כילד קטן מאוד אהבתי את שלגיה.

וגם את שבעת הגמדים.

אמי נהגה להקריא לי את הסיפור מתוך ספר מצויר. בשנים מאוחרות יותר למדתי שהספר היה עשוי על פי הציורים מתוך הסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" של וולט דיסני. ידעתי אז ששלגיה הייתה יפה, וגם ידעתי שעורה היה צח ולבן עד מאוד.

צח ולבן כשלג עצמו.

והסיפור, שאותו ליקטו ושיכתבו האחים גרים, הוא כזה: ביום חורפי אחד ישבה המלכה על יד החלון ורקמה, ואצבעה נדקרה מחוד המחט. שלוש טיפות דם טפטפו אל השלג הצח, הלבן. אז ביקשה המלכה שתיוולד לה תינוקת שעורה לבן כשלג שמתחת לחלון, שפתיה אדומות כצבע הדם שעל השלג, ושיערה שחור כפחם.

אצבעה של המלכה נדקרה מחוד המחט. שלוש טיפות דם טפטפו אל השלג הצח, הלבן. אז ביקשה המלכה שתיוולד לה תינוקת שעורה לבן כשלג שמתחת לחלון, שפתיה אדומות כצבע הדם שעל השלג, ושיערה שחור כפחם

ומשאלתה התגשמה.

ומתוך שהיה עורה של שלגיה לבן כשלג, נקרא שמה "שלגיה".

זהו סיפור המעשה.

רק שלאחרונה הסתבר לי שהשלג היה, בעצם, דבר קצת שחום. זה הסתבר לי כשנבחרה השחקנית רייצ'ל זגלר לככב בגרסה החדשה של הסרט, שהפיקה החברה שכבר לא קרויה וולט דיסני כי האיש כבר מת, אלא "דיסני" בלבד.

השם "דיסני" נשמר, כדי להעמיד פנים שכמו אצל וולט דיסני, מה שמעניין את החברה הוא לגרום הנאה לילדים ולא הכסף בלבד.

כי היום מותר לכל אחד להעמיד פנים ולחרטט, אפילו כשכולם יודעים שזה מה שהוא עושה.

השחקנית רייצ'ל זגלר צבע עורה כצבע השלג החדש, מסתבר, שלג שכמוהו הכרתי פעם בגולן כשהשלגים נמסו. כי כשהשלג נמס אז בגולן, התערבב בו בוץ שנסחף עם השלג הנמס, ועשה את השלג שחום, ולפעמים אפילו חום.

ולא שיש לי חלילה משהו נגד הצבע השחום – חניה זוגתי-לחיים-ארוכים שנולדה בצ'ילה, תמיד חשדתי בה שאי-שם במשפחתה פלשו אינדיאנים אל הבית של סבתא-רבתא שלה, ועשו שם מה שעשו, והגנים שלהם התערבבו באלו של הסבתא-רבתא.

ומשם התגלגל צבע עורם אל עורה של האשה שאתי.

על כן כשעבדה חניה כאחות בבית החולים, טעו החולים מעת לעת לחשוב שהיא בת ישמעאל ולא בת יצחק, ופנו אליה בשפה הערבית, שאין לה שמץ של מושג בה, והיא מצאה עצמה מתנצלת על ההטעיה.

כי צבע עורה אינו כמו של שלגיה המקורית שבספר, כמו שהבנתם כבר.

ובצבעה זה בעיניי היא הייתה ביום בו הכרנו, ואחר-כך כשנישאנו, ועדיין היא כיום, אחת הנשים היפות בעולם, אם לא היפה בהן.

אבל שלגיה היא לא.

השחקנית רייצ'ל זגלר צבע עורה כצבע השלג החדש, מסתבר, שלג שכמוהו הכרתי פעם בגולן כשהשלגים נמסו. כי כשהשלג נמס אז בגולן, התערבב בו בוץ שנסחף עם השלג הנמס, ועשה את השלג שחום, ולפעמים אפילו חום

כך שאין לי שום דבר נגד צבע עור כזה או אחר, וגם לא נגד צבע שיער כלשהו, בין אם הוא אפור, שחור, לבן, ברונטי או בלונד, ורק בענייני צבע שיניים יש בי גזענות סמויה ואני מעדיף שיניים שהן לבנות או אפילו לבנות מאוד, אבל מוכן להתפשר גם על אוף-ווייט, ובלבד שלא תהיינה השיניים צהובות, חומות או שחורות.

בענייני צבע שיניים בהחלט אני שייך לחבורה הגזענית של העליונות הלבנה.

אז אין לי שום דבר נגד צבע עור כזה או אחר, כמו שאמרתי כבר, אבל יש לי הרבה ואפילו הרבה מאוד נגד הטמטום הקרוי "פוליטיקלי-קורקט", ובשנים האחרונות נוסף לו נדבך אפילו יותר קיצוני ומטומטם, נדבך הקרוי "WOKE".

*  *  *

פוליטיקלי-קורקט, או בעברית "תקינות פוליטית", לפי גוגל משמעותו: "כינוי לדרכי התבטאות ודפוסי מדיניות שמטרתם להימנע מיצירת תחושת עלבון או הרגשת נחיתות בקרב חברי קבוצות מסוימות בחברה".

שבעיקרון זה אמור להיות דבר טוב, לא?

הבעיה היא שהפוליטיקלי-קורקט נולד בארצות-הברית, וכמו כל דבר שהאמריקאים עושים, הם מגזימים בו – גדול מדי, הרבה מדי, ובעיקר – טרנדי. כל דבר נעשה אופנתי עד שאנשים מתחרים זה בזה ומנסים להוכיח שהם ממש טובים בו – יותר טובים בו מהשכן ממול.

עד כדי טמטום.

אמריקה היא אומה של עדר קונפורמי – כמו אומות רבות אבל הרבה יותר. כך היה בתקופת המקארתיזם, כשהאמריקאים נסחפו לציד קומוניסטים, אמיתיים ומדומיינים. וכך גם בעניין הפוליטיקלי-קורקט. רק שבמקום לחפש קומוניסטים הם מחפשים אנשים שמעליבים אוכלוסיות שנחשבות בעיניהם חלשות ומודרות.

כמו שבתקופת המקארתיזם האמריקאים נסחפו לציד קומוניסטים, אמיתיים ומדומיינים, כך בעניין הפוליטיקלי-קורקט. רק שבמקום קומוניסטים הם מחפשים אנשים שמעליבים אוכלוסיות שנחשבות חלשות ומודרות

אז אם בצד הרפובליקאי והשמרני הקונפורמיות הקיצונית נוטה לצד הגזענות, הדתיות ושנאת מהגרים, בצד הדמוקרטי-ליברלי הקיצוניות היא לצד ה"אוכלוסיות החלשות", גם כשכלל לא ברור שהן כאלה.

וכשלוקחים את הפוליטיקלי-קורקט עד הקצה, ברור הוא ששלגיה – שהיא גיבורת הסיפור והדמות האהודה בו – אינה יכולה בשום אופן להיות עם עור לבן צח, כי הרי ידוע לכל בר-בי-רב שהאדם הלבן הוא רע מיסודו, והוא כבש מדינות שבהן חיו אנשים עם תרבויות שונות משלו, והרג שם ורצח וניצל ומה לא – הכל נכון, אגב, אבל למה כל זה צריך להפוך את שלגיה לחומה, לא לגמרי ברור לי.

ואם היא כבר חומה, למה עדיין קוראים לה "שלגיה" ולא "בוציה"?

ואז הסיפור יהיה כזה: המלכה, אמא של בוציה, נדקרה באצבעה, ושלוש טיפות דם טפטפו על הבוץ. והמלכה הביעה משאלה בליבה שתיוולד לה בת שצבע עורה כצבע הבוץ, ושפתיה אדומות כדם וכן הלאה.

אני אישית קורא לזה "פוליטיקלי-אידיוט".

אידיוטיזם שהתפשט מהנהר ועד הים.

ויותר מהכול לאקדמיה – האמריקאית בפרט.

ועל כן אסור להגיד כושי, שהיא מילה תנ"כית ונאמרה שם כדי לאפיין עם אפריקאי כהה עור, שמקורו בארץ כוש, ולא היה בה כל פגם.

ועל כן גם אסור לקרוא, למשל, לחברי הקואליציה אצלנו אימבצילים ודבילים, אלא יש להשתמש במונח הניטרלי "מאותגרים-שכלית", ששומר על כבודם.

והנה, גם אני החלטתי לאמץ את הפוליטיקלי-קורקט, ואני דורש כאן שלי ולאוכלוסייה המוחלשת ממנה אני בא, אוכלוסיית השמנים, לא תקראו יותר שמנים.

וגם לא "מלאים" כמו שמגדיר הפוליטיקלי-קורקט האמריקאי.

וכשלוקחים את הפוליטיקלי-קורקט עד הקצה, ברור הוא ששלגיה אינה יכולה להיות עם עור לבן צח, כי הרי ידוע לכל שהאדם הלבן הוא רע מיסודו, וכבש מדינות בהן חיו אנשים עם תרבויות שונות משלו

מעכשיו אינני "שמן" אלא "מאותגר-היקפית", כי ברור לכל מאן-דהוא שהדבר היחיד שמבדיל אותנו המאותגרים-היקפית משאר האוכלוסייה הוא היקף הגוף שלנו.

בעיקר באזור המותניים.

יש מי שמתקשה עם ההגדרה הזו, בעקבות ימים קשים שידע בבית הספר היסודי והתיכון, כשהמילה "היקף" מזכירה לו שיש לדעת לבחינה שההיקף הוא מכפלה של הקוטר ב-3.14, הוא הפאי הידוע לשמצה.

למישהו שנושא טראומה כזו – מישהו שאיננו "חלש במתמטיקה" חלילה אלא "מאותגר מספרית" – למישהו כזה אני מרשה לקרוא לנו "אנשים שזוכרים שיש ילדים רעבים בהודו", מה שמציג אותנו כמו שאנחנו באמת – אנשים טובי-לב ומזג, שזוכרים את מצוקתם של אחרים, ועל כן לא משאירים אף פעם אוכל בצלחת.

וגם לא בצלחת של אחרים.

ועל כן גם קראתי לטור הנוכחי "שלגיה ושבעת המאותגרים-אנכית", כי גם אני רוצה להיות תקין פוליטית ולא לפגוע באוכלוסיות מוחלשות, ועל כן אין יותר גמדים באגדות הילדים שלי, ובאלה שאספר לנכדיי, אלא רק אנשים מאותגרים-אנכית.

כי ידוע לכל הוא שהגובה הוא וקטור שכיוונו אנכי בלבד.

ואילו ההיקף של אנשים שמנים עניינו בווקטור שכיוונו אופקי בלבד, ועל כן אני מרשה לכם לקרוא לנו השמנים גם בשם "מאותגרים-אופקית", או "מאותגרים-רוחבית".

כי אנחנו המאותגרים היקפית-רוחבית-אופקית אנשים נוחים לבריות אנחנו, ומה שמתאים לכם – ככה תקראו לנו.

היקף אנשים שמנים הוא וקטור שכיוונו אופקי, לכן אני מרשה לקרוא לנו השמנים גם "מאותגרים אופקית", או "מאותגרים רוחבית". כי אנו המאותגרים היקפית-רוחבית-אופקית נוחים לבריות

רק לא שמנים. דיר-בלק!

כי כמו שרק לשחורים באמריקה מותר לקרוא "ניגר" אחד לשני, רק לנו המאותגרים-היקפית מותר לקרוא איש לרעהו "שמן".

ככה זה.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.