יש לי צורך אנוש בבועה המוזרה שאני חיה בה. אינני יודעת איך לחיות בעולם שרובכם חיים בו, זה עולם גדול מדי ומסוכן בשבילי. מלא גירויים מסנוורים, צעקניים, מלא חדשות רעות.

אני שומעת חדשות רעות כל הזמן וזה לא עובר לידי. פעם זה היה גורם לי לרצות לכתוב פוסטים, היום החדשות הרעות הן כבר מזמן רעות יותר מכל המילים הרעות שאני יכולה להפיק. תמיד הייתי טובה במילים רעות, היום פחות. הכל מספיק רע.

אני שומעת חדשות רעות כל הזמן וזה לא עובר לידי. פעם זה היה גורם לי לרצות לכתוב פוסטים. היום החדשות הרעות כבר מזמן רעות יותר מכל המילים הרעות שאני יכולה להפיק

אבל עם עור דק כמו שלי, אוטובוס שחונה לידי בתחנת אוטובוס שאני עומדת בה ומחכה לאוטובוס אחר, והאוטובוס גם מצפצף וגם מרעיש מהמנוע וגם מהבהב יימח שמו, והכל ביחד מול הפנים שלי, ואני בקריסת מערכות.

לא יודעת את נפשי, נמלטת לאיזו פינה ונכנסת לפייסבוק לברוח מהרגע הבלתי נסבל, ואז קוראת שם חדשות רעות. רעות באופן בלתי נסבל.

המילה "אונס" הפכה להיות מוטיב חוזר כמעט בכל החדשות הרעות האלה.
אלימות מינית היא ספקטרום רחב, אבל כמי שחוותה גם את הקצה הכאילו פחות נורא שלו, המילה "אונס" מפילה אותי מהרגליים.
הורגת אותי מבפנים.
והפייסבוק מלא בה, מלא מלא.
וכולם אומרים עכשיו "אונס" כמו שאומרים "פיצה", באותה תדירות לפחות.

ומחוץ למסך ולחדשות הרעות תמיד שבו, העולם בחוץ רוחש וגועש. תוקף את כל החושים כל הזמן. ועכשיו לא נעים להיות רעה כמו כולם ולהגיד שאני פעמים רבות מרגישה שאופנועים וצפצופים חדים וקרקושי מתכת פשוט אונסים לי את האוזניים. זה באמת מרגיש ככה אבל אוף איזה אנלוגיה רעה.

שונאת את עצמי ואת כל מי שהפכ.ה את האונס למטאפורה, לאג'נדה, להוכחת עליונות גזעית כלשהי, לקרדום לחפור בו, לכניסות לקליק בייט, למגרפת לייקים.
זה כל-כך נורא, זה כל-כך דפוק, ואין עם מי לדבר על זה.

המילה "אונס" הפכה להיות מוטיב חוזר כמעט בכל החדשות הרעות האלה. אלימות מינית היא ספקטרום רחב, אבל כמי שחוותה גם את הקצה הכאילו פחות נורא שלו, המילה "אונס" מפילה אותי מהרגליים

כולם ממשיכים לגלגל הלאה כל חדשה רעה שהם שומעים, לדברר אותה, לפרשן אותה, להשתמש בהטיות של המילה "אונס" כאילו זה סוכריות מנטה או מסטיקים שמסתובבים בתיק.

וגם אני מוצאת את עצמי שם, אבל לי זה כואב באמת. כלומר כמובן שכמעט לכולן.ם זה כואב באמת, אבל אותי זה גם משבית, מכבה, וגם מעיר טריגרים.
לי זה יכול לגרום להתמוטטות עצבים באמצע תחנת אוטובוס.

עולם קשוח. אני לא יכול עליו.
הכל מלא בגירויים אגרסיביים.
אני לא יודעת איך לשחות בו, אף פעם לא ידעתי.

החדשות הרעות מוציאות ממני בהתחלה תגובה אוטומטית, כלומר זעם, כלומר מילים רעות. כי היום פשוט כולם אונסים את כולם לשמוע על האונס ש"הם" ביצעו "בנו" ואם הם שמאלנים אז גם "אנחנו" ביצענו "בהם". וכמה האונס הזה מוכיח ככה והאונס ההוא מוכיח את ההפך.

חשבתם פעם על קרבנות אונס? אתם חושבים שנאנסות.ים באירוע לאומני רוצות שתשתמשו בזה לאג'נדות שלכם? ואני בזעם אין אונים מול זה, והזעם רוצה להתבטא במילים. אז אני מחפשת לו מילים ומוצאת רק קללות, שפעם היו יוצאות ממני באופן טבעי והיום כבר לא. כי כבר אין מילים רעות יותר מהרע שכבר קורה, מהחדשות הרעות נון סטופ שמציפות אותי בדיוק באותה מידה שאוטובוס חונה עם אורות מהבהבים מול הפרצוף שלי. זה אותו דבר, זה מציף באופן דומה. כלומר מציף לגמרי. ואני לא מגיבה טוב למפל החרא האינסופי הזה, אני הולכת בו לאיבוד.

אבל כולן.ם שומעות.ים כל היום חדשות רעות וממשיכים להעביר אותן, זורקים אותן כמו כדורי פינג פונג אחת.ד על השני.ה. ואני מנסה להיות חלק מזה אבל הולכת לאיבוד אחרי חמש דקות, לא מוצאת את עצמי, לא מוצאת את מה שרציתי להגיד.

כולם ממשיכים לגלגל הלאה כל חדשה רעה, לדברר אותה, לפרשן אותה, להשתמש בהטיות של המילה "אונס" כאילו זה מסטיקים שמסתובבים בתיק. וגם אני מוצאת את עצמי שם, אבל אותי זה משבית ומעיר טריגרים

"סליחה גיברת!" שתי ילדות על קורקינט צועקות מאחוריי לזוז וכמעט עולות עליי.
סליחה בנות מקסימות הייתי בטלפון, ומישהו כתב את המילה "אונס" בפעם המאה היום. ורציתי לזעום עליו, רציתי סופסוף להוציא קצת את מה שיש לי על כל משתמשי האונס מכל צדי המתרס.

אז אני מחפשת מילים לפוסט זועם אבל הזעם מאבד צורה ומשנה מצב צבירה והופך לדמעות ובדיוק ברגע הזה אתן מופיעות מאחוריי, וקוראות לי גיברת, ומבקשות את הסליחה הכי בלתי נסלחת שיכולה להיות.

שתדעו חברות – אני לא מתכוונת לסלוח, לא לכן ולא לכל מהגגי החדשות הרעות מבוקר עד לילה. ולא לאופנועים עם מנוע של מסוק, ולא למקדמי אג'נדת ה"אנסו אותנו עכשיו נגמור אותם", ולא לאוטובוסים מהבהבים, ולא לאף אחד ואף אחת שאונסים את המרחב התודעתי של כולנו כל היום וכל הזמן.

והנה גם אצלי אונס זה מטאפורה, וגם אני רעה כמו כולם.
וגם לעצמי אני לא סולחת.

שולמית ארנון היא תל אביבית שנולדה וגדלה בהתנחלות והרבה שנים רצתה לחשוב שהיא כבר לא שם. אך ככל שהמציאות מקצינה והדעות הפוליטיות שלה מקצינות לכיוון ההפוך, היא מגלה בעצמה מקומות שהם עדיין לגמרי שם. היא קראה איפשהו שאדם יכול להיות או תבנית נוף מולדתו או בדיוק ההפך הגמור ממנה, אבל זה תמיד יהיה ביחס למקום שהוא בא ממנו. מסתבר שאי אפשר באמת להיות בנאדם חדש בעולם, אבל היא עדיין מנסה.