הגיע הזמן להתמודד בהיגיון עם הטענות הלא הגיוניות של בצלאל סמוטריץ'. פשוט בגלל שיותר מדי תומכי ימין נאחזים בהן כשהם מסבירים למה העסקה בשלב ב' מסוכנת ולא צריך להמשיך לממש אותה.

הנה עיקר הטיעונים:

1. המחבלים המשוחררים יחזרו לפיגועים ויבצעו עוד טבח.
2. ישראל מעולם לא שילמה באינטרסים מדיניים תמורת שחרור שבויים.
3. צריך לחזור ללחימה כדי להשמיד את חמאס והעסקה מונעת זאת מישראל.
4. העסקאות הקודמות מוכיחות ששחרור מחבלים הביא ל"נהרות של דם" ואם נלך לשלב ב' "חמאס יחטוף בפעם הבאה אזרחים וידרוש נסיגה מיו"ש".

עיקר טיעוני סמוטריץ' הם שישראל מעולם לא שילמה באינטרסים מדיניים תמורת שחרור שבויים, שצריך לחזור ללחימה כדי להשמיד את חמאס, ששחרור מחבלים הביא ל"נהרות של דם" ושהמחבלים המשוחררים יחזרו לפגע

ובכן תשובות פשוטות ואחריהן הסבר יותר רחב:

1

עוד טבח? ובכן אם יהיה שוב מחדל בעוטף, אם יהיו שם שוב רק שלושה גדודים מוקטנים והצבא לא יאמין לתכניות חמאס ולא לדיווחי התצפיתניות, אם הממשלה שוב תממן את חמאס ותגיד שחמאס הוא נכס, אז יהיה כנראה עוד טבח. לא בגלל שחרור מחבלים. לא חסרים מחבלים בעזה. זה עלול לקרות בגלל מחדל צבאי ומדיני נוסף.

2

אינטרסים מדיניים? לאורך עשר שנים של היעדר עסקה על אברה מנגיסטו החי והישאם א-סייד החי והחיילים הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, הציעו מנהלי המו"מ להכניס מנופים נוספים לעסקה ולא רק מספר אסירים תמורת מספר שבויים.

מנהלי המו"מ הציעו להכניס לדיון את כל הכרוך ביחסים עם חמאס – דלק, מים, חשמל, כניסת פועלים, נמל, העברת כספים וגם סוגיית השבויים. ממשלת אולמרט התנגדה לכך בשנים 2006-09 (במו"מ על גלעד שליט). ממשלת נתניהו אחריו התנגדה גם היא בשנים 2009-2023 (בעסקת שליט ב-2011 ובמו"מ על חטיפת גולדין ושאול, מנגיסטו וא-סייד) למעט שנה וחצי של ממשלת השינוי.

יחיא סנוואר איים, שאם לא תהיה עסקה האסירים ישוחררו בדרך אחרת והוא אכן ביצע ותקף ב-7 באוקטובר. עכשיו ישראל משחררת אסירים וגם משלמת באינטרסים אחרים ( ועכשיו אלה המנופים של חמאס) תמורת שחרור האסירים:  פינוי צה"ל מציר נצרים, פתיחת מעבר למאות אלפי עזתים לצפון הרצועה, הכנסת סיוע הומניטרי בהיקף גדול לעזה, פינוי השטחים שנכבשו בחרבות ברזל, וגם שחרור מחבלים.

כלומר חמאס הוא שהפך את השימוש באינטרסים מדיניים וצבאיים לחלק ממחיר העסקאות. זה קרה בגלל מחדלי ממשלת ישראל. בגלל שהיא לא הגיעה לעסקה כבר לפני שנים ולא ידעה להגן על הגבול ולמנוע את הצלחת חמאס במזימתו.

חמאס הוא זה שהפך את השימוש באינטרסים מדיניים וצבאיים לחלק ממחיר העסקאות. זה קרה בגלל מחדלי ממשלת ישראל, שלא הגיעה לעסקה כבר לפני שנים, ולא ידעה להגן על הגבול ולמנוע את הצלחת חמאס במזימתו

3

לחזור להילחם עד השמדת חמאס? האם לא ראינו כיצד הושמד חמאס ב-15 חודשי לחימה מול חמש אוגדות של צה"ל, יומיום, תוך גיוס 350 אלף אנשי מילואים, והמטרת חימושים בהיקף גבוה עשרות מונים מזה שהופעל במלחמות לבנון?

מה תשיג עוד לחימה בעזה? הרי שוב נצטרך לגייס את המילואים הקרועים והשחוקים, שוב ייהרגו מאות חיילים, ובסוף ניאלץ לצאת מעזה בגלל פשעי מלחמה, מצב האוכלוסייה, לחץ בין לאומי, וחוסר החלטה על היום שאחרי מצד ממשלת ישראל. אז למה לחזור להילחם? לא עשינו את כל זה ממש עכשיו?

4

העסקאות הקודמות גרמו לאירועים שבאו אחריהן? צריך לומר לאלה שטוענים שעסקת ג'יבריל ועסקת שליט הביאו למה שקרה אחר כך (אינתפאדת 1987, טבח 7.10):

המחבלים ששוחררו בעסקאות, לא ישבו בכלא בגלל היותם פעילי שלום. הם ביצעו מעשי רצח ופיגועים קשים בלי קשר לעסקה שקדמה לפיגועים. הרי לפני עסקת ג'יבריל הייתה עסקה אחרת עם אחמד ג'יבריל, בה שוחררו 76 מחבלים עבור חייל אחד, אברהם עמרם, שנתפס ב-1978 במבצע ליטני.

איש לא טען שמשוחררי ג'יבריל ההם גרמו למלחמת לבנון 1982, בה נתפסו שמונת חיילי הנח"ל, אלה ששוחררו בעסקת ג'יבריל של 1985 ובעסקת פת"ח 1983. גם משוחררי עסקת שליט ישבו בכלא בגלל פיגועים שהם ביצעו עד 2011, ולא בגלל עסקה שקדמה לכך.

לחזור להילחם עד השמדת חמאס? האם לא ראינו כיצד הוא הושמד ב-15 חודשי לחימה מול 5 אוגדות צה"ל, יומיום, תוך גיוס 350 אלף אנשי מילואים, והמטרת חימושים בהיקף גבוה עשרות מונים מזה של מלחמות לבנון?

הטיעון הזה מופרך ומתועב, כי הרי לא חסרים מחבלים בעזה. 6000 נוח'בות שלא ישבו בכלא תקפו את העוטף ב-7.10 וגרמו לנהרות של דם. לפני סנוואר היו שם מנהיגים אחרים. חלקם חוסלו (אחמד ג'עברי, אחמד יאסין, מרואן עיסא, סלאח עארורי, ואחרים) חלקם תפקדו בלי שישבו בכלא (מוחמד דף, אסמאעיל הנייה, ועוד).

הבעיה עם הטיעונים הללו שהם לא עוסקים כלל במחדל שאיפשר את החטיפה. המחדל הצבאי והמחדל המדיני. הם תולים את הטיעונים בעסקה ופותרים את עצמם מלדון במה שאיפשר לאויב להצליח ולחטוף.

ודבר אחרון – המחיר. טוענים הסמוטריצ'ים שהמחיר בעסקה הוא בלתי נסבל, כי משוחררים מאות רוצחים. ובכן זה נכון, משוחררים עשרות רוצחים. אבל מהי האלטרנטיבה? להמשיך להפקיר את מי שהופקר ב-7 באוקטובר ומופקר כבר 500 יום במנהרות? האם מי שהופקר צריך לשאת שוב במחיר ההפקרה?

הבעיה היא שהסמוטריצ'ים האלה חושבים שהמשך המלחמה ימנע את המחיר של החטיפה הבאה. אלא שההיסטוריה מוכיחה אחרת.

בסדרה "שבויים" (כותב שורות אלה היה אחד מיוצריה) הצגנו את התהליך שבו החטיפה הפכה לנשק אסטרטגי של ארגוני הטרור. זה לא רק הרצון לשחרר את האסירים הפלסטינים, אלא הרצון להכניע את ישראל בשדה קרב שבו הם החזקים. החזקת חטופים.

הבעיה עם הטיעונים הללו שהם לא עוסקים כלל במחדל הצבאי והמדיני שאיפשר את החטיפה. הם תולים את הטיעונים בעסקה ופותרים את עצמם מלדון במה שאיפשר לאויב להצליח ולחטוף

הרי אין לחמאס כוח להשמיד את ישראל. אבל כל עסקה היא ניצחון מבחינתם. לכן תמיד תימשך המוטיבציה לחטוף ולכפות על ישראל עסקה, שבה היא תשלם באסירים או באינטרסים אחרים לארגוני הטרור. זה מה שימשיך להחזיק בתודעת ההמונים הפלסטינים את ארגוני הטרור ככוח חזק שנאבק בישראל, ומן הסתם גם יעזור לו לשרוד בעזה.

בצלאל סמוטריץ' ובנימין נתניהו קוראים להמשיך במלחמה עד "ניצחון מוחלט". אבל מהו הניצחון המוחלט? הרי אי אפשר להשמיד שני מיליון פלסטינים. להון האנושי ממנו שואב חמאס את אנשיו אין מגבלה של כמות. לכן "השמדת חמאס" היא סיסמה, ספין פוליטי לא מטרה צבאית אמיתית, לא מטרה מעשית. לא מדובר בהשמדת הצבא הסורי.

חמאס הוא ארגון הטבוע בתושבי עזה. פיזית ומנטלית. לא ניתן לעקור את התמיכה האידאולוגית בחמאס. לכן ביסוס מטרת מלחמה על הישג בלתי אפשרי הינה מעשה לא אחראי. זהו מעשה אכזרי כלפי החיילים שיישלחו להילחם וכלפי בני משפחותיהם, שיידרשו להסכים להקריב את בניהם על מטרת מלחמה מופרכת שתכליתה רק שימור קואליציית הימין.

זה הימין שמנסה, כמו סמוטריץ', להציב מטרות בלתי הגיוניות ובלתי אפשריות.
זה הימין, שעבור המטרות המשיחיות והאידאולוגיות שלו מאיים בהפלת הממשלה ולמעשה סוחט את ראש הממשלה.

הטיעונים הללו של סמוטריץ' באים מפיו של אדם שמעולם לא נשא נשק במלחמה, לא ניהל מו"מ על עסקת שבויים כלשהי, והוא יושב בקבינט ומפריח לאוויר את חוסר ניסיונו ואת חוסר הידע שלו.

הטיעונים הללו של סמוטריץ' באים מפיו של אדם שמעולם לא נשא נשק במלחמה, לא ניהל מו"מ על עסקת שבויים כלשהי, והוא יושב בקבינט ומפריח לאוויר את חוסר ניסיונו ואת חוסר הידע שלו

ובעיקר הוא מסכן את עתידם וחייהם של עשרות חטופים ומאות חיילי צה"ל, העלולים לשלם על ההזיות שלו ושל ראש הממשלה נתניהו.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.