זה פוסט שמסביר למה אתם לא יוצאים להפגין למרות שאתם יודעים שאתם צריכים. הוא רק מתחיל אחרת. תתמודדו.

לארי ניבן הוא סופר מדע בדיוני אמריקאי יליד 1938, שנודע בעיקר בזכות יצירתו "עולם טבעת", שזכתה להצלחה רבה ולפרסים יוקרתיים. הוא נולד בלוס אנג'לס, למד מתמטיקה ופסיכולוגיה, והשתמש בידע שלו לבניית עולמות מורכבים ומלאי דמיון בספריו.

היקום שהמציא ניבן נקרא "החלל הידוע" (Known Space). זהו יקום ספרותי עשיר ומפורט שבו מתרחשים רבים מסיפוריו, כולל "עולם טבעת". ביקום של ניבן אפשר למצוא תרבויות חייזריות (כולל גזע של חתולים כתומים גדולים, מן הסתם קרובי משפחה של דונלד טראמפ), טכנולוגיות מתקדמות והיסטוריה עתידית של המין האנושי, המשתרעת על פני מאות ואלפי שנים. ניבן בנה את היקום הזה בקפידה, תוך שילוב אלמנטים מדעיים וספקולטיביים, שהפכו אותו לאחד היקומים המוכרים והאהובים במדע הבדיוני.

ניבן גם טבע מלא מטבעות לשון שזכו לשם "חוקי ניבן". חלק מחוקי ניבן משעשעים וחלק מתכתבים עם אמיתות פילוסופיות על האנושות. יש חוקים שצריכים להיות ברורים לכל אחד עם מוח פעיל, כמו "אף פעם אל תכוון לייזר על מראה", "אל תזרוק צואה על אדם עם אקדח (וגם אל תעמוד ליד אדם הזורק צואה על אדם עם אקדח)", או "כל אידיוט יכול לנבא את העבר".

יש אצל ניבן חוקים שצריכים להיות ברורים כמו "אף פעם אל תכוון לייזר על מראה", "אל תזרוק צואה על אדם עם אקדח (וגם אל תעמוד ליד אדם הזורק צואה על אדם עם אקדח)", או "כל אידיוט יכול לנבא את העבר"

אחד מהחוקים של ניבן אומר: תוצר החופש והביטחון הוא קבוע. כדי להשיג יותר חופש מחשבה ו/או פעולה, עליך לוותר על חלק מהביטחון, ולהיפך. כיאה לאדם בעל חינוך מתמטי, ביטא ניבן משפט זה בצורת משוואה:

חופש x בטחון = קבוע

כלומר תוצר המכפלה של חופש בביטחון הוא קבוע. אתם מתחילים לראות את הקשר למצבנו הקיומי במדינת ישראל? הסתייגות לפני שנמשיך, החוק הזה של ניבן איננו מדעי והוא מפשט מציאות מורכבת. אבל הוא בהחלט מעורר מחשבה.

מחקרים מראים שיש לעיתים מתח בין חופש לביטחון – כשמרוויחים יותר מאחד, עלול להיפגע השני. בפסיכולוגיה, רואים שכאשר מגבילים חופש, כמו בזמן משברים, זה יכול לפגוע בבריאות הנפש. בסוציולוגיה, יש עדויות שחברות שונות בוחרות איך לאזן בין השניים, ולפעמים מעדיפות ביטחון על חופש. עם זאת, הרעיון שחופש וביטחון תמיד משלימים זה את זה לקבוע אחד הוא יותר דימוי מאשר חוק מדויק, כי המציאות מורכבת יותר.

אנו, אזרחי ישראל, מתמרנים בין חופש לביטחון לאורך עשרות שנים. אנו, היהודים, מתמרנים בין שני הקטבים הללו כבר אלפי שנים. לכן אימצנו טכניקות התמודדות מורכבות ואפילו מנוגדות כדי להישאר בתנועה על אותה סקאלה דמיונית.

הפכנו להיות מומחים להתמודדות עם איומים חיצוניים. אך מה קורה כאשר הביטחון מאוים לא מבחוץ אלא דווקא מבפנים בצורת ממשלה בה שולטים הקיצונים והסיקריקים? מדוע הישראלים מתקשים להגיב בעוצמה הראויה לאיום כזה? מדוע, לאורך ההיסטוריה לא הצליח העם היהודי להתמודד עם הקנאים שבקרבו?

אחד מהחוקים ביקום של ניבן אומר: תוצר החופש והביטחון הוא קבוע. כדי להשיג יותר חופש מחשבה ו/או פעולה, עליך לוותר על חלק מהביטחון, ולהיפך. רואים את הקשר למצבנו הקיומי במדינת ישראל?

בחודשים האחרונים הוצעו הרבה תיאוריות המסבירות מדוע לא יוצאים המונים לרחובות בהתנגדות לפעולות הממשלה. אחת התיאוריות הרווחות היא תיאוריית "חוסר האונים הנרכש", אבל כפי שטוען ד"ר יואב גרובייס, ההסבר הזה כנראה לא מספיק. לא מדובר רק באזרחים שנואשו או התרגלו להרגיש חסרי כוח. להפך, בישראל דווקא יש תחושה חזקה של מסוגלות אישית וקבוצתית, והחברה הישראלית רגילה לפעול מתוך עמדה יוזמת.

אפשר להציע זווית אחרת, אולי מורכבת יותר, מתוך הבנת "חוק ניבן" שהוזכר קודם לכן. הישראלים לא רק למדו לאזן בין חופש לביטחון – הם גם למדו לעשות זאת בצורה מאוד דינמית ומודעת. זוהי לא סתם פשרה אלא אסטרטגיית הישרדות ממשית. במשך עשורים, החברה הישראלית נעה בין מצבי חירום קיצוניים לרגיעה זמנית, והדינמיקה הזו יצרה מנגנון של "ניהול חרדות" קולקטיבי. הישראלים, אולי בלי מודעות לכך, מתמחים בהתמודדות עם מצבי חירום, במיוחד כשהם ניצבים בפני איומים שיכולים לערער את האיזון העדין בין חופש וביטחון.

כאשר האיום נתפס ככזה שביכולתו להרוס את אותו "קבוע" ישראלי, המנגנון האוטומטי של החברה אינו פונה בהכרח להתקוממות, אלא דווקא להקטנת האיום על ידי הפנמה, צמצום או הדחקה. זו תגובה פסיכולוגית קולקטיבית שמטרתה להחזיר את תחושת השליטה והאיזון, גם במחיר התעלמות או אדישות.

מכאן שהבעיה אינה חוסר אונים, אלא דווקא יכולת-היתר של הישראלים להתאים את עצמם לתנאים משתנים. זו יכולת שמועילה מאוד במצבים מסוימים, אך כשהאיום פנימי ופוליטי, היא הופכת לחסם בפני מחאה אמיתית ורחבה.

הבעיה אינה חוסר אונים, אלא דווקא יכולת-היתר של הישראלים להתאים את עצמם לתנאים משתנים. זו יכולת שמועילה מאוד במצבים מסוימים, אך כשהאיום פנימי ופוליטי, היא הופכת חסם בפני מחאה אמיתית ורחבה

ישנו מנגנון נוסף, שתואר היטב במחקרים ובספרות המקצועית – מנגנון ההדחקה וההכחשה. ישראלים רבים, גם כשהם מזהים איום ברור על החופש או על אופייה של המדינה, מתמודדים עם תחושת החרדה על ידי התנתקות רגשית זמנית מהמציאות המאיימת. כשם שהחברה מתעלמת לפעמים מהסכנות הקיומיות החיצוניות עד שהן מגיעות לסף בלתי נסבל, כך היא עושה גם מול איומים פנימיים.

נוסף על כך, קיימת גם תפיסה חברתית עמוקה לגבי זהותה של ישראל כמדינה חזקה ועמידה. ההכרה בכך שיש צורך במחאה המונית נגד איומים פנימיים נתפסת אצל רבים כעדות לחולשה פנימית, חולשה שהחברה אינה מוכנה להודות בקיומה.

כך נוצר מצב שבו הישראלים ממתינים. ממתינים שמשהו חיצוני יקרה (ביידן יצילנו, טראמפ יושיענו), שמשבר יתבהר ויפתור את עצמו, או שהמנהיגים ישנו כיוון. החברה הישראלית, שבמשך שנים למדה לשרוד בתנאי אי-ודאות, ממשיכה להתנהל מתוך אותו מודל מוכר. אך הפעם, המחיר עלול להיות גבוה יותר.

בסופו של דבר, האתגר הוא להתעלות מעל מנגנוני ההישרדות המוכרים והנוחים ולהכיר בכך שלעיתים החופש והביטחון אינם רק מתחרים זה בזה אלא גם תלויים זה בזה. בנוסף, החברה הישראלית צריכה להתבגר ולהכיר בעובדה שלפעמים הודאה בחולשה היא תחילת הדרך לעוצמה אמיתית. ההכרה הזאת יכולה להיות הצעד הראשון לשינוי אמיתי, וליציאה ממנגנוני ההתמודדות המסורתיים לעבר פעולה נחושה ומשותפת שתצליח לשמור על שניהם.

ישנו גם מנגנון ההדחקה וההכחשה. ישראלים רבים, גם כשהם מזהים איום ברור על החופש או על אופייה של המדינה, מתמודדים עם תחושת החרדה על ידי התנתקות רגשית זמנית מהמציאות המאיימת

תזכרו את מה שאמר בנג'מין פרנקלין:

"אלו המוכנים לוותר על חירות בסיסית עבור ביטחון זמני, אינם ראויים לא לחירות ולא לביטחון".

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.