ככל שחושבים על כך יותר, אנחנו הפעם במהדורה שנייה של מלחמת השחרור. יש דמיון ברמה העקרונית, והשוני הוא יותר ברמה הפרטנית.

כמו אז, יש קואליציה של גורמים שרוצים לבטל את קיומה של מדינה יהודית באזור פה, שרוב רובו מוסלמי. הקואליציה הזו התחלפה עם השנים, ואלה שהיו בקשרים עמנו בעבר, כמו איראן וטורקיה, הם עתה גדולי אויבינו, בעוד שאלה שהיו אז נחרצות נגדנו – הקואליציה של ארצות ערב – באופן חלקי כבר בצד שלנו. זו לא אהדה רגשית אלא נובעת זהות אינטרסים, אך ההבדל הזה כרגע לא חשוב.

כמו כן, המדינה הערבית שהייתה בזמנו הכי פחות מעורבת במלחמה נגדנו, לבנון, היא עתה החזית הערבית העיקרית שלנו.

כמו במלחמת השחרור, יש קואליציית גורמים שרוצים לבטל את קיום המדינה היהודית באזור שרובו מוסלמי. הקואליציה הזו התחלפה עם השנים, ואלה שהיו בקשרים עמנו בעבר, הם עתה גדולי אויבינו, ולהיפך

בעוד שבמלחמת השחרור הראשונה הצדדים הלוחמים לא כל כך הכירו זה את זה ובייחוד אויבינו אותנו, הרי אלה שנלחמים בישראל עתה השקיעו מאמץ רב להכיר את אויבתם. להבין עד כמה שיותר את נקודות החוזק והחולשה אצלנו, ובנו בהתאם את מערכיהם הצבאיים. כך שבסך הכל הם באו עתה למערכה מוכנים הרבה יותר טוב.

גם אנחנו השתנינו מאוד מאז. אי אפשר להשוות את המעצמה הצבאית הישראלית של היום, כולל היכולות המודיעיניות המשוכללות והיכולות הטכנולוגיות המתקדמות, לצה"ל של מלחמת השחרור.

גורם שנשאר יציב לאורך זמן זו ארה"ב, בתור המעצמה העולמית שלמעשה אימצה אותנו. בלעדיה ובלי תמיכתה בשלל דרכים, הכל היה נראה אחרת. קשה להאמין, על אף היומרה של חלקים מאיתנו והמלים הגבוהות שאוהבים פה, שהפרויקט ששמו מדינת ישראל היה יכול להצליח בלעדיהם.

ועוד הקבלה בין שתי המלחמות: כמו אז, המלחמה היום תימשך הרבה יותר ממה שהיה מצופה בתחילתה. המלחמה הזו כבר הפכה למערכה נגד כמעט כל הקואליציה שבנתה איראן לאורך עשורי שנים.

האירוע התחיל במלחמה עם חמאס, כשחזבאללה רק תומך בו (ומצהיר שינצור אש לאחר הפסקת אש בעזה), אבל עתה המלחמה כבר כוללת באופן מלא את חזבאללה עצמו. גם מיליציות פרו-איראניות בסוריה על הכוונת וגם החותים בתימן מעורבים. ואם לא די בכך, אף הפלת המשטר באיראן היא כבר יעד פוטנציאלי, או לפחות החלשה ניכרת של כוחו ויכולותיו. כל זאת, אם כן, מסתכם במצב מלחמה שסופו אינו נראה לעין בעתיד הקרוב, סיפור פתוח. מעין מצב קיומי חדש שישראל נכנסה אליו.

אחת ההקבלות בין מלחמת השחרור למלחמה זו – כמו אז, המלחמה היום תימשך הרבה יותר ממה שהיה מצופה בתחילתה. המלחמה הזו כבר הפכה למערכה כמעט נגד כל הקואליציה שבנתה איראן לאורך עשורי שנים

בתמונה הרחבה יותר, יש שוני עקרוני בין אז לעכשיו. ישראל הפכה מאז, לטוב או לרע, לשחקן אזורי: היא כבר לא האאוטסיידר הכרוני. היא אף פעם לא תהפוך לחלק אינהרנטי מהאזור, אבל היא כבר גם לא במעמד של בלתי-שייכת.

האחרים באזור כבר מכירים אותה יותר טוב והיא לא מעוררת עוד אצל רבים מהם אנטגוניזם אינסטינקטיבי או איזה חשש קמאי – כפי שזה היה בבירור בתחילת הופעתה באזור. כבר רואים אותה כמות שהיא: קוריוז היסטורי מעניין, על שטח גיאוגרפי מזערי, שאפשר אף להפיק ממנו תועלת.

גם ההתבוננות של ישראלים רבים על העולם הערבי בכלל ועל ערבים אצלנו בפרט השתנתה. יש הרבה יותר פתיחות ונוצרו קשרים – הן בין המדינה לבין ארצות ערביות אחרות והן בין יהודים וערבים בתוך המדינה. זה מצביע על אפשרות ריאלית של השתלבות אפקטיבית של המדינה היהודית במרקם הסביבתי. בצד הבעייתי של כך, זה אומר גם מעורבות מתמשכת ביריבויות ובמלחמות המאפיינות את האזור. כלומר, מצב של אי-יציבות אנדמית.

הנאמר לעיל הוא הגורל הבלתי נמנע למי שבחר להקים מדינה באזור הזה ורוצה לשרוד בו. אלא שבתקופה הראשונה, בעת הקמת המדינה, לא היה סיפק בידי המתיישבים פה לחשוב על כך. המיידי והאקוטי, צרכי הישרדות בסיסיים, כבשו את כל תשומת הלב.

כפי שזה קרה היסטורית, היהודים פשוט נסחפו לעניין. המוטיבציה העיקרית הייתה חיפוש מקלט לאומי לעם שנרדף קשות כמיעוט אתני בארצות של אחרים. הפוטנציאל לבעיות בטווח הארוך, לאחר שתושג התייצבות בסיסית, נדחק לקרן זווית. המחשבה על הקשיים הללו נדחתה לזמנים אחרים. באותם ימים שלטה גם רטוריקה מרגשת על חזרת העם היהודי למולדתו ההיסטורית – רעיון נשגב שגימד חשיבה ספקנית כלשהי.

בתמונה הרחבה, יש שוני עקרוני בין אז לעכשיו. ישראל הפכה לשחקן אזורי: היא כבר לא האאוטסיידר הכרוני. היא אף פעם לא תהפוך לחלק אינהרנטי מהאזור, אבל היא כבר לא במעמד של בלתי-שייכת

וכך, כמאה שנה אחרי תחילת המפעל הציוני ו-75 שנה אחרי שהחזון הציוני קרם עור וגידים ומדינת ישראל קמה, היא נכנסת עתה לפרק ב' בתולדותיה. היא מתעמתת שוב עם המציאות הקיומית שלה כפי שהיא.

זה לא מתרחש רק בחזית החיצונית, כמתואר לעיל, אלא גם בפנימית. בזו האחרונה היו שינויים עמוקים במהלך השנים. יש תחושה שהמדינה נדחפת בהדרגה לדרך שונה מזו שהייתה בבסיס חזונה המקורי. "היהודי הישן" התחזק מאוד, ובזכות ריבוי טבעי גבוה הפך מאלפים ורבבות ליותר ממיליון. הוא השכיל לנצל זאת במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי לצבירת כוח פוליטי – עד כדי כך שהוא כבר מאיים על הדומיננטיות של "היהודי החדש" – המודל המרכזי בבסיס המדינה בתחילת דרכה.

באופן סמלי שתי החזיתות, החיצונית והפנימית, התלכדו בעת האחרונה. ממשלת "ימין על מלא" הביאה להפגנות קשות במשך שנה שלמה, ממש עד פרוץ המלחמה.

ברובד העמוק שלה, מחאה זו הייתה ביטוי להתפלגות הפנימית בעם ישראל בין  זרמיו השונים – שנבדלים שורשית באופן בו הם רואים את דמותה ודרכה של המדינה.

המלחמה הצליחה להקפיא זמנית את הקרע העמוק שהחל להתפתח בתוך העם פה – קרע שלא נעלם גם מעיני אויבי המדינה, והיה ככל הנראה אחד הטריגרים לפרוץ המלחמה.

ברובד העמוק שלה, המחאה הייתה ביטוי להתפלגות הפנימית בעם בין זרמיו השונים – שנבדלים שורשית באופן בו הם רואים את דמותה ודרכה של המדינה. המלחמה הצליחה להקפיא זמנית את הקרע

שתי החזיתות, החיצונית והפנימית, ימשיכו להיות סוערות בפרק השני של תולדות מדינת ישראל. אופן ההתפתחות בשתיהן יכתיב את המשך דרכה ועתידה של מדינת ישראל.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.