בשבועות שקדמו לגמר האירוויזיון 2025 בבזל, התחושה בארץ הייתה קודרת. ההפגנות באירופה, הקריאות להחרים את ישראל, הביקורות הפוליטיות, והאיום המתמיד באקטים אנטי-ישראליים על הבמה – כל אלה הרגישו כמו גל אנטי עצום שלא ניתן לעמוד בפניו. ברשתות החברתיות כבר חגגו את "הכישלון המובטח" של ישראל, והיו גם מי שאצלנו בארץ שאלו אם בכלל נכון לשלוח נציגות.

אודה ולא אבוש: גם אני הייתי פסימי לגבי סיכוייה של יובל רפאל בתחרות הזו, אם כי מכיוון אחר. סברתי שהבחירה שלנו, הישראלים כאן בארץ, ביובל רפאל, שיקפה בעיקר אימוציות ופחות מוּדָעוּת לְמָה באמת מעניין את אירופה.

גם אני הייתי פסימי לגבי סיכוייה של יובל רפאל בתחרות הזו, אם כי מכיוון אחר. סברתי שהבחירה שלנו, הישראלים כאן בארץ, ביובל רפאל, שיקפה בעיקר אימוציות ופחות מוּדָעוּת לְמָה באמת מעניין את אירופה

סברתי שאולי סיפורה של יובל מרגש אותנו הישראלים עד מאוד, אבל את אירופה זה לא בדיוק יעניין. הייתי בטוח שהבחירה הנכונה אסטרטגית הייתה אמורה להיות דוקא בואלרי חמאתי – דמות שעונה על כל הדרישות לגימיק אירוויזיוני מושלם: זמרת מקצועית ומנוסה, יופי כובש מצלמה והכי חשוב: גם ערביה, גם ישראלית.

אבל אז, בשבת בלילה, עלתה לבמה יובל רפאל – שורדת הטבח העדינה אך עוצמתית הזאת, ושרה על תקווה. לא על שנאה. לא על פוליטיקה. לא על הסברה. היא לא דיברה על מה שמחוץ – היא דיברה על מה שבפנים. על כאב, על חלום, על תחייה.

והקהל האירופי – שאמור להיות עוין, חשדן, אולי אפילו מלא דעות קדומות – התאהב.

297 נקודות מהקהל. 13 פעמים "דוז פואה" (12 מהקהל, רק אחת מהן מחבר השופטים).

בריטניה, גרמניה, צרפת, שווייץ, בלגיה, הולנד, שוודיה, ספרד, פורטוגל, אוסטרליה, לוקסמבורג – כולן נתנו לישראל את הציון הגבוה ביותר.
למעט קרואטיה – כל המדינות המצביעות נתנו לישראל ניקוד משמעותי מהקהל הרחב.

וזה רגע שראוי לעצור בו. כי עם כל הכבוד להופעה, וזה באמת היה ביצוע מרגש ומרשים – זה לא מספיק כדי להסביר את הפער המטורף בין הצבעת השופטים (60 נקודות, מקום 15) לבין הצבעת הקהל (מקום ראשון).

מה שהקהל האירופי בעצם אמר זה: אנחנו רואים אתכם. אנחנו מבינים אתכם. אנחנו לא קונים את כל מה שמנסים למכור לנו עליכם.

אבל אז, בשבת בלילה, עלתה לבמה יובל רפאל – שורדת הטבח העדינה והעוצמתית, ושרה על תקווה. לא על שנאה. לא על פוליטיקה. והקהל האירופי – שאמור להיות עוין, חשדן, אולי אף מלא דעות קדומות – התאהב

כן, יש פה מסר. לא פוליטי – אלא אנושי.
גם תחת מתקפה תעמולתית חסרת תקדים, גם כשצורחים עלינו "ג'נוסייד" בכל פינה באקדמיה ובתקשורת – יש מיליונים באירופה שאומרים: לא השתכנענו. אנחנו לא עיוורים.

הפוליטיקאים יכולים לשנוא. השופטים יכולים להתעלם.
אבל את ליבו של האדם הפשוט קשה יותר לקנות בתעמולה.
הקהל האירופי, כך מסתבר, יודע להבחין מתי מישהו עומד על הבמה ומבקש חיים – לא נקמה.
הוא יודע לזהות אמת.

וברגע ההוא, שבו יובל מסיימת לשיר ומרימה את עיניה לקהל וקוראת "עם ישראל חי!" – זה כבר לא סתם סלוגן. זה לא עוד משפט ציוני של טקס. זו זעקה של דור שלם, זו תשובה לכל מי שחושב שהוא יכול למחוק את הסיפור שלנו מהעולם, וזה גם מסר לכל יהודי באירופה – אתם לא לבד.

האירוויזיון הוא אולי תחרות שירים, אבל השנה הוא הפך להיות גם מבחן מוסרי. לא של מדינות, אלא של בני אדם. של צופים. של לבבות.
וליבו של האדם הפשוט, מסתבר, עוד לא התכסה לגמרי בעשן התעמולה. הוא עוד יודע לזהות אמת כששומעים אותה. הוא עוד יודע להזיל דמעה כששיר מדבר בשפת הרגש.

אז כן – מצטער לבאס את כל מי שחלם שהאירוויזיון יהיה הוכחה לכך ש"כל העולם נגדנו".
מצטער לבאס את מי שבנה תיאוריות שלמות על חרמות, שנאה, ואובדן מוחלט של אהדה.
העובדות פשוט לא תומכות בזה.

הקהל בחר.
הקהל שמע.
הקהל הרגיש.
והקהל – בניגוד לכל תחזית – הרים את דגל התקווה שלנו גבוה-גבוה, עם 297 נקודות שמהדהדות חזק יותר מכל הפגנה.

ברגע שיובל מסיימת לשיר וקוראת "עם ישראל חי!" – זה כבר לא סתם סלוגן. זו זעקה של דור שלם, תשובה לכל מי שחושב שהוא יכול למחוק את הסיפור שלנו מהעולם, וזה גם מסר לכל יהודי באירופה – אתם לא לבד

עם ישראל חי.
וגם שר.
וגם מרגש את הלב של מיליוני אנשים, אפילו בלב אירופה.
תתמודדו.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.