הגם אתם שפשפתם עיניכם בתדהמה בליל ה-17 בספטמבר 2019, מול עמודת המנדטים התלולה של כחול-לבן? הגם אתם הייתם משוכנעים שנתניהו יגרוף 500 מנדטים ויחד עם גוש הימין (שטרח עליו כל כך) ינצח ובענק?

הגם אתם הייתם משוכנעים שהרבה לא ישאר מ-33 המנדטים של כחול-לבן אחרי ספירת קולות החיילים שיתנו לנתניהו את השלטון? הרי כולנו יודעים עד כמה הצעירים ימנים, לאומנים ולא מכירים אופציה אחרת לראש ממשלה לבד מנתניהו, בטח ובטח החיילים, ואז נדהמתם לגלות שגם החיילים נתנו רוב לכחול-לבן!

ואף זאת: אותם חיילים – ימנים, לאומנים וגזענים כמו שמספרים לנו – נתנו למפלגת העבודה + המחנה הדמוקרטי כ-3,000 קולות יותר מאשר לימינה (שגם בקרב החיילים לא זכתה לתהילה גדולה).

אנחנו גם יודעים ששכונות הדרום סובלות מ"המסתננים", שהתושבים רוצים לגרש את מבקשי המקלט. שונאים אותם ממש. ואז מגיעות הבחירות לרשויות המקומיות והרשימה הגזענית "דרום העיר" לא עוברת את אחוז החסימה וגם הליכוד נכשל בשכונות האלו ובענק.

אז התושבים דווקא לא רצו גירוש. מי שכן רצה הם כתבים ואנשי תקשורת. הם החדירו את המילה "מסתננים" ופימפמו ודחפו נתונים שגויים, שלא לדבר על שקריים, הבהילו את הציבור (איילה חסון: 50,000 מסתננים בתל אביב כשבמציאות בכל הארץ היו אז רק 38,540 ובתל אביב – 14,920) וגרמו לכולנו להבין שזה מה שרוצים תושבי השכונות – לגרש את הפליטים.

המציאות כאמור – הפוכה.

לחיות במציאות אלטרנטיבית

אז מה פה קורה פה – אנחנו לא חיים כאן? לא קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מסתובבים בעיר, הולכים למילואים, יוצאים להופעות, יושבים בבתי קפה, פוגשים אנשים? איך כל פעם מחדש אנחנו מגלים שמה שידענו זה לא מה שבאמת קורה?

מאד פשוט. אנחנו ניזונים מהתקשורת, וגם מהרשת. ואם כל כך הרבה כתבים מדווחים ומהדהדים מסרים קבועים ברשתות החברתיות, זו כנראה אמת. אז זהו, שלא ממש. בואו נראה איך זה עובד:

לא מזמן נתניהו בכה על הרשעים שרוצים לסגור את כבשת הרש היחידה של הימין – ערוץ 20. ואיך הוא הציל אותה. ובמציאות? ערוצי התקשורת המיינסטרימים מקושרים כולם אליו. דרך הבעלים כשאלו ערוצים פרטיים או דרך התקצוב כשזה השידור הציבורי:

"פעם נתניהו היה מחזר אחרי פרשנים, היום הוא הולך ישר לבעלים: בערוץ 13 זה לן בלווטניק, בערוץ 12 זה יצחק תשובה…"

שימו לב איך יוסי לוי, שהיה יועץ התקשורת של נתניהו, מסביר את השיטה:

ביי ביי סיקור מאוזן

צריך להיות עיוור עם כלב ומקל וחירש מוחלט כדי לא להבחין, אבל בכל זאת, למי מאיתנו שפספס – בדיקה של יפעת מחקרי מדיה מגלה, הפתעה, הפתעה, שבחודש שלפני יום הבחירות 2019 מועד א', ערוצי התקשורת הנ"ל אירחו את נתניהו לפחות פי 2 יותר מאשר את המתמודד נגדו בני גנץ. וכאן חשוב לציין שראייונות עם המתמודדים זה קריטי בתקופת בחירות, בודאי כשאין עימות בין המתמודדים, ועוד יותר כשאחד מהם טרי ועמדותיו לא מוכרות לציבור (מול ראש ממשלה מכהן 3 קדנציות רצופות):

לא ימין, לא שמאל – דוברות

אז איך זה עובד? על ידי מי שנמצאים כאן בשליחות. בשליחות האג'נדה הפוליטית שלהם שהובילה אותם לתקשורת (זוכרים את דוגמת "העם רוצה גירוש"?) כדי להפיץ את משנתם דרך המיקרופון או שטחי הפרסום שניתנו להם.

בימים הרחוקים שלפני נתניהו, היו בתקשורת לא מעטים שזיקתם לימין היתה ברורה – יאיר שטרן (בנו של יאיר מפקד הלח"י) למשל; והיו אלו שחשבנו שהם אנשי ימין: עמנואל הלפרין, נסים משעל, וכמובן העורך המיתולוגי של מעריב – ד"ר קרליבך, ועורך ידיעות המיתולוגי יודקובסקי ואחרים. אלא שהאידיאולוגיה מעולם לא שיחקה תפקיד בעבודתם. זה פשוט לא היה חשוב. היה מקצוע – עיתונות – והם שירתו אותו ואת הציבור.

אלא שעכשיו אנחנו בעידן נתניהו. וכאמור, חלק נכבד מהכתבים המובילים מדבררים את השלטון, את הספינים ואת דפי המסרים.
בתרשים שצירפתי אין התייחסות לימין או שמאל וגם לא לכתבים שהפרקטיקה העיתונאית שלהם היא דברור המקורות שלהם בממשלה, אלא לאלו שבאופן די קבוע מפיצים את האג'נדה הנוחה לשלטון. וזה נראה ככה (לחיצה על כל אחת מהדמויות מובילה לדוגמיות מדבריהן):

אבל כמובן לא מדובר רק בטלוויזיה אלא גם ברדיו – ושוב, אין כאן התייחסות לתחנות מקומיות ולערוצים פרטיים או מגזריים (רדיו קול חי, ערוץ 7 וכו'), אלא רק לרדיו הציבורי. ושימו לב איך השידור הציבורי שתלוי בתקצוב הממשלה הפך, על כל זרועותיו – טלוויזיה ורדיו, למדברר השלטון:

אין לאן לברוח

כל זה לא היה נורא אם אפשר היה למצוא אלטרנטיבה לשטיפת המוח. אלא שמבט חטוף בלוח המשדרים היומיים ברדיו (הציבורי) ובערוצי הטלוויזיה מגלה שאין עיר מקלט. בעיקר לא בשעות הפריים טיים. על הבוקר, פתחת רשת ב' – קיבלת את קלמן-ליברמן; עברת לגל"צ – קיבלת את ישי שנרב. אז החלטת לעבור לטלוויזיה: ערוץ 12 – אברי גלעד. העברת לכאן 11? קיבלת שוב את קלמן-ליברמן. וכו' וכו'.

אותם מסרים, אותם ספינים, אותם מרואיינים.

אימפריית תקשורת או המונופול של סגל את ליבסקינד

במסגרת הנסיון להכניס קולות אחרים לתקשורת – ימנים, מתנחלים, דתיים (שנעשה גם ע"י תנועת ההתנחלות וגם ע"י התקשורת) צמחו לנגד עינינו שני עיתונאים בולטים בחריצותם ובידענותם: עמית סגל חד הלשון, הידען, החרוץ והמבריק, וקלמן ליבסקינד שנחשב לתחקירן מצויין. שניהם התבלטו מאוד בעשור האחרון ובשנים האחרונות הפכו לכוכבי תקשורת שמובילים את השיח הציבורי. בכל מקום שאנחנו פותחים הם שם: טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, רשתות חברתיות. עמית סגל, שגם נבחר ב-2017 לעיתונאי המוביל בטוויטר (שם יש לו כ-220,000 עוקבים) וב-2019, נבחר על ידי גלובס לעיתונאי המשפיע בישראל. וקלמן ליבסקינד (שבמגזין ליברל הוא זוכה לתואר "עיתנאי-על"), שגם הוא חולש על כל אמצעי המדיה וכמובן גם על הרשתות החברתיות.

פייק ניוז רבותי, פייק ניוז

אתם עדיין איתנו? לא נשברתם בדרך? אז הנה שתי דוגמיות איך בערוצי שידור מרכזיים מועברת ידיעה שקרית שמשרתת היטב את האג'נדה השלטונית, וקבלו את מופע הקסמים של איילה חסון (צוללות מצריות) וגל"צ (יהודית קרפ והשוואות לגבלס):

"בסופו של דבר, הנזק הגדול הוא שנתניהו טשטש את הגבולות בין עיתונאים לשופרים – אנשים שלא הביאו ידיעה מימיהם, נחשבים פתאום עיתונאים. צרכן תקשורת נבון צריך תמיד לבדוק מי אומר את הדברים, אצל מי הוא עובד, מה האינטרסים שלו – ולנסות לצרוך מידע מכמה מקורות."

יוסי לוי, לשעבר יועץ התקשורת של נתניהו

אסתי סגל מכורה לנתונים ולביג דאטה ומנגישה אותם באינפוגרפיקה והדמיית נתונים (data story telling), אקטיביסטית שלא מפסיקה לנסות לשנות את העולם. חיה בתל אביב אצל פצפונת וסוזנה החתולות.