אחרי השבוע הראשון של חלוקת המזון ברצועת עזה על ידי החברה האמריקאית GHF, בישראל מדברים על שינוי מהותי ביחסי הכוחות בין האוכלוסייה העזתית לחמאס.

גורם ישראלי בכיר ששוחח בסוף השבוע עם הכתבים הצבאיים ניסה להישמר מהצהרות חד־משמעיות, אך בכל זאת תיאר "אווירה כללית של חציית מחסום הפחד". במילים אחרות, בישראל אומרים במפורש שחלוקת המזון היא "גיים צ'יינג'ר" במאבק מול חמאס – פגיעה בבטן הרכה של הארגון.

ייתכן שהפרשנות הישראלית מרחיקת לכת ורואה צל הרים כהרים. יש לזכור כי חמאס עדיין שולט באזורים נרחבים ברצועה, בעיקר כאלה שצה"ל טרם פעל בהם או שנמנע מלפעול בהם בשל הימצאות חטופים – גם לאחר שהרמטכ"ל הכריז בערב החג על הרחבת הפעולה.

אלא שלצד האופטימיות בצד הישראלי, מתרבות ברצועה תופעות שעשויות להעיד על תחילתו של תהליך סומליזציה – מצב של כאוס שלטוני שבו קבוצות כוח מקומיות תופסות את מקומו של הממשל המרכזי

גיאוגרפית, רצועת עזה מחולקת כיום לשלושה מוקדים עיקריים שבהם מתרכזת האוכלוסייה: אזור המוואסי בדרום־מערב הרצועה, מחנות המרכז ומרכז העיר עזה. יתר חלקי הרצועה ריקים מתושבים או נמצאים בתהליך של התרוקנות.

מעבר לכך, צה"ל פועל כיום ברצועה באופן שונה מהעבר: ההתקדמות בשטח איטית יותר ומתבצעת באמצעות כוחות גדולים, במטרה לייצר עדיפות בכל מגע אש עם מחבלים. כאשר החיכוך גובר, פירוש הדבר שצה"ל מצליח להגיע לאזורי הריכוז של פעילי חמאס, ששטח "המחיה" שלהם הולך ומצטמצם.

נער פלסטיני נושא אספקה הומניטרית מטעם קרן הסיוע לעזה (GHF), 29 במאי 2025 (צילום: Eyad BABA / AFP)

אלא שלצד האופטימיות בצד הישראלי, מתרבות ברצועה תופעות שעשויות להעיד על תחילתו של תהליך סומליזציה – מצב של כאוס שלטוני שבו קבוצות כוח מקומיות תופסות את מקומו של הממשל המרכזי. במקרה של עזה, מדובר בעיקר בחמולות.

הגורם הביטחוני הגדיר את המצב כ"כיסי אנרכיה" – כלומר, הוא מודה בעצם קיומה של התופעה, אך מנסה להציג אותה כשולית.

מדובר בפרשנות מסוכנת למתרחש בפועל, גם אם מדובר בתופעות מקומיות. בחלק מהאזורים ברצועה שולטות כיום חמולות המחזיקות באמצעי לחימה, ובכך גם ביכולת שליטה מקומית. שליטה זו מתורגמת בדרך כלל להצטיידות במזון – או במילים אחרות, ביזה של משאיות הסיוע.

צה"ל עדיין לא מצא פתרון יעיל לחלוקת המזון בצפון הרצועה ובאזורים מסוימים במרכזה, ולכן הסיוע לשם ממשיך לעבור בדרך הישנה: שיירות של משאיות

צה"ל עדיין לא מצא פתרון יעיל לחלוקת המזון בצפון הרצועה ובאזורים מסוימים במרכזה, ולכן הסיוע לשם ממשיך לעבור בדרך הישנה: שיירות של משאיות. אלא שלא כל המשאיות מגיעות ליעדן – מרכזי החלוקה של הארגונים הבינלאומיים. חלק ניכר מהן נבזז בדרך, לרוב לא על ידי גורמי חמאס.

המספרים מהשבוע שעבר מדהימים: מתוך 238 משאיות שנכנסו לצפון הרצועה, 135 נבזזו בדרך. כלומר, כמעט מחצית מהמזון כלל לא הגיעה למחסנים בצפון, אלא נותרה בידי מי שמחזיק בכוח.

פועלים מעמיסים סיוע הומניטרי לרצועת עזה על משאית במעבר כרם שלום, 22 במאי 2025 (צילום: Jack GUEZ / AFP)

בישראל מותחים בעניין הזה ביקורת על האו"ם. לדברי הגורם הישראלי, האו"ם מסרב לשתף פעולה עם מרכזי החלוקה של GHF, ובכך מתחמק מכל הנוגע ל"מענה המשלים" – הכנסת משאיות סיוע לאזורים שבהם טרם הוקמו מרכזי חלוקה.

נכון לסוף השבוע האחרון, ממתינות במעבר כרם שלום כ־500 משאיות אספקה שהאו"ם מסרב למשוך. הסיבה הרשמית: חשש לנוע בצירים בשל הכאוס השורר ברצועה. בישראל דוחים את ההסבר הזה וטוענים שמדובר בגרירת רגליים מכוונת. לטענתם, לאורך כל הדרך האו"ם הביע התנגדות לפרויקט חלוקת המזון שמובילה GHF ואף ניסה לקדם מהלך של דה־לגיטימציה נגדו.

לכרסום הזה ביכולת השליטה של חמאס יש גם צד מסוכן: ישראל עלולה לאבד את הכתובת לשחרור החטופים. במילים אחרות, גם אם יהיה עם מי לדון בקטאר – לא בטוח שיהיה מי שיישם בפועל כל הסכם בתוך הרצועה

לא פחות מעניינת בהקשר של פרויקט חלוקת המזון הישראלי/אמריקאי היא ההתנהלות של חמאס. בישראל טוענים כי הארגון קיים הערכת מצב פנימית בניסיון להיערך לאיום החדש שנוצר עבורו במישור האזרחי. נכון לעכשיו, מאמציו למנוע פיזית מהאוכלוסייה להגיע למרכזי החלוקה נכשלו, והמחסומים שהציב נפרצו.

בצה"ל מפרשים את ההגעה היום־יומית של אלפי אזרחים לנקודות החלוקה כסממן לשבירת מחסום הפחד וכרסום בשליטת חמאס ברחוב.

לכרסום הזה ביכולת השליטה של חמאס יש גם צד מסוכן: ישראל עלולה לאבד את הכתובת לשחרור החטופים. במילים אחרות, גם אם יהיה עם מי לדון בקטאר – לא בטוח שיהיה מי שיישם בפועל כל הסכם בתוך הרצועה.

הפגנה למען שחרור החטופים בתל אביב, 31 במאי 2025 (צילום: Jack GUEZ / AFP)

החטופים עדיין מהווים נכס בידי חמאס, והארגון שומר עליהם בהתאם. אך תחת מציאות כאוטית, קיים חשש שהחטופים יעברו לידי גורמים אחרים – ואז לא בטוח שההיגיון של "נכס אסטרטגי" עוד ישפיע.

בחזרה לנושא חלוקת המזון: כאן עולה השאלה המתבקשת – האם האלטרנטיבה האזרחית־שלטונית שישראל (סוף־סוף) יצרה לחמאס, גם אם היא מתמקדת רק ברכיב אחד – מזון – לא הגיעה מאוחר מדי?

בדיוק כפי שקרה בלוב ובסומליה, גם ברצועת עזה הוואקום השלטוני הממושך הביא לחלוקה מחודשת של מוקדי הכוח – עד כדי התנפצותם לרסיסי ארגונים. לא בטוח שהמצב הזה משרת את האינטרס הישראלי

אם מנגנון כזה היה מוקם בתחילת המלחמה, במקביל לכיבוש השטח, שיקומו השלטוני של חמאס היה ככל הנראה איטי בהרבה – אם בכלל היה מתאפשר. כעת, לאחר שישראל נטלה מידי חמאס זרוע שלטונית משמעותית, האיום על הארגון כפול: הן צבאי מצד ישראל והן אזרחי מצד תושבי הרצועה.

יש להדגיש מרכיב בעייתי נוסף: ישראל פועלת כיום באזורים נרחבים ללא שליטה מסודרת, אשר מצויים זה זמן רב בוואקום שלטוני. נשק שמופנה היום כלפי נהגי משאיות עלול להיות מופנה מחר כלפי חיילי צה"ל.

פעילות כוחות צה"ל בעזה. מאי 2025 (צילום: דובר צה"ל)

נוסף על כך, כל גורם – מדינתי או אזרחי – שיבקש לשקם את השלטון ברצועה, ייאלץ להתמודד עם קבוצות כוח מקומיות שכבר תפסו "בעלות" על שטחים ואמצעים.

לכן, בדיוק כפי שקרה בלוב ובסומליה, גם ברצועת עזה הוואקום השלטוני הממושך הביא לחלוקה מחודשת של מוקדי הכוח – עד כדי התנפצותם לרסיסי ארגונים. לא בטוח שהמצב הזה משרת את האינטרס הישראלי.