אמנון (נוני) פורטוגלי, שהלך השבוע לעולמו, היה מוותיקי הכותבים בזירת הבלוגים של זמן ישראל ומהמעמיקים והאהובים שבהם.

את המאמר הראשון שלו בזירה אמנון כתב באוקטובר 2019, כחמישה חודשים אחרי שזמן ישראל הושק, והוא הגיע איתנו לתחילת השנה השביעית של האתר – דרך שנים מהסוערות בתולדות המדינה שעברו על כולנו.

הוא עבר איתנו חמש מערכות בחירות כמעט ברצף, ראש ממשלה שמכהן כבר קדנציה חמישית כמעט ברצף, מגפה עולמית, משבר אקלים מחריף, טבח המוני, אלפי נרצחים, מאות חטופים, מלחמה בת כמעט שנתיים בעזה, תקיפה בלבנון, תקיפה בתימן, תקיפה באיראן, מטחי טילים מעזה, לבנון, תימן, סוריה ואיראן.

ומדינת ישראל נגד ראש ממשלתה העומד לדין פלילי בארץ, כשבמקביל תלוי נגדו צו מעצר בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג בחשד לפשעים נגד האנושות.

בתוך רכבת ההרים הישראלית והעולמית הזו, פורטוגלי האקטיביסט הנחוש לא הרפה לרגע וכתב על הכול. על הכשלים והעוולות, על הטעויות ועל הרשלנות

בתוך רכבת ההרים הישראלית והעולמית הזו, פורטוגלי האקטיביסט הנחוש לא הרפה לרגע וכתב על הכול. על הכשלים והעוולות, על הטעויות ועל הרשלנות.

פורטוגלי הבין בשלל תחומים. הוא היה חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר ומרצה במכללה החברתית הכלכלית. הוא למד הנדסה כימית בטכניון ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא עסק בניהול תעשייתי, בהון סיכון ובבנקאות השקעות לסוגיה.

אמנון היה מיוזמי ומובילי פורום פעולה אזרחית והמאבק האזרחי להגדלת הכנסות המדינה מהגז הטבעי. הוא יזם והיה חבר המרכז האקדמי של הקורס לניהול מלכ"רים בבית הספר למוסמכים במנהל עסקים באוניברסיטת ת"א, והוא הרצה באוניברסיטת חיפה ובבית הספר לניהול וכלכלה במכללה האקדמית תל אביב-יפו.

מול כל אלה, הוא בחר להגדיר את עצמו בעמוד הכותב שלו בזמן ישראל בחצי שורה קצרצרה וצנועה: "חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה". אבל את דעותיו הנחרצות, המקוריות, המבוססות היטב, המקיפות, הוא ביטא במאמרים ארוכים, לעתים סבוכים, עמוסי פרטים, עובדות, תחקירים, דוחות, נתונים, מחקרים, ספרים.

מה לא עניין אותו? על מה הוא לא כתב? על סביבה, על אקלים, על בנימין נתניהו, על ולדימיר פוטין, על דונלד טראמפ, על בריתות אנרגיה אזוריות, על שחיתות מוסדית ופוליטית, על הזנחה והפקרה ועיגול פינות והחלטות גרועות שעלו לנו ביוקר רב, על מצעד האיוולת הגלובלי – ועל החלטות שעוד צפויות לעלות לנו בדם ובדמים.

הוא כתב על ההשפעה הסביבתית המסוכנת והמשחיתה של אסדות הגז – שוד הגז היה נושא חביב עליו במיוחד, נושא שהוא הרבה לחקור, לדרוש ולהעמיק בו במהלך השנים; על משבר האקלים – עוד אחד מתחומי מומחיותו; על עקבות פחמניים ואנרגיה ירוקה, צינור קצא"א, אסונותיו ותחלואיו; ועד שלל נושאים סביבתיים, פוליטיים, כלכליים וגלובליים. את חלקם למדתי להכיר ולהבין לעומק דרכו.

כבר באוקטובר 2024, במלאת שנה למלחמת השבעה באוקטובר, הוא חזה את גרירתה האינסופית של המלחמה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו. ושוב, כדרכו, הוא הוכיח את הנקודה (שמסתמנת עד כה כנכונה) באיסוף שקדני של ציטוטים, מובאות, רפרנסים, מקורות.

בפוסט האחרון שכתב בזירה, בסוף מרץ 2025, הוא חזר לנושא וכתב כי "דגל שחור מתנוסס מעל מלחמת נתניהו ומעשיו". זה היה בנפשו. למרבה הצער, הוא לא יזכה לראות את סופה של המלחמה שזעק על אינסופיותה

בפוסט האחרון שכתב בזירה, בסוף מרץ 2025, הוא חזר לנושא וכתב כי "דגל שחור מתנוסס מעל מלחמת נתניהו ומעשיו". זה היה בנפשו. למרבה הצער, הוא לא יזכה לראות את סופה של המלחמה שזעק על אינסופיותה, וגם לא את קיצו של השלטון שביקר שנים בחריפות כה רבה.

היצירה המצטברת של 150 מאמרי הדעה שפרסם בזמן ישראל לאורך השנים יכולה הייתה להיכרך יחדיו לספר מרתק, מקיף ומאלף, שעוסק בליבת הנושאים הטעונים – והטעונים תיקון בחברה הישראלית. אמנון ידע לשים את האצבע על נקודות התורפה הממסדיות במציאות הישראלית הקשה, הנגועה בשחיתות, רשלנות וזדון.

הוא היה חד, והוא היה חד-פעמי, בכתיבתו ובאישיותו, באכפתיות ובנחישות שלו. לא הפתיע אותי ללמוד שבנוסף למורשת האקטיביסטית שלו, הוא בחר לתרום את גופתו למדע.

אמנון יחסר מאוד לזמן ישראל, ולי אישית. יהי זכרו היקר ברוך.

רונית צח היא עורכת זירת הבלוגים של זמן ישראל. עיתונאית רוב חייה הבוגרים, עם חיבה מיוחדת לטריוויה אקטואלית. אמא לשתי בנות, חתול וחתולה