סקר של המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן מספטמבר מראה, כי למעלה מ-60% מהציבור בישראל סבור שאם הם או בני משפחתם הקרובה ייחטפו על ידי ארגון טרור, המדינה תעשה מעט להחזירם.

פיטורי שר הביטחון יואב גלנט בזמן המלחמה, החשש שראש הממשלה ידיח גם את הרמטכ"ל וראש המוסד, וכן החשד שהתגלה לאחרונה בדבר השימוש הפסול לכאורה של לשכת ראש הממשלה במידע מסווג על מנת להשפיע על דעת הקהל נגד עסקת חטופים – מחדדים ביתר שאת את התחושה בציבור הישראלי שהמחויבות לחיי החטופים והחזרתם אינה בראש סדר היום של הממשלה הנוכחית.

פיטורי גלנט בעת המלחמה, החשש שגם הרמטכ"ל וראש המוסד יודחו, והחשד לשימוש פסול של לשכת רה"מ במידע מסווג, מחדדים את התחושה בציבור שהמחויבות לחטופים אינה בראש סדר היום של הממשלה

יתרה מזאת – נראה שחברי הממשלה הנוכחית והעומד בראשה רואים הצדקה לשימוש פסול בכוח על מנת להדוף את הלחץ של המשפחות להחזרת החטופים, לחץ שחברי הממשלה עצמם אמרו לא פעם שפוגע בביטחון המדינה.

לתפיסה שהמדינה לא תעשה די עבור אזרח שנשבה, עשויה להיות משמעות הרת אסון על המחויבות של אזרחים בישראל למדינה. ואכן, מאז ה-7 באוקטובר, לאחר יותר משנה של מלחמה, כאשר 101 חטופים עדיין מחוזקים בעזה ותושבי הצפון מפונים מבתיהם, נראה שרוב הישראלים חוששים מהתפוררות הערך המקודש של מחויבות המדינה לאזרחיה.

הציבור בישראל גדל על אתוס של מחויבות ישראלית לחיילים ולאזרחים, גם תוך מחיר כבד של שחרור אסירים, פשרות מדיניות ואף פעולות צבאיות המסכנות חיים. כך בעסקת ג'יבריל, כך בניסיונות לשחרור רון ארד, כך בפעולה הכושלת לחילוץ החייל נחשון וקסמן, כך בעסקת גלעד שליט, כך בעסקה לשחרור האזרח אלחנן טננבאום.

ואולם, היום יש תסכול אדיר של משפחות החטופים ושל אזרחים רבים מהתנהלות הממשלה בעניין החטופים ומהעובדה שהיא אינה שמה את החזרת החטופים כמטרה עיקרית בפעולתה, שהיא אינה עוסקת בזה בכל הזדמנות, שהיא אינה מראה כלפי משפחות החטופים כי הם הם בראש מעיניה, שהיא עסוקה בקידום הסדר עבור חרדים, וגם, למרות התגייסות אדירה של ציבור משמעותי – שהציבור עדיין לא יוצא לרחובות ביתר שאת ומאיץ בממשלה לעסוק בוקר וערב בהחזרת 101 החטופים.

הציבור בישראל גדל על אתוס של מחויבות ישראלית לחיילים ולאזרחים, גם תוך מחיר כבד של שחרור אסירים, פשרות מדיניות ואף פעולות צבאיות מסכנות חיים. כך בעסקת ג'יבריל, בניסיונות לשחרור רון ארד ועוד

מסקר שערכנו במכון לחירות ואחריות בספטמבר בקרב 1001 משיבים המהווים מדגם מייצג של החברה הישראלית עולה, כי שני שליש מהציבור בישראל סבור שמתקפה כמו זו שהייתה ב-7 באוקטובר עלולה להתרחש שוב בשנים הקרובות.

וכאמור, 60% סבורים שהמדינה תעשה מעט מאוד להחזירם במידה שייחטפו על ידי ארגון טרור. רק 15% מהמשיבים אמרו שהם סומכים על כך שהמדינה תשקיע את מלוא המאמצים על מנת להחזיר אותם.

בקרב מצביעי הקואליציה, אחוז גבוה יותר (35%) סבור שהמדינה תצא לעזרתם, לעומת 5% בלבד בקרב מצביעי האופוזיציה. אבל עדיין, הנתונים מראים שבשתי הקבוצות מיעוט נותן אמון בממשלה שתעשה ככל שניתן לסייע לה בעת צרה.

תנו לזה רגע לשקוע. רק אחד מכל שבעה ישראלים וישראליות נותן אמון במדינת ישראל שאם ייחטף על ידי ארגון טרור מביתו, ברחוב, בטיול בעולם, ישראל תעשה כל שניתן כדי להחזירו בשלום. תחושת פחד מבעיתה במדינה שחוותה לא מעט אירועי חטיפה של אזרחיה על ידי ארגוני טרור שפעלו על אדמת ישראל ובעולם.

נתונים אלו מצטרפים לנתונים מדאיגים על אמון נמוך בממשלה, בכנסת ובשאר מוסדות המדינה, ולסקרים המראים שהציבור מטיל ספק ביכולתה של הממשלה הנוכחית לשמור על ביטחונם. וזאת עד לכדי תמונה של משבר אמון עמוק והתפרקות הערבות ההדדית שאפיינה את החיים בישראל.

מסקר שערכנו בספטמבר עולה, כי שני שליש מהציבור בישראל סבור שמתקפה כמו זו של ה-7/10 עלולה להתרחש שוב בשנים הקרובות. 60% סבורים שהמדינה תעשה מעט מאוד כדי להחזירם אם ייחטפו על ידי ארגון טרור

ואכן, בסקר שערכנו במכון לחירות ואחריות ב-13-15 באוקטובר 2024 בקרב 803 משיבים המהווים מדגם מייצג של החברה הישראלית, מצאנו שכמעט 60% מהציבור הישראלי מביע חשש לביטחונו האישי וביטחון המשפחה שלו.

הפחד האישי ואובדן האמון בממשלה שמסוגלת למנוע אסון צבאי ושתפעל להצלתם אם ייחטפו, יובילו לכך שישראלים יחשבו פעמיים לפני שיתגייסו ליחידות צבאיות בהן יש סיכוי שיעמדו בסכנה אישית, שישראלים יחששו לגור במקומות בישראל (בצפון, בעוטף, לאורך הגבול עם השטחים) שיש בהם סכנה לאירוע כדוגמת ה-7 באוקטובר, וגם שהדרכון הישראלי ייתפס כמסוכן לטיולים בעולם.

במצב כזה, לא אובדן הדמוקרטיה והנטל הכלכלי הבלתי נסבל יידחקו אזרחים אל מחוץ למדינה, אלא השיוך למדינה עצמה ונשיאת האזרחות שלה. כבר שנים אנחנו עדים לניסיון של ישראלים להשיג לעצמם ולמשפחתם אזרחות זרה. אזרחות זרה זו מאפשרת להם לעזוב את הארץ אם התנאים ידרדרו מבחינה כלכלית או ביטחונית. אזרחות זרה זו גם עשויה לתת הגנה נוספת להם ולמשפחתם ביום צרה.

עסקת חטופים עכשיו היא לא רק הכרחית עבור החטופים ועבור משפחותיהם, היא לא רק צו חובה שלנו כחברה שוחרת חיים, אלא היא גם הכרחית כדי להחזיר את האתוס הבסיסי בקיום שלנו בישראל של מחויבות הדדית לביטחון שלנו כאן.

המציאות בישראל של מלחמות, סבבי לחימה ופעולות טרור חוזרות ונשנות אינה פשוטה – היא לא הייתה פשוטה מעולם. החיים כאן דורשים הקרבה גדולה של הציבור. בהיעדר אמון במחויבות המדינה לשלום האזרחים כאן, יש שיעזבו את הארץ או ימצאו דרך להקטין את המחויבות שלהם למדינה.

בסקר המכון מחודש ספטמבר עולה, כי למעלה מחמישית מהישראלים (22%) שקלו לאחרונה לעזוב את הארץ (עליה של 4 נקודות האחוז מאפריל 2024). הנשארים עשויים להעדיף מגורים במקומות "בטוחים" בישראל או אולי, כפי שקיים במדינות עולם שלישי, אף לארגן עבורם הגנה פרטית. המציאות מוכיחה שהחשש בישראל מוצדק. התחושה של רבים היא שישראל לא תעשה די להצילם.

הפחד האישי ואובדן האמון בממשלה יובילו לכך שישראלים יהססו להתגייס ליחידות צבאיות מסוכנות, יחששו לגור במקומות עם סיכון לאירוע דוגמת ה-7/10, ושהדרכון הישראלי ייתפס כמסוכן לטיולים בעולם

כאשר 101 חטופים נמצאים עדיין בשבי חמאס, כאשר המלחמה ממשיכה לגבות אבדות בעזה ובלבנון, ונוכח העיסוק של הקואליציה בהסדרים שנועדו לענות על צרכים פוליטיים, אנחנו עדים למשבר אמון עמוק בין הציבור למדינה.

פרופ' אמנון כוורי הוא פרופסור חבר וראש המכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.