בבוקר ה-11 בנובמבר 2011, ישבתי ב"קורנר בייקרי" במרכז דאלאס, שתיתי קפה וחיכיתי לארוחת הבוקר שהזמנתי. החדשות והמדיה החברתית היו מלאות בדיונים על המשמעויות הנומרולוגיות השונות והסותרות של התאריך באותו היום: ה-11/11/11. חלק היו בטוחים שזה מסמן את סוף העולם, בעוד אחרים ציפו להתעוררות רוחנית המונית. תהיתי איך החיים שלי ישתנו ביום המיוחד הזה.
מושבי בבית הקפה היה ליד החלון. בשולחן סמוך, ישב אדם קשיש. החלפנו חיוכים, אבל לא הייתי במצב רוח לשוחח. הוא נראה אדם שקט וקרא בעיתונו. כאשר המלצרית הביאה את ארוחות הבוקר שלנו, היא צחקקה ואמרה: "שניכם בחרתם את אותה ארוחת הבוקר. תיהנו", היא הגישה את הצלחות ועזבה.
הקשיש ואני חייכנו שוב. הוא אמר: "ביצי רועים מקושקשות! טעים, הלא כן?"
עניתי: "כן, וגם מזין". הוא אכל את הארוחה במהירות, וסיפר שהוא עומד לדבר עם תלמידי בית ספר, בעברו השני של הרחוב. לפני שיצא מבית הקפה, אמר: "תגידי לפקידת הקבלה שאת אורחת של פול קסלר. מקווה שתוכלי להצטרף אלינו".
הוא אכל את הארוחה במהירות, וסיפר שהוא עומד לדבר עם תלמידי בית ספר, בעברו השני של הרחוב. לפני שיצא מבית הקפה, אמר: "תגידי לפקידת הקבלה שאת אורחת של פול קסלר. מקווה שתוכלי להצטרף אלינו"
כעבור שעה, ישבתי בין אותם תלמידי בית הספר במוזיאון השואה וזכויות האדם של דאלאס. במהלך דבריו, בשעה 11:11, לחש פול (גיליתי בהמשך ששמו המלא סיימון פול אנגרליידר קסלר) את מילותיו של אלברט איינשטיין: "העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל אלו שעושים רע, אלא בגלל אלו שאינם עושים דבר בעניין".
מה גרם לך להתחיל לשתף באופן פעיל את סיפור ההישרדות שלך ואת הלקחים מהשואה, במוזיאון השואה וזכויות האדם בדאלאס ובמוסדות חינוך נוספים?
"במשך רוב חיי, לא חשבתי הרבה על השואה. הדבר היחיד שהתמקדתי בו היה שאבי נרצח באושוויץ. כשעבדתי בפולין במשך חמש שנים בשנות התשעים, ביקרתי באושוויץ והשגתי תיעוד על אבי, שכלל פרטים על מועדי הגעתו ומותו. בלתי ייאמן שהנאצים שמרו רשומות על יותר ממיליון אנשים שהם רצחו שם.
"יצאתי לגמלאות בשנת 2000 לאחר העבודה בפולין. אשתי ואני התיישבנו בפורט וורת', קרוב למקום שבו אשתי נולדה. בשנת 2001, התרחש הפיגוע במרכז הסחר העולמי, עם תוצאותיו הטרגיות. התחלתי לקרוא על עליית האנטישמיות וההשמצה של ישראל. רציתי לעשות משהו.
"במשך רוב חיי, לא חשבתי הרבה על השואה. הדבר היחיד שהתמקדתי בו היה שאבי נרצח באושוויץ. רק אחרי 9/11 התחלתי לקרוא על עליית האנטישמיות וההשמצה של ישראל. רציתי לעשות משהו"
"הוצגתי בפני מוניקה (פוזי) מקמילן, נוצרייה טובת-לב ואחת התומכות הגדולות בקהילה היהודית באזור שלנו. היא ארגנה והובילה סיורים לישראל, שבה היו לה חברים רבים. חלק מהקוראים אולי מכירים את שמה. פוזי למדה יהדות ולימדה קורסים בפורט וורת' בנושאים מגוונים, מדת ועד ההיסטוריה של האנטישמיות. היא יודעת יותר על יהדות מאשר רוב היהודים שאני מכיר.
"פוזי הזמינה אותי למוזיאון השואה בדאלאס והציגה אותי בפני הצוות הניהולי. זמן קצר לאחר מכן, התחלתי לשתף את סיפור ההישרדות שלי עם קבוצות תלמידים במוזיאון, ולבקר בבתי ספר ובמקומות נוספים.
"במהלך השנים פגשתי ילדים ומבוגרים נפלאים וקיבלתי אלפי מכתבים מתלמידים ומורים שהכירו לי תודה. אני מרגיש מאוד בר מזל על כך שאני יכול לגרום להשפעה משמעותית על חיי רבים. זה נותן לי סיפוק עמוק, במיוחד בשלב זה של חיי".
נולדת בשנת 1939 בווֹרָנוב-נַד-טופלו, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, באזור שהיה אז צ'כוסלובקיה. לרוע המזל, אביך ורוב משפחתך וקרוביך נשלחו לאושוויץ. אימך רצתה להציל אותך ואת שני אחיה על ידי בריחה לכפר זמיאנסקה סאדי. מדוע בחרה בכפר הזה, למרות התנאים המסוכנים ברחבי האזור?
"נולדתי בספטמבר 1939, שכידוע לך היה החודש והשנה בהם פרצה מלחמת העולם השנייה, כשגרמניה פלשה לפולין. צ'כוסלובקיה הייתה מחולקת, כמו היום, ומשפחתי חיה בכפר קטן במזרח סלובקיה. ממשלת סלובקיה תמכה בגרמניה והעבירה חוקים רבים שהיו דומים לחוקים שחוקקו הנאצים בגרמניה.
"בשנת 1942, הסלובקים גירשו את רוב האוכלוסייה היהודית בסלובקיה למחנות ריכוז – כ-100,000 איש, כולל אבי וקרובי משפחה אחרים. כ-80% מהיהודים הסלובקים נספו במחנות. בשלב מסויים במהלך 1944, שמעה אמי שהצבא הגרמני מתקרב לכפר שלנו. היא הבינה באינטואיציה שעלינו לעזוב, ומהר.
"היא החליטה לקחת את חמשת בני המשפחה שנותרו – אותי, את אמה, אחותה ואחיה בנוסף לאימי עצמה – ונסענו משם כ-160 קילומטרים לכפר זמיאנסקה קרט (שנקרא היום זמיאנסקה סאדי). זה היה אמור להיות מקום מקלט, עם מפעל שבו היה אפשר למצוא עבודה. התגוררנו שם אצל שתי משפחות, שלא היכרנו. אני לא יודע אם שילמנו להם; לא היה לנו הרבה כסף".
בזמיאנסקה סאדי, אתה ואימך הוסתרתם בחלל קטן במשך שבעה חודשים. למרות הסיכון הגדול לחייהם, שכניכם סיפקו לכם הגנה ועזרה חיוניים. איך התמודדתם עם המסתור הקטן, עם מזג האוויר הקר, היעדר אור יום, רעב, ופחד תמידי מפני גילוי על ידי הנאצים?
"לא הייתה לנו ברירה. ב-1944, כשאימי בחרה להסתתר, היא עשתה זאת בידיעה שחיינו בסיכון. אני בטוח שלא הייתי מודע לסכנה, כי הייתי רק בן חמש. יתכן שחשבתי שזהו המצב הנורמלי. אנחנו לא גיבורים ולא קורבנות. בורכנו בכך שאותם כפריים פשוטים הסתירו אותנו תוך סיכון חייהם. אם היינו מתגלים, ללא ספק גם אנו וגם האנשים שהסתירו אותנו היינו נורים למוות מיד.
"ב-1944, כשאימי בחרה להסתתר, היא עשתה זאת בידיעה שחיינו בסיכון. לא הייתי מודע לסכנה, כי הייתי רק בן חמש. יתכן שחשבתי שזהו המצב הנורמלי. בורכנו בכך שכפריים פשוטים הסתירו אותנו תוך סיכון חייהם"
"הוסתרנו בבור תפוחי אדמה, בסמוך לביתם. פעם ביום, כשיכלו, היו המצילים שלנו מביאים לנו כוס מרק ולעיתים פרוסת לחם. אני יודע שהיו ימים רבים בהם אמי נתנה לי את כל האוכל על מנת שאישאר בשקט, כך שלא נתגלה. כדי להעביר את הזמן, אמי סיפרה לי סיפורי עם סלובקיים ויהודיים. למרות שאני לא זוכר הרבה, ככל הנראה היא לימדה אותי לספור, כי אני זוכר שיכולתי לספור עד 10,000 עם השחרור.
"שוחררנו על ידי חיילים סובייטיים באחד באפריל 1945. יצאנו מהבור לצלילי חגיגות. היינו בחושך כל כך הרבה זמן שלא יכולנו אפילו לפקוח את העיניים בשמש. לאחר שראייתנו שבה, לקחו אותנו מעבר לרחוב, שם הוסתרו דודי ודודתי על ידי משפחה אחרת. סבתי לא נראתה בשום מקום.
"אחרי שהתאוששנו קצת, חזרנו לכפר שלנו. כמה שבועות לאחר מכן, סבתי הופיעה בביתנו. מסתבר שכשהגרמנים הגיעו לזמיאנסקה סאדי, היא הסתתרה מאחורי שיח, אך כמה אנשים הסגירו אותה. היא נשלחה לאושוויץ, אך למרבה המזל שרדה. מתוך משפחתי הגדולה, שהיו בה יותר מעשרים איש, רק שבעה שרדו. הייתי הילד היהודי היחיד שחזר לווראנוב".
לאחר ששרדתם, יצאת למסע ארוך עם אמך, שבסופו הגעתם לקנדה
"לאחר שחזרנו לווראנוב, הבית שלנו היה עדיין עמד על תילו, והחיים התחילו מחדש. התחלתי ללמוד בבית הספר ב-1945. שמחתי ללכת לבית הספר ולשחק כדורגל עם חברי לכיתה. ההפיכה הצבאית בצ'כוסלובקיה בשנת 1948, הביאה להעברת השליטה במדינה בפועל לידי ברית המועצות ("רוסים קומוניסטים" במקור).
"אמי התחתנה מחדש בשנה זו. אבי החורג היה השורד היחיד מכל משפחתו. אני זוכר שאמי פעם אמרה, "קודם היו הנאצים, ועכשיו הקומוניסטים. אנחנו צריכים לעזוב". היה קשה להשיג ויזות לארצות הברית, אבל לאבי החורג היו חברים בקנדה שנתנו לנו חסות, וכך היגרנו למונטריאול בסתיו 1949.
"הגענו מכפר קטן ופרימיטיבי יחסית. לשם השוואה וכדי לתת לך מושג על עולמנו: הגענו בספינה, שיצאה מנמל רוטרדם. אני זוכר שהעיר הייתה הרוסה כליל עקב ההפצצות. הגענו לעיר קוויבק. עם הגיענו קנינו בקבוק פפסי, משקה שלא טעמנו מעודנו, ומיד חשנו בחילה, כי לא היינו רגילים לטעם.
"בנמל היו מדרגות נעות בהן עלינו אל רציף הרכבת למונטריאול. לא ראינו מדרגות נעות לפני כן. אני זוכר שרצתי במעלה ובמורד המדרגות הנעות—זה היה כיף. אמי פחדה מהמדרגות הנעות, בגלל שבאנו מכפר קטן. היא ביקשה מאבי החורג וממני לעזור לה לעלות עליהן. בסופו של דבר היא התרגלה לעיר ולחיים החדשים בה. התגוררנו במונטריאול כשנה".
"שוחררנו על ידי חיילים סובייטיים באחד באפריל 1945. יצאנו מהבור לצלילי חגיגות. היינו בחושך כל כך הרבה זמן שלא יכולנו אפילו לפקוח את העיניים בשמש. הייתי הילד היהודי היחיד שחזר לווראנוב"
דרכינו נפגשו ב-11.11.11 בדאלאס במהלך לימודיי שם. איך הגעת לארצות הברית?
"ב-1950 קיבלנו ויזות לארצות הברית. עברנו ללוס אנג'לס, שם היו לאבי החורג אח ואחות שהיגרו לארה"ב לפני המלחמה. הם עזרו לנו להתבסס שם, אם כי זה לא היה קל; הקומוניסטים איפשרו לנו להביא איתנו רק את מה שיכולנו לשאת בידינו וסכום כסף מועט, ששוויו כיום כ-50 דולר. התגוררנו בחדר אחד ולא שלטנו באנגלית, אבל היינו מאושרים להיות במדינה חופשית. אהבתי לשחק כדורגל.
"כשהייתי בן 19, נסעתי לשחק בגוודלחרה, במקסיקו. בסתיו 1960 קיבלתי מכתב מאמי, שהודיעה לי שגויסתי לצבא. שבתי לארצות הברית ושירתתי בצבא שירות חובה במשך שנתיים. לקראת סוף השירות הוצבתי ב"קמפ וולטרס" במינרל וולס, טקסס, במרחק של כ-112 קילומטרים מדאלאס. בזמן שהותי במחנה מצאתי קבוצת כדורגל בדאלאס ונסעתי לשחק בה כל סוף שבוע. אהבתי את דאלאס, ולאחר שהשתחררתי, בשנת 1963, התקבלתי לעבודה בעיר, בחברת אמריקן אקספרס.
"מאוחר יותר, פגשתי אישה צעירה ומקסימה בשם פמלה. התחלנו לצאת ובסופו של דבר התחתנו. ב-1976 נשלחתי מטעם העבודה לקנדה ושימשתי כמנהל המשרד של אמריקן אקספרס במונטריאול. האין זה אירוני. עבדתי במשך ארבעים שנים נפלאות באמריקן אקספרס בכל רחבי צפון אמריקה ואירופה והייתה לי הזדמנות לטייל במקומות רבים בעולם. זה היה בהחלט מסע יוצא דופן בשביל ילד מווראנוב-נד-טופלו".
שנים רבות לאחר מכן, רצית לבקר בווראנוב-נד-טופלו וליצור קשר מחדש עם השכנים שהצילו את חייך. האם תוכל לשתף את מחשבותיך על החוויה של יצירת הקשר וביקור מחדש בכפר לאחר פרק זמן כה ממושך?
"במשך שנים רבות רציתי למצוא את המשפחה שהסתירה אותנו והצילה את חיינו. לעיתים רחוקות חשבתי על השואה, פרט לכך שאבי נרצח. אמי נפטרה בשנת 1997, ומעולם לא שאלתי אותה שאלות על התקופה בה הסתתרנו. הדבר היחיד שזכרתי היה שם הכפר בו הסתתרנו, אך לא הצלחתי למצוא אותו באינטרנט.
"ביקור שערכתי במשרד התיירות הסלובקי, לא עזר בזיהוי המקום. לבסוף גיליתי כי שם הכפר, זמיאנסקה קרט, שונה לזמיאנסקה סאדי זמן קצר לאחר המלחמה. בעזרתה של אשה מקומית בשם ז'וז'נה פֶּר, הצלחנו למצוא את אווה, הנכדה של משפחת האדייק, שהצילה אותנו.
"ביקרנו בכפר באחד במאי 2018, והייתה זו חוויה עצומה, מלאה בדמעות ובחיוכים. לפני הביקור, פניתי לחברת הקונגרס קיי גריינג'ר, המייצגת את טקסס. היא דאגה לכך שדגל אמריקאי יונף מעל גבעת הקפיטול במשך יום אחד, לכבוד זמיאנסקה סאדי. הבאתי איתי את הדגל הזה יחד עם תעודות באנגלית ובסלובקית כדי להעניק לראש העיר ולתושבי הכפר. אני חושב שהתושבים בקושי האמינו למה שמתרחש.
"המפגש עם אווה היה מרגש מאוד, מלווה בדמעות רבות. היא סיפרה לי שאמה נהגה לדבר על המשפחה שהסתירה בזמן המלחמה, אך היא חשבה שאמה ממציאה את הסיפור. אמה, שנפטרה בשנות ה-90, תהתה לעיתים קרובות "מה קרה לאותו ילד קטן," ואז אווה הבינה שהסיפור אמיתי.
"המפגש עם אווה היה מרגש מאוד, מלווה בדמעות רבות. היא סיפרה לי שאמה נהגה לדבר על המשפחה שהסתירה בזמן המלחמה, אך היא חשבה שאמה ממציאה את הסיפור"
"סעודה גדולה הוכנה עבורנו, בדיוק כפי שאמי נהגה להכין. מאחר שהבית בו הסתתרנו נהרס מזמן, אווה נתנה לי תשריט מדוייק שלו. הם אפילו קישרו ביני לבין חברת-ילדותי מאז, פאולינה. ביקרנו בקבר של משפחת האדייק, והכומר המקומי הוביל תפילות לזכר בני המשפחה.
"הבאתי עמי לוח זיכרון, אשר הונח על מצבתם. הבאתי עמי גם כמה מתנות, אך לא הייתי בטוח מהו טעמם של מארחיי. הצעתי לאווה מעטפה עם כסף כדי שתוכל לבחור בעצמה מתנה. היא סירבה לקבל את הכסף, אף שהתעקשתי. שוב נותרתי ללא מילים לנוכח היושרה, טוב הלב והחמלה של המשפחה הזו.
מאמציך בתחום החינוך מדגישים את החשיבות של השמעת קול במקום צפייה פסיבית מהצד. כיצד יכולים אנשים לפעול באופן אפקטיבי לשינוי חיובי?
"אני מרצה במוזיאון השואה וזכויות האדם בדאלאס כבר כעשרים שנה, בעיקר בפני קבוצות תלמידים המבקרים במוזיאון. לעיתים אני גם נותן הרצאות בבתי ספר ובמסגרות קהילתיות שונות. קיבלתי מאות מכתבים מתלמידים עם הערות כמו: "לעולם לא נשכח אותך", "שינית את חיי", ו"אני אספר לילדיי על הדברים שלימדת אותי". בשלב זה של חיי, תגובות כאלו גורמות לי לדמוע. אני מרגיש בר מזל על כך שיש לי השפעה, אני מקווה, על מספר לא קטן של צעירים ומבוגרים. הידיעה שהצלחתי לעשות שינוי אפילו אצל אדם אחד – כמוך, למשל – בשבילי זה שווה את הכל.
"לפני כחמש עשרה שנים התחלנו ללמד אנשים להיות צופים אקטיביים במקום צופים מהצד. לנקוט עמדה, להשמיע קול, נגד שנאה ודעות קדומות. זהו מסר פשוט, אבל איך באמת מעוררים אנשים להפוך לפעילים? אנחנו מלמדים שהשואה היתה יכולה להימנע אילולא רבים כל כך שתקו. אלי ויזל אמר פעם שאלו ששתקו, אשמים באדישות שהיא, לדבריו, "חטא גדול יותר מהמעשה עצמו".
"איך באמת מעוררים אנשים להפוך לפעילים? אנחנו מלמדים שהשואה הייתה יכולה להימנע אילולא רבים כל כך שתקו. אלי ויזל אמר פעם שאלו ששתקו, אשמים באדישות שהיא, לדבריו, חטא גדול יותר מהמעשה עצמו"
"לפעמים אני משתמש בדוגמה מימי בית הספר שלי כדי להמחיש את הנקודה הזו. אני זוכר מקרים בהם תלמידים היו מתקוטטים בזמן ארוחת הצהרים או בהפסקה, בעוד תלמידים אחרים היו מתאספים סביבם ומעודדים אותם להחליף מהלומות. אני אומר לתלמידים שכאשר עשרים אנשים צופים בשני אנשים מתקוטטים, הם יכולים בקלות לעצור זאת. לחלופין, הם יכולים לקרוא למורה או למנהל שיטפלו במצב.
"אני גם מעודד תלמידים ללמוד ולרכוש השכלה טובה כדי להימנע מחרטות על הזדמנויות שהוחמצו בחיים. אני אומר להם שבמשך מאות שנים העולם ניסה להשמיד את העם היהודי. כמיעוט קטן, לא תמיד יכולנו להתגונן פיזית, אבל אני מאמין שההשכלה הייתה אמצעי ההתנגדות שלנו, היא זו שעזרה לנו לשרוד. השכלה היא ערך יסוד ביהדות, שמקורו עוד בתקופת התורה".
לאור הקיטוב הפוליטי והכחשת השואה במדינות מסוימות ובתקשורת, מה מניע אותך להמשיך להקדיש את עצמך ללימוד לקחי השואה?
"אני מאמין שהוראת לקחי השואה היא חיונית, ואנו מחויבים לכך מזה זמן רב. יש מי שיחשבו שכבר עשינו מספיק, אך ההתעוררות המחודשת של האנטישמיות בעולם – אפילו בבתי הספר שלנו – מזכירה לנו את הצורך הנמשך בהוראת הנושא. הרב יונתן זקס כתב כי בכל כמה מאות שנים האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער, תמיד מסיבה שונה. בעולם של היום היא מופיעה לעיתים קרובות בדיונים סביב הציונות וישראל.
"תלמידים רבים איתם שוחחתי מעולם לא פגשו אדם יהודי או למדו על התרבות או ההיסטוריה היהודית. מסיבה זו אני פועל לכלול במוזיאונים על השואה גם תערוכות על מעגל החיים היהודי, על מסורות, ועל התרומה של העם היהודי לרפואה, לטכנולוגיה, לספרות, לאמנות ועוד. הוראה על העם היהודי מזוויות שונות יכול לסייע לשנות דעות קדומות ושנאה".
"אני מאמין שהוראת לקחי השואה היא חיונית, ואנו מחויבים לכך מזה זמן רב. הוראה על העם היהודי מזוויות שונות יכול לסייע לשנות דעות קדומות ושנאה"
כדי להבין את הקשר סכסוכים ובניית שלום, למדתי על הדתות בעולם. ביהדות, אני מוקסמת מרעיון ה"תיקון עולם". האם יש הגות יהודית שהיא משמעותית עבורך?
"אחד מהרעיונות שמדברים אלי הוא העיקרון לפיו "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו". היהדות מקדשת את החיים, וחייו של כל פרט הם חשובים. ערך זה מעודד יהודים לעזור לנזקקים ולהגיש סיוע לנזקקים. לדוגמה, ישראל היא לעיתים קרובות בין הראשונות להושיט עזרה לאחר אסונות טבע ברחבי העולם, כולל מתן סיוע למדינות הנמצאות בעימות עימה".
כשלמדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, לקחתי קורסים בעברית מודרנית ולמדתי מילים ייחודיות. אהבתי את המילה "פירגוּן", שמקורה ביידיש ומשמעותה שמחה כנה על ההצלחה ומזלו הטוב של האחר. האם יש לך מילה אהובה בעברית?
"אני אוהב את המילה "חַיִּים". היא משקפת השקפה עמוקה במסורת היהודית, כשאנו מאמצים את החיים, את החיוניות ואת החוסן. כשאנו מרימים כוסית, אנו אומרים "ל-חיים".
לאורך השנים, הרושם הנמשך שלי ממך הוא של אדם המכיר תודה ומחבק את החיים בזרועות פתוחות. גישתך היוותה מקור להשראה, לגישה חיובית לחיים ולחוסן עבור ילדים ובני נוער רבים. כיצד הצלחת למצוא משמעות ולהיאחז בחיים, למרות כל הכאב והצער?
"בספרו האדם מחפש משמעות, ויקטור פרנקל כותב שכולנו נתקלים בחיים בנסיבות שאינן בשליטתנו. זה בלתי נמנע. אך מה שבאמת חשוב הוא איך אנו בוחרים להגיב. כאשר אני מרגיש מוצף, אני נזכר במילותיו של פרנקל: "אפשר ליטול מהאדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האנוש – לבחור את עמדתו בכל מערך נסיבות נתון, לבחור את דרכו".
גולין אווה גלוגולארי היא אשת מקצוע בתחום התקשורת, פתרון סכסוכים ובניית שלום. במקור מטורקיה, היא בעלת תארים אקדמיים בין-תחומיים ממוסדות אקדמיים במדינות שונות, ביניהם אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית בירושלים. בחייה המקצועיים והאישיים, גולין אווה נוקטת בעמדה מרכזית ושואפת להביא לדיאלוג ושיתוף פעולה בין אנשים ליצירת עולם חומל יותר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו