ביום רביעי בצהריים, בחום אימים שקשה לשאת, עמדה רעיה רותם באמצע קיבוץ בארי והביטה בעיניים כלות איך דחפור הורס עד היסוד את ביתה, שהתברר שאי אפשר לשקם ולשפץ אותו אחרי מתקפת השבעה באוקטובר.

רותם נחטפה באותו יום ארור לרצועת עזה יחד עם בתה הילה, והוחזקה שם 54 ימים, עד ששוחררה במסגרת הפעימה השישית של עסקת החטופים. הילה בת ה-13 שוחררה כמה ימים לפניה. עכשיו הן מתגוררות, כמו כל תושבי בארי, במלון בים המלח, ומחכות עד שהשכונה הזמנית לניצולי בארי שמוקמת כעת בחצרים, תוכשר למגורי קבע.

כשרעיה רותם עמדה והביטה בדחפור שהורס את ביתה, עמד לידה כתב של רשת תקשורת זרה, שאמר באנגלית – כנראה לעורך שלו – "אני מרגיש שיש פה סיפור טוב".

כשרעיה רותם עמדה והביטה בדחפור שהורס את ביתה, עמד לידה כתב של רשת תקשורת זרה, שאמר באנגלית – כנראה לעורך שלו – "אני מרגיש שיש פה סיפור טוב"

והוא כמובן צודק. במושגים שמקובלים בתקשורת – חיה קצרת רוח וקצרת סבלנות, שתמיד צמאה לסיפורים אנושיים מרגשים – אמא שנחטפה עם ילדתה, שוחררה מהשבי וכעת רואה איך הורסים את הבית שלה, הוא בהכרח "סיפור טוב". אבל איזה מין סיפור הוא הסיפור של בארי?

הריסת הבית של רעיה רותם בקיבוץ בארי, 10 ביולי 2024 (וידיאו: אמיר בן-דוד)

יענקל'ה רוטבליט כתב פעם: "אחרי ככלות הקול והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה – מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?" וזו שאלה שגם היום, אחרי ככלות הדיווחים על "תחקיר בארי" של צה"ל, ראוי שנשאל אותה. ונחזור ונשאל אותה. ולא נרפה עד שקיבוץ בארי יחזור ויעמוד על הרגליים.

רוטבליט כתב פעם: "אחרי ככלות הקול והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה – מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?" וזו שאלה שגם היום, אחרי ככלות הדיווחים על "תחקיר בארי", ראוי שנשאל אותה

עד שבעה באוקטובר קיבוץ בארי היה ייצוג מושלם של כל מה שישראל חלמה להיות מימיה הראשונים: קהילה מגובשת, סולידרית, שואפת לשלום, יצירתית, חרוצה, מתקדמת, משכילה, פורחת, משגשגת.

משבעה באוקטובר והלאה קיבוץ בארי נמעך תחת הדחפור ההרסני של כל מה שהפכנו להיות.

הטבח הנורא, מעשי האכזריות, האונס והחטיפה רשומים לדיראון עולם על מחבלי חמאס ועוזריהם. אבל ההפקרה, ההתעלמות, הפניית העורף, הקטנוניות, גם הלעג והבוז, הרעל והזלזול – כל אלה יהיו רשומים על צה"ל, על ממשלת ישראל ועל כל מי שמסוגל להתייחס לתקופה הנוכחית כאל ימים של "נס" ואל בני בארי כאל "ערב רב".

שלט בכניסה לבית בקיבוץ בארי, 10 ביולי 2024 (צילום: אמיר בן-דוד)

באחד הבתים שנותרו על תילם בבארי תלו בני הבית שלט שובר לב "הבית הזה הוא מרחב לשיח של קירוב לבבות ולנחת, לכן נבקש ונאמר: אין כניסה לפוליטיקאים! לא חשוב מאיזה צד. גם לא 'להציץ'. מספיק הרסתם. אין סיבה שתחללו את המרחב עוד יותר עם השקרים והאינטרסים שלכם. תודה, המשפחה".

כולנו חייבים לעמוד מול תושבי בארי בענווה ובבושה.

ענווה כבני אדם, אל מול אחינו שעברו זוועות בלתי נתפסות, ושעומדים מול אתגרים קשים מנשוא, שאיתם עוד ייאלצו להתמודד שנים, כנראה עד יומם האחרון.

בושה כישראלים – שככה נוהגים בבני בארי, עד שהם נאלצים להתחנן "הניחו לנו". מי שהשלט הצורב הזה ממוען אליו – הרי יודע את זה בתוך תוכו, גם אם יתכחש לכך.

רוזנפלד, מפקד אוגדת עזה בשבעה באוקטובר, הודיע בתחילת החודש שעבר על התפטרותו מהתפקיד ועל פרישה מצה"ל. "נכשלתי במשימת חיי להגן על העוטף", הוא כתב, "כל אחד צריך לקחת אחריות על החלק שלו"

שבועיים לפני שהגיע הדחפור להרוס את ביתה של רעיה רותם, הגיע לבארי תא"ל אבי רוזנפלד, להתנצל בפני התושבים ולהקשיב להם בראש מורכן. רוזנפלד, מפקד אוגדת עזה בשבעה באוקטובר, הודיע בתחילת החודש שעבר על התפטרותו מהתפקיד ועל פרישה מצה"ל. "בשבעה באוקטובר נכשלתי במשימת חיי להגן על העוטף", הוא כתב במכתב ההתפטרות שלו, "כל אחד צריך לקחת אחריות על החלק שלו ואני האחראי באוגדה".

מפקד אוגדת עזה תא"ל אבי רוזנפלד (צילום: דובר צה"ל)

רוזנפלד עמד בענווה ובבושה מול תושבי בארי ושמע שוב מה עבר עליהם בשבעה באוקטובר. זה היה אירוע שמי שנכח בו לא יכול היה שלא לבכות.

רוזנפלד שמע שוב על כיתת הכוננות של בארי שהתבססה על 15 חברי קהילה מתנדבים, יוצאי יחידות קרביות שממוצע גילם 40, הורים לילדים, שהיו אמורים להיות המענה הראשוני לתסריט החמור ביותר שאליו נערכו – חדירה מצומצמת של מספר מחבלים ליישוב. כידוע, זה לא מה שקרה בשבעה באוקטובר.

אנשי בארי לא קיבלו כל התראה שמאות מחבלים פרצו את הגדר ושועטים לעברם. הם גילו את זה בעצמם למרבה האימה לקראת שבע בבוקר – כששבילי הקיבוץ נמלאו מאות מחבלים באופוריה

גם אחרי האזעקות של שש וחצי בבוקר ומטח הרקטות שליווה אותן, אנשי בארי לא קיבלו כל התראה שמאות מחבלים פרצו את הגדר ושועטים לעברם. הם גילו את זה בעצמם למרבה האימה לקראת שבע בבוקר – כששבילי הקיבוץ נמלאו מאות מחבלים באופוריה, עם סרטים ירוקים סביב מצחם. חלקם נשארו לטבוח בתושבי בארי ולהעלות את בתיהם באש. חלקם המשיכו לכביש 232, וגילו את מסיבת הנובה בחניון רעים הסמוך.

למחבלים שהשתלטו על בארי הייתה תוכנית סדורה. הם התמקמו במהירות בנקודות אסטרטגיות גבוהות ביישוב מצוידים במקלעים, רימונים, נ"ט, מטעני חבלה ורובי צלפים. לחברי כיתת הכוננות של בארי לא היה כל סיכוי. במשך שעות ארוכות עברו בני הקיבוץ התעללות, ביזה, חטיפות ועינויים. וצה"ל לא הגיע.

בית הרוס בקיבוץ בארי, 10 ביולי 2024 (צילום: אמיר בן-דוד)

כמו שאפשר להבין גם מהעדויות הרבות שפורסמו עד כה וגם מהתחקיר הצה"לי שפורסם אתמול (חמישי), בני בארי פנו במצוקתם בכל ערוץ אפשרי בתחינות לעזרה והצלה. מתוך 1,100 חברי הקיבוץ, 101 נרצחו. 32 נחטפו. 11 עדיין במנהרות בעזה, שבעה מהם כבר לא בחיים. שליש מהבתים בקיבוץ נהרסו כליל.

"לא נוכל לשכוח שמרבית אירועי הזוועה התרחשו אחרי השעה תשע, עשר, 11 בבוקר, ואז במרכז הקיבוץ בשעות הצהריים, כאשר אין בנמצא כוחות צבא כלל", אמרו ניצולי בארי לתא"ל רוזנפלד, ששתק ולא העז לענות, "אנחנו כואבים את הטרגדיות שיכלו להיחסך מחברי קהילתנו אם סיוע היה מגיע גם שעתיים אחרי תחילת האירוע.

"התחושה הקשה שנשארנו כמעט לבדנו במשך כשמונה שעות כאשר אף קול של מסוק לא נשמע באוויר איננה מרפה. חיינו תמיד בתחושת אמון מלאה בצבא. חיבקנו, אהבנו והיינו חלק מצה"ל כל חיינו. ופתאום הוא איננו".

"התחושה הקשה שנשארנו כמעט לבדנו במשך כשמונה שעות כאשר אף מסוק לא נשמע באוויר איננה מרפה. חיינו תמיד בתחושת אמון מלאה בצבא. חיבקנו, אהבנו והיינו חלק מצה"ל כל חיינו. ופתאום הוא איננו"

המשפטים האחרונים הם מהמשפטים הקשים ביותר שנאמרו בתולדות התנועה הציונית.

בית בקיבוץ בארי, 10 ביולי 2024 (צילום: אמיר בן-דוד)

אז רוזנפלד התפטר. ובהחלט ייתכן שיוחלף בקרוב על ידי תא"ל ברק חירם. ייתכן גם שלא. לעניין הזה ודאי יוקדשו בימים הקרובים שעות שידור רבות ושלל מאמרים בעד ונגד.

שאלת עתידו של חירם אולי חשובה לתקשורת שתמיד מחפשת "סיפור טוב" (וסיפור ברק חירם החותר למגע ו"הבית של פסי" הוא כזה). זה גם כנראה סיפור חשוב לפוליטיקאים, אותם אלה ש"ממשיכים לחלל את המרחב עם השקרים והאינטרסים שלהם" כמאמר השלט העצוב שהודפס בדפוס בארי.

זה לא מה שחשוב עכשיו לאנשי בארי. מה שחשוב להם זה שהמדינה שהפקירה אותם לא רק "תיקח אחריות" על המחדל, אלא גם תעשה כל מה שנדרש כדי לתקן אותו.

מה שחשוב עכשיו לאנשי בארי זה שהמדינה שהפקירה אותם לא רק "תיקח אחריות" על המחדל, אלא גם תעשה כל מה שנדרש כדי לתקן אותו

שתדאג למאות נפגעי הנפש מהאירוע שאיש עדיין לא דיבר איתם. שתפעיל את כל מנגנוניה וסמכויותיה כדי להעניק לילדים ולבני הנוער מסגרות חינוכיות חלופיות. שלא תפעל בקטנוניות מקוממת עם אלמנות ואלמנים ועם גרושות וגרושים, ותציע להם רק חצי מהתמיכה שמגיעה לזוג (כאילו שמי שנשאר לבדו זקוק רק לחצי מקרר, חצי מיטה, חצי טלוויזיה וחצי מחשב).

בית בקיבוץ בארי, 10 ביולי 2024 (צילום: אמיר בן-דוד)

גם אחרי כל מה שעברו, בני בארי עדיין מציעים לישראל את הגרסה הטובה ביותר של הישראליות. גם היום הם לא מתלהמים. לא משמיצים. לא מקללים.

שבוע אחרי השבעה באוקטובר בני בארי כבר חזרו להפעיל את "דפוס בארי", בית הדפוס המצליח שלהם, שעומד בסטנדרטים הבינלאומיים הגבוהים ביותר, ומתמחה – בין היתר – בהדפסת מסמכים בטוחים מזיוף כמו פנקסי צ'קים, רישיונות נהיגה וכרטיסי אשראי.

ביום רביעי בבוקר, לקראת פרסום "דוח בארי" של צה"ל, כינס יאיר אביטל את עובדיו ב"דפוס בארי" והזכיר להם, בפעם המי יודע כמה, את המשפט שחברי בארי חוזרים עליו כמו מנטרה מאז שבעה באוקטובר: "ייאוש אינו תוכנית פעולה".

ביום רביעי בבוקר, לקראת פרסום תחקיר צה"ל, כינס יאיר אביטל את עובדיו ב"דפוס בארי" והזכיר להם את המשפט שחברי בארי חוזרים עליו כמו מנטרה מאז שבעה באוקטובר: "ייאוש אינו תוכנית פעולה".

אביטל, מפקד כיתת הכוננות של בארי, נלחם בשבעה באוקטובר כמעט לבדו מול נחילים של מחבלים שצרו על מרפאת השיניים של הקיבוץ. קשה להבין איך הוא נחלץ בחיים מאותו יום. קשה להבין איך הוא מצליח לשמור על שפיותו מאז, לנוכח הקולות הרעים, ההתעלמות, הגסות, היהירות, ההדחקה.

אביטל חוזר ומזכיר, לעצמו ולכל מי שמוכן לשמוע, שייאוש אינו תוכנית פעולה. ושמי שמאבד את התקווה ואת האמונה בעתיד – יאבד את הטעם לחיים.

התחקירים על מה שהתרחש בשבעה באוקטובר בכל אחד מאתרי הטבח והזוועה חשובים והכרחיים. אבל מה שחשוב והכרחי לאין שיעור, זה לעמוד מול ניצולי השבעה באוקטובר בענווה ובבושה – ואז לעשות כל מה שצריך כדי להחזיר להם ולנו את האמונה בעתיד.

וזה לא יכול לקרות כל עוד 11 מבני בארי עדיין כלואים בעזה, לצד 109 ישראלים נוספים.