ומזכירות את הפרויקט המקומי של יריב לוין וקלגסיו. הכוונה היא לפרק גופי פיקוח ורגולטורים עצמאיים, לערוך פוליטיזציה במינויי שופטי בית המשפט העליון, להעביר סמכויות מסיביות לצבא ועוד — תכניות שכמובן כבר יצרו משבר עם משקיעים.

הלקח הוא שהדמוקרטיה הליברלית – הגרסה של דמוקרטיה שהיא יותר מאשר סתם דיקטטורה של הרוב – היא לא בהכרח כל כך פופולרית. פופוליזם שתוקף את המוסדות הוותיקים פופולרי יותר – שוב, כי אנשים כועסים. עד כמה? את זה נגלה גם בארה"ב בנובמבר.

הלקח הוא שהדמוקרטיה הליברלית – הגרסה הדמוקרטית שהיא יותר מדיקטטורה של הרוב – לא בהכרח כה פופולרית. פופוליזם שתוקף את המוסדות הוותיקים פופולרי יותר – שוב, כי אנשים כועסים

עם קצת מזל, אולי נגלה זאת גם בעוד מדינה שכרגע לא מתכננת בחירות השנה. אם יש מקום אחד בו יש הצדקה למיאוס קיצוני, הרי זה ישראל.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com