אני כותב את המילים האלה מתוך תחושת דחיפות ומצוקה עמוקה. ישראל של היום נמצאת במשבר עמוק. לא מדובר רק במשבר פוליטי, אלא במשבר ערכי, חברתי וכלכלי, המאיים על יסודותיה של המדינה.

פעם היינו חברה מלוכדת, מדינה שהובלה על ידי מנהיגים שקיבלו החלטות אמיצות מתוך אחריות לאומית. היום הכל מתנהל מתוך שיקולים פוליטיים רגעיים, אינטרסים אישיים וציניות חסרת גבולות.

פעם היינו חברה מלוכדת, מדינה שהובלה על ידי מנהיגים שקיבלו החלטות אמיצות מתוך אחריות לאומית. היום הכל מתנהל מתוך שיקולים פוליטיים רגעיים, אינטרסים אישיים וציניות חסרת גבולות

במקום להתמודד עם האתגרים האמיתיים של ישראל, אנחנו מתבוססים במאבקי כוח, בכותרות ריקות מתוכן, ובהבטחות שאין מאחוריהן דבר.

המצב הזה, כפי שכתבתי בספרי "גנבו לי את המדינה", הוא תוצאה של פגיעות חמורות בערכים ובתשתיות המדינה, המובלות על ידי מנהיגים – שבמקום להוביל מתוך חזון ואחריות, מעדיפים את ההישרדות האישית שלהם. מתוך תחושת חובה להתריע על הסכנות שבמצב הזה, כתבתי את הספר, במטרה להעיר את הציבור ולהביא את המאבק לשינוי לעדכון מיידי.

המנהיגות הישראלית הפכה לכלי שרת בידי פוליטיקאים שמעדיפים הישרדות אישית על פני טובת הציבור. במקום להתמודד עם יוקר המחיה, קריסת מערכת הבריאות והחינוך, והמצב הביטחוני הרעוע, השלטון עסוק בנטרול מנגנוני הביקורת, בחיזוק שלטון המקורבים, ובהעמקת השסעים החברתיים.

כאשר הפוליטיקה מנוהלת מתוך פחד, כאשר קבלת ההחלטות נעשית מתוך שיקולי הישרדות ולא מתוך חזון – המדינה כולה מאבדת את דרכה.

השלכות המשבר הזה ניכרות בכל תחום. מערכת המשפט הפכה לשק חבטות של בעלי אינטרסים, הכלכלה מתנהלת בחוסר יציבות, והפערים החברתיים רק הולכים ומתרחבים. במקום לייצר מציאות טובה יותר לדור הבא, אנחנו עסוקים בפילוג, בהסתה, ובהעמקת הקרעים בין חלקי החברה השונים. ההשלכות הרסניות – ולא רק בטווח הארוך. כבר היום ישראל נראית פחות דמוקרטית, פחות מאוחדת, ופחות מסוגלת להתמודד עם אתגרי העתיד.

השלטון עסוק בנטרול מנגנוני ביקורת, חיזוק שלטון המקורבים והעמקת שסעים חברתיים. כשהפוליטיקה מנוהלת מתוך פחד, וקבלת ההחלטות נעשית משיקולי הישרדות ולא מתוך חזון – המדינה כולה מאבדת את דרכה

גם בתחום הביטחוני אנו עדים להידרדרות מסוכנת. האויבים שלנו מזהים חולשה, מזהים היעדר מדיניות ברורה, ומנצלים זאת כדי לחזק את כוחם. אנו רואים את זה בדרום, בצפון, וגם בזירה הבינלאומית, שבה מעמדה של ישראל נשחק. בעבר ידענו לפעול בעוצמה אך גם בתבונה, היום אנו נסחפים מתגובה לתגובה, ללא אסטרטגיה אמיתית.

אבל המשבר הזה אינו גזירה משמיים. ההיסטוריה הישראלית הוכיחה פעם אחר פעם שכאשר הציבור מתעורר ודורש שינוי, הוא מצליח להוביל מהפכות. הגיע הזמן שהאזרחים יקחו בחזרה את המדינה שלהם.

זה דורש מעורבות, נחישות, ועמידה איתנה מול מי שמבקשים להחליש את המוסדות הדמוקרטיים לטובתם האישית. לא נוכל להרשות לעצמנו להישאר אדישים.

השינוי חייב להתחיל מלמטה – על ידי אזרחים שלא מקבלים את המצב כגזירת גורל, על ידי תקשורת שאינה חוששת לשאול את השאלות הקשות, ועל ידי יצירת אלטרנטיבה מנהיגותית אמיתית. ישראל זקוקה לחזון חדש, כזה שמאחד ולא מפלג, שמסתכל קדימה במקום לכבות שריפות. זה אפשרי – אבל זה תלוי בנו.

המאבק לשיקום ישראל חייב להיות מאבק של כולם. אין מדובר רק בפוליטיקה, אלא בחיים עצמם. באיכות השירותים הציבוריים, בביטחון האישי, בהבטחת עתיד טוב יותר לדורות הבאים.

גם בתחום הביטחוני אנו עדים להידרדרות מסוכנת. אויבינו מזהים חולשה והיעדר מדיניות ברורה, ומנצלים זאת לחיזוק כוחם. אנו רואים את זה בדרום, בצפון, וגם בזירה הבינלאומית, בה מעמד ישראל נשחק

הגיע הזמן שהציבור ידרוש דין וחשבון, ידרוש הנהגה אחראית ויפעל כדי לוודא שמדינת ישראל תחזור להיות מדינה של ערכים, יושרה וחזון.

שמעון שבס, שהיה ממייסדי קיבוץ אפיק ויו"ר ועד יישובי הגולן, עמד בצומתי קבלת החלטות מרכזיים במהלך הקריירה הציבורית שלו, כולל תפקידו כמנכ"ל משרד רה"מ יצחק רבין. הוא לחם במלחמת יום הכיפורים ואיבד חברים רבים, חוויה שעיצבה את תפיסתו הציונית והחברתית. מחבר הספרים "חבר" ו"גנבו לי את המדינה".