בראשית הציונות ועד שנות השמונים של המאה העשרים היה לחקלאות מקום מיוחד באתוס הציוני. בניגוד גמור למדינות לאום מודרניות אחרות, שאימצו את המהפכה התעשייתית והפנו משאביהם מן השדה אל עבר המפעל – הציונות בחרה לעצמה נתיב אחר.

על אף היותה של הציונות תנועה מודרנית, בחרה הציונות את החקלאות כפרקטיקה מרכזית של התנועה. לחקלאות היו יתרונות רבים עבור התנועה ששאפה להקים בית מדיני, ביניהן פיזור האוכלוסייה, יישוב גבולות, ביטחון מזון, יצירת מקומות תעסוקה ועוד. לא בכדי, הסטרטאפים הראשונים של ישראל יכולים להיחשב הקיבוץ והמושב, שתי צורות ישוב חקלאיות ייחודיות שפותחו בישראל.

על אף היות הציונות תנועה מודרנית, היא בחרה את החקלאות כפרקטיקה מרכזית שלה. לא בכדי, הסטרטאפים הראשונים של ישראל יכולים להיחשב הקיבוץ והמושב, שתי צורות ישוב חקלאיות ייחודיות שפותחו בישראל

כך הייתה החקלאות במשך שנים רבות סמל וקטר של התנועה הציונית. החל מהרבע האחרון של המאה העשרים מגמה זאת השתנתה. אפשר לראות סממנים רבים לתהליך זה, החל מירידת חלקה של החקלאות בתל"ג, עבור דרך ירידת הדומיננטיות של הישובים החקלאים באתוס הישראלי, דרך פירוקם של מבנים ארגוניים של שותפויות חקלאיות כדוגמת ארגוני הקניות, החקלאים ועוד.

אחד השיאים של נקודות היחס השלילי לחקלאות ולישובים החקלאיים היה ביחסם ובדבריהם של חלק מהדמויות הפוליטיות נגד הקיבוצים והמושבים בפרט, ונגד החקלאות בכלל.

דוגמה לכך ניתן לראות בדברים שנשא בנו של ראש הממשלה יאיר נתניהו, בהם טען כי עד שאביו מונה לתפקיד הייתה הכלכלה הישראלית מבוססת על תפוזים.

נשאיר בצד את העובדה שהדברים אינם נכונים לגופם, ונעסוק רק באלמנט הסימבולי, כיצד ממותגת החקלאות בטענה זאת. דברים אלה מבקשים להגיד, כי הכלכלה הישראלית מחולקת לשתיים: התקופה הישנה, תקופת החקלאות "הנחשלת" – והתקופה החדשה והמתקדמת.

יאיר נתניהו טען כי עד שאביו מונה לתפקיד הייתה הכלכלה הישראלית מבוססת על תפוזים. לבד מזה שהדברים אינם נכונים לגופם, ישנו האלמנט הסימבולי: כיצד ממותגת החקלאות בטענה זאת

ב-7 באוקטובר, יום הטבח הנורא, בנסיבות עצובות חזרה החקלאות הישראלית, זאת שנשכחה, ויש יגידו הושכחה, לסדר היום הציבורי: כתבות מגזין בחדשות על שתילת תפוחי אדמה בבארי, כתבות עיתונות על החממות בנתיב העשרה, ראיונות עם הלולנים של אביבים ושתולה, וכל בית ישראל מכל גווני הקשת הפוליטית והחברתית שיצא להתנדב בעבודה חקלאית ופנה לצרוך חקלאות ישראלית כדי לחזק את יישובי הגבול.

העובדה כי חלק לא מבוטל מן הישובים שנפגעו ב-7 באוקטובר היו ישובים חקלאים, קיבוצים ומושבים – תרמה גם היא לאמפתיה של החברה הישראלית לישובים אלה. שמה של החקלאות הישראלית שוב נישא בפי כול.

אבל בעוד שבסדר היום הציבורי ניתן להגיד בבירור כי מקומה של החקלאות הישראלית השתנה לטובה – יחסה של הממשלה הנוכחית לחקלאות יותר אמביוולנטי. מחד, נושא פיתוח הכפר הוצא כדוגמה משם המשרד העוסק בחקלאות, אבל במקומו נכנסה הכותרת של ביטחון המזון. כלומר החקלאות נכנסה, ואולי שבה, להיכל תהילה חשוב בציבוריות הישראלית, הביטחון.

מחד אנו רואים תהליכי תכנון שמעבירים שטחים חקלאיים, גם בעוטף, לתוכניות בנייה, ומאידך אנו רואים תהליכים של התאגדות מחדש בתחום החקלאות. כמו במקרה בו מספר קיבוצים בעוטף, מכל קצוות הקשת הפוליטית, איחדו את כל פעילות החקלאות לידי עשייה משותפת.

העובדה שחלק לא מבוטל מן הישובים שנפגעו ב-7 באוקטובר היו ישובים חקלאים, קיבוצים ומושבים – תרמה גם היא לאמפתיה של החברה הישראלית כלפיהם. שמה של החקלאות הישראלית שוב נישא בפי כול

ריבוי התמורות שאנו רואים בעשרת החודשים האחרונים ביחס לחקלאות ולהתיישבות החקלאית מלמד, כי אנו נמצאים שוב בנקודת מפנה ביחס אל החקלאות בישראל. האם מדובר בטרנד חולף  קצר מועד – או שאנו צופים בחזרתה של החקלאות למרכז סדר היום הישראלי? ימים יגידו.

ד"ר אבי שניידר הוא סוציולוג העוסק במחקר של המרחב הכפרי ומשמש כדיקן הסטודנטים של המכללה למנהל. מומחה בהתיישבות הכפרית בישראל ומחבר הספר "במקום מושבו —סולידריות במושב העובדים המתחדש" שיצא לאחרונה בהוצאת יד טבנקין.