"יומיים אחרי שנכנסתי לעזה בדצמבר 2023, שמעתי ברדיו שישראל מסרבת לסיים את המלחמה. אתה יכול להסכים או לא – לי, ברמה האישית, זה שבר את הלב.

"כל המחשבות שלי, שכנראה זה אכן המצב – שלא היה אפשר להתווכח איתן – אני בעזה ופשוט עושה משהו לא נכון. אבל אני גם לא יכול לעזוב, כי אני חובש, וזה היה מאוד לא פשוט. היה לי את הקונפליקט המוסרי הגדול בחיי. הרגשתי שזה לא נכון ולא סביר – אנחנו הורגים פלסטינים במסות, ואין שום מצב שזה מה שיחזיר את החטופים".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כך מתאר יובל גרין, בן 27, סטודנט מירושלים, את תחילת המלחמה שלו – כשכבר בשלבים מוקדמים הבין שהיא לא עומדת להסתיים בקרוב. גרין שירת 50 יום במילואים, ובמהלך הזמן התחזקה אצלו התחושה שישראל ממשיכה להפקיר את החטופים. באוקטובר אשתקד החליט לעשות מעשה, ופרסם את מכתב החיילים למען החטופים.

"יש עוד אלפים"

"אנו, משרתי ומשרתות המילואים והסדיר, קצינים וחיילים, מודיעים בזאת שלא נוכל להמשיך כך. המלחמה בעזה גוזרת גזר דין מוות על אחינו החטופים" – כך נפתח מכתב החיילים שפורסם באוקטובר. אז חתמו עליו 150 איש, וכיום מספר החותמים עומד על כ־300. גרין מעריך שבפועל המספר יכול להיות גבוה בהרבה, ושזו רק שאלה של מודעות.

"כל הזמן נוספים חדשים. אנשים לא מוכנים לשרת כשהם רואים מה המלחמה עושה לחטופים, והרעיון היה לאגד אותם. מה שאנחנו עושים זה ניסיון להפעיל לחץ על הממשלה ולהראות שיש חיילים כאלה. אנחנו 300, אבל אם כל אדם היה יודע – היינו הרבה יותר. יש אלפים בינינו שמסרבים היום".

יובל גרין (צילום: באדיבות המצולם)

החל משבוע הבא ייתכן שיתממש האיום של ישראל לחדש את התמרון הקרקעי בעזה, במסגרת מבצע "מרכבות גדעון". בימים אלה המגויסים מתחיילים, ומחצית מהצווים עשויים להישלח בהמשך. על הנייר, המטרה המוצהרת היא להפעיל לחץ על חמאס עד שייכנע וישיב את החטופים – אלא שהציבור לא קונה את זה: מעל 60% תומכים בעסקה.

שלושת הלוחמים שאיתם שוחחנו חתמו על מכתב החיילים למען החטופים. כולם צעירים, בני אותו דור, ושירתו בחזית המלחמה הנוכחית כלוחמים וכמפקדים מליבת העשייה. הם נקראו לדגל, טחנו את עזה – ויצאו משם עם צלקות שיישאו לשארית חייהם.

"מה שאנחנו עושים זה ניסיון להפעיל לחץ על הממשלה ולהראות שיש חיילים כאלה. אנחנו 300, אבל אם כל אדם היה יודע – היינו הרבה יותר. יש אלפים בינינו שמסרבים היום"

אלה אינם הסרבנים המסורתיים, שבמשך שנים סירבו לשרת בשל התנגדותם לשירות בשטחים. הסרבנים החדשים הכילו את הכיבוש, ובשנתיים האחרונות גם את המהפכה המשפטית – עד שהפנימו כי הממשלה מטרפדת את השבת החטופים, וכי המלחמה משרתת מטרות משיחיות וכן את שימור הקואליציה.

זניחת החתירה להשבת החטופים עומדת בראש המכתב שחתמו עליו, אך חלקם אומרים שגם הפגיעה הגורפת בתושבי עזה הייתה אחד הגורמים שהניעו אותם. בלעדיהם – אין צבא עם, כזה שמבטא הסכמה כללית, קלושה ככל שתהיה.

חיילים בבית לאהיא בדרום רצועת עזה. 28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן/פלאש90)

צה"ל אינו מדווח על שיעורי ההתייצבות בסבב צווי ה־8 הנוכחי. בארגון "יש גבול" מדווחים על כ־150 מילואימניקים שסירבו לשרת במהלך השנה וחצי האחרונות, אך רק שניים מהם נשפטו – והראשון נשלח לכלא השבוע.

בשונה ממלחמת לבנון הראשונה, אז הודיע מח"ט הטנקים אלי גבע על סירובו להיכנס למערב ביירות, במלחמה הנוכחית טרם נרשם סירוב מצד קצין בכיר. אחד המקרים הבולטים היה סירובו של הנווט אלון גור.

בארגון "יש גבול" מדווחים על כ־150 מילואימניקים שסירבו לשרת במהלך השנה וחצי האחרונות, אך רק שניים מהם נשפטו – והראשון נשלח לכלא השבוע

אפשר להניח שישנם עוד אלפי סרבנים "אפורים", שחלקם מונעים גם מקשיים כלכליים ושחיקה: 41% מדורשי העבודה המילואימניקים פוטרו או נאלצו לעזוב את עבודתם בשל השירות, ובנות זוגם עובדות במשרה מלאה ונאלצות לטפל גם בילדים. לעת עתה, הצבא מעדיף שלא יתייצבו – ולאחר תקופת נפקדות הם מועברים לטיפול לוכדי העריקים.

הכרעה בלתי אפשרית

אחד החותמים על מכתב "החיילים למען החטופים" הוא יותם וילק, בן 28, סטודנט למשפטים מתל אביב. הוא התגייס ב־7 באוקטובר, ושרת 269 ימים כסגן מפקד פלוגה בשריון – בעוטף ובתוך רצועת עזה.

יותם וילק (צילום: באדיבות המצולם)

לאחר שחתם על המכתב בגל הראשון, באוקטובר, הודח מהשירות. וילק מביע חוסר אמון מוחלט ובוטה בממשלה, שלדבריו דחקה אותו להכרעה האישית הזו – אף שאינה נובעת מהרקע של הבית הציוני־דתי שבו גדל.

"למלחמה יש מחיר רגשי – גם אישי וגם מוסרי. אנחנו רוצים לחיות עם עצמנו ועם הבחירות שלנו, והממשלה הציבה אותי ואת חבריי במערך – בין אם נמשיך לשרת ובין אם לא – בפני בחירה בלתי אפשרית: להפנות גב לחטופים, או להפנות גב לחברים ולחיילים שלנו; לוותר על מטרות המלחמה, שלפחות טענו שיצאנו להילחם בשמן, או להמשיך לשרת את המדיניות המשיחית וההרסנית שלהם".

"הממשלה הציבה אותי ואת חבריי במערך – בין אם נמשיך לשרת ובין אם לא – בפני בחירה בלתי אפשרית: להפנות גב לחטופים, או להפנות גב לחברים ולחיילים שלנו"

איך זה התקבל בסביבתך הקרובה?
"אני קצין ולוחם במילואים, גדלתי בציונות הדתית. אני לא חושב שהממשלה מייצגת חלקים גדולים בציבור הזה – אף שיש מפלגה שמתכנה בשם הזה, בינה לבין הציבור קיים פער אידיאולוגי משמעותי. אף שמשפחתי אנשי ימין קלאסי והתיישבות, דתיים אורתודוקסים, הם מודעים לעובדה שהממשלה היא חבורת חדלי אישים מטורפת שמובילה את ישראל למסע הזוי שאין בינו לבין ביטחון דבר.

"יש לי ביקורת כלפי החברה שבה גדלתי, אבל גם ההורים שלי – שלא מסכימים עם הבחירות שלי – מכירים במציאות, בזה שהממשלה מובילה אותנו למסע הזוי. ההבנה הזו די נרחבת, למעט אנשי ההתנחלויות הכבדים, שמוכנים להקריב את כולנו בשם אידיאולוגיות משיחיות".

פלסטינים מנסים לקבל ארוחה חמה בחאן יונס, 12 במאי 2025 (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)

איך זה התקבל בצבא?
"המח"ט הדיח אותי אף שהחיילים היו בצד שלי והתנגדו להדחה. בסוף כולם שילמנו מחיר כבד על המלחמה הזו. אני הוכחתי את עצמי, שיש לי אחריות כלפי מדינת ישראל. שירתי 270 יום, לא אני סירבתי – מדינת ישראל עשתה את זה לנו. אני התייצבתי והתנדבתי כשלא קראו לי, פשוט הגעתי, שלחתי הודעה למ"פ, לקחתי טנק מאחד הסמלים ודי מהר נהייתי סמ"פ של הפלוגה".

מתנגדי העסקה, בהנחה שהם לא מונעים משיקולים זרים, אומרים שהיא מפקירה את ביטחון ישראל.
"אם היינו יושבים בדיון כלשהו על כמה אפשרויות ברמה הפרקטית – בסדר. אבל אני לא מבין מה הדיון. נגיד שבאיזשהו שלב במלחמה ביטחון ישראל ישתנה באופן משמעותי, ויש יעדים ברי השגה שאפשר לדבר עליהם, ומולם עומד פדיון שבויים – בסדר

"הטרור הפלסטיני קיים כבר מאה שנה, וכנראה יהיה קיים גם בשנים הקרובות – אבל לחטופים אין את הזמן הזה, והמדינה הפקירה אותם. האחריות הבסיסית של מדינות מודרניות היא כלפי האנשים שלהן"

"לדעתי זה חשוב מהכול – בפרט כשאנשים נחטפו כתוצאה ממחדל נורא שלנו, ולכל דבר אחר יש את הזמן שלו. הטרור הפלסטיני קיים כבר מאה שנה, וכנראה יהיה קיים גם בשנים הקרובות – אבל לחטופים אין את הזמן הזה, והמדינה הפקירה אותם. האחריות הבסיסית של מדינות מודרניות היא כלפי האנשים שלהן. מעבר לזה – על איזה 'ניצחון מוחלט' מדברים?

"הממשלה מטורפת ומובילה את כולנו לאבדון כבר שנתיים. במקום להגיד, 'יש הכרעות שצריך לקבל ולהחליט לאן הולכים' – מכרו לציבור סיסמאות ריקות על אוטופיה לא קיימת, מול מציאות מחורבנת, כשהצד הימני־קיצוני מוביל לטיהור אתני של הרצועה ולהתיישבות בה.

מפגינים בשדרות לחזרה להתיישבות בעזה. 26 בדצמבר 2024 (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

"זה אומר קונפליקט יום־יומי שבו האיומים הם מסוג אחר. גם ככה הכיבוש (בגדה המערבית) הוא חלק מהבעיה, וצה"ל לא היה מסוגל להחזיק שם את כל הכוחות האלה – אז מה רוצים? שאני וחבריי נעשה עוד מילואים לעוד עשר שנים? לעוד 20 שנה? עד מתי? אני באמת לא מצליח להבין מה עומד בצד השני של הדיון הזה. הוא לא אמיתי".

"הולכים לשום מקום"

חותם נוסף על המכתב הוא סתיו, ששירת כקצין שריון בתפקיד משמעותי בעזה מאז תחילת המלחמה, במשך תשעה חודשים רצופים. כיום הוא מתמודד עם מטען כבד שנשא איתו מהשירות.

"מה רוצים? שאני וחבריי נעשה עוד מילואים לעוד עשר שנים? לעוד 20 שנה? עד מתי? אני באמת לא מצליח להבין מה עומד בצד השני של הדיון הזה. הוא לא אמיתי"

"זה בעיקר מתבטא בצורך להשמיע את הקול שלי – כמי שהיה בפנים, ראה ושמע הכול, ויודע כמה זה חסר תכלית", הוא אומר לזמן ישראל. אצלו, ההחלטה לחתום הבשילה רק במרץ האחרון, אחרי שבמשך תקופה ארוכה ניסה לבלום אותה.

"הדילמות רצו איתי. חוויתי את התסכול מהמדינה, מהעובדה שלא הולכים לשום מקום בתוך עזה, ואת ההבנה שהמלחמה חסרת תכלית כבר הפנמתי מזמן. המשכתי לשרת כי חובתי ואחריותי הייתה לעשות כן".

חיילי צה"ל בבית לאהיא, 28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן/פלאש90)

איך בכל זאת זה קרה?
"נלחמתי עם צדקת דרך מאוד גבוהה, ובעסקת שחרור החטופים הקודמת ראינו את מעט החטופים שהשתחררו בזה אחר זה – וחמאס עוד קיים, ואף אחד לא מופתע מזה. בן גביר רצה לפוצץ את העסקה, והיה ברור לכולם שאם היא תתפוצץ – זו הפקרה מוחלטת של החטופים והמשך של מלחמה חסרת תכלית. ושם החלטתי. האירוע של רונן בר הקפיץ את זה צעד אחד קדימה.

"כאיש קבע, בהפיכה המשטרית כבר התמודדתי עם הדילמות האלה כמ"פ סדיר. אנשים בחוץ מפגינים – ואני בצבא, מנסה לשמור על ממלכתיות, וגועש מבפנים. ניסחתי לעצמי קו אדום: אם ארגיש שמערכת הביטחון הפסיקה לשרת את ביטחון המדינה ומונעת רק משיקולים פוליטיים – אני לא מוכן להמשיך לשרת יותר.

"חציתי את הקו האדום שלי הלוך וחזור, שיחקתי ורקדתי עליו במשך המון זמן – וכיום אני משוכנע שהמלחמה פוליטית לחלוטין, ולא משרתת שום דבר שקשור בביטחון. הייתי שם בפנים, ראיתי את התהליכים, ראיתי מה קורה"

"חציתי את הקו הזה הלוך וחזור, שיחקתי ורקדתי עליו במשך המון זמן – וכיום אני משוכנע שהמלחמה פוליטית לחלוטין, ולא משרתת שום דבר שקשור בביטחון. הייתי שם בפנים, ראיתי את התהליכים, ראיתי מה קורה".

מה אתה חושב על המבצע הנוכחי?
"אם הממשלה לא תיקח את ההישגים הצבאיים שהשגנו ותהפוך אותם להישגים מדיניים – אין שום תכלית למלחמה הזו, חוץ מלהפקיר את החטופים, להקים התנחלויות בעזה, לטהר אתנית ולהרעיב. אין שום תכלית אחרת למבצע כזה.

כוחות הצלה פלסטיניים בשכונת שג'אעיה, באזור שהותקף על ידי צה"ל, 9 באפריל 2025 (צילום: Omar AL-QATTAA / AFP)

"רק המחשבה על זה שאנחנו חוזרים לעוד מבצע, לעוד תקופה שם, ושוב פעם להיכנס לתמרון במקומות שכבר היינו בהם – ואני אישית הייתי בהם לפני שנה – זה בלתי נתפס. שאנשים ממשיכים למות בשג'אעיה במשך שנתיים, שוב פעם ושוב פעם – זה בלתי נתפס".

איך זה התקבל בצבא?
"הייתה לי שיחה עם המח"ט – היינו קרובים מאוד בתפקיד. יש בינינו כבוד הדדי, אני מעריך, מאמין וסומך עליו, אבל הבהרתי לו שאני מרגיש שמבחינה מוסרית אני לא מסוגל להמשיך לשרת את המלחמה הזו, ושאיבדנו כל כיוון. והוא הבהיר לי בחזרה שעם כל ההערכה הרבה למה שעשיתי – אין לזה מקום בצבא.

"רק המחשבה על זה שאנחנו חוזרים לעוד מבצע, לעוד תקופה שם, ושוב פעם להיכנס לתמרון במקומות שכבר היינו בהם – ואני אישית הייתי בהם לפני שנה – זה בלתי נתפס"

"ברור לי שלא אוכל להמשיך, והוא המליץ להדיח אותי מהצבא. לחצנו ידיים בהמון הערכה, ואני מחכה שצה"ל יסיים את התהליך. צריך מישהו שמעל דרגת מח"ט כדי לבצע את זה".

יכול להיות שתחזור בך מהבחירה הזו אם הממשלה תשנה כיוון?
"אני מוכן ומזומן לכך שהמדינה תחזור להתנהל לפי רוח צה"ל, שהממשלה תאמין בשלום, ושהצבא יידע להכיל אנשים שהם שמאל ציוני – כאלה ששונאים את המלחמה, אבל ששים אלי קרב כשהיא פורצת, ומחזיקים את המתח בין חתירה לשלום לבין האחיזה בנשק. גם הבהרתי את זה למח"ט שלי.

פעילות כוחות צה"ל בעזה, מאי 2025 (צילום: דובר צה"ל)

"אני רוצה לחזור, ומאמין במשימה הזו של הצבא. ביצעתי אותה במשך שש שנים, בחרתי להישאר במערכת כי אני מאמין בה – אבל המצב כרגע הוא בלתי נתפס: חיילים ואזרחים עוד מופקרים בשטח, ולממשלה זה כאילו לא מזיז. אפילו לא במטרות. זה בלתי נתפס".

יש מחיר האישי מול סביבתך הקרובה, חברים?
"באופן מפתיע, האמת היא שאני חווה דווקא תמיכה שקטה – בנוסח 'אני לא מסכים איתך, אבל מעריך את מה שאתה עושה', 'לא מסכים עם הפעולה, אבל מסכים עם המסר'. לא קוראים לי בוגד ודברים מהסוג הזה – בכלל לא".

"יכול להיות שאם רק אירוע החטופים היה קורה, הייתי בולע את זה; ויכול להיות שגם פשעי מלחמה נקודתיים, הייתי בולע. אבל יש פה מגדל שנבנה. כבר אי אפשר לעצום עיניים"

זה בטח לא פשוט מול החיילים שהיית איתם.
"להשאיר אותם שם? ברור".

גם הנפגעים בצד שני הניעו אותך להחלטה?
"זה הכול מהכול. זה מגדל שנבנה – ויכול להיות שאם רק אירוע החטופים היה קורה, הייתי בולע את זה; ויכול להיות שגם פשעי מלחמה נקודתיים, הייתי בולע את זה וממשיך לשרת. אבל יש פה מגדל שנבנה, וכבר אי אפשר לעצום מולו את העיניים".

אלפי ישראלים מפגינים מול משרד הביטחון בתל אביב בדרישה לשחרר את כל החטופים, 22 במרץ 2025 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

יש להערכתך עוד ששוקלים את זה?
"אני אישית מדבר עם המון אנשים ששוקלים את זה – גם בסדיר וגם במילואים – והתופעה מתרחבת. בחודש האחרון חתמו מאה נוספים, ומדי יום המספרים גדלים. אנשים נחשפים, מדברים איתנו, שואלים שאלות, מקבלים השראה ודוגמה – וזה רק מתרחב. על כל אחד שחתום, יש לפחות עוד עשרה שלא אומרים 'אני מסרב בריש גלי', אלא פשוט לא יכולים להתייצב מסיבות אחרות".