יש הרבה מאוד סיבות מקצועיות טובות להדחה של בנימין נתניהו, היא היתה צריכה להתרחש כבר מזמן. אבל באיזו מדינה נורמלית צריך בכלל סיבה מיוחדת להדיח ראש ממשלה, שאחראי למחדל נורא שהביא לאסון הגדול בתולדות מדינת ישראל?

ישובים ומוצבים שלמים נכבשו, אלף ומאתיים איש נרצחו, נאנסו, נשחטו ונשרפו, מעל מאתיים וחמישים איש נחטפו, ומי שעמד בראש הממשלה שאמורה הייתה למנוע את האסון הזה נאחז בכיסא ביהירות ובזלזול, ועורך סיכולים ממוקדים לכל מי שעלול להצביע על אחריותו האישית.

ישובים ומוצבים שלמים נכבשו, אלף ומאתיים איש נרצחו, נאנסו, נשחטו ונשרפו, מעל מאתיים וחמישים איש נחטפו, ומי שעמד בראש הממשלה שאמורה הייתה למנוע את האסון הזה נאחז בכיסא ביהירות ובזלזול

שבעה עשר חודשים אחרי המחדל הזה מתקיים כאן בכלל דיון אם אפשר או אי אפשר להדיח אותו, להוציא אותו לנבצרות. אולי אם נתניהו היה שומר על גבולות ישראל במקום על פיתוח הפיכה משטרית למניעת איזה אסון פוליטי אישי, טבח השבעה באוקטובר היה נמנע. המציאות האבסורדית הזו מלמדת עד כמה המערכת הציבורית בישראל חולה והסטנדרטים בה מעוותים.

נתניהו, שמימן את חמאס אשר המיט עלינו את הטבח, שהביא עלינו שנה ו-5 חודשים של זוועות, שיועציו חשודים בקשר של קטאר פטרונית הטרור, שנמצא באמצע משפטו הפלילי – אסור שיפטר את ראש השב"כ וימשיך כאילו לא קרה ולא מתרחש כלום.

נתניהו והשרים חברי הקבינט המדיני-ביטחוני כמו בצלאל סמוטריץ', היו צריכים ללכת הביתה ב-8 לאוקטובר. כל יום שהם נשארו בתפקידם מאז הוא עיוות מוסרי וביטחוני נורא. זה נאמר מאז בשורת הזדמנויות גם לנתניהו עצמו, וההחלטה המודעת שלו לגרור את מדינת ישראל למשבר נוסף בעיצומה של מלחמה מוסיפה חטא על פשע ולא תסולח.

טוען נתניהו: "אנחנו בעיצומה של מלחמה על עצם קיומנו", והוא צודק. ישראל תחת נתניהו נמצאת במלחמה קיומית. אבל לא מול חמאס וחזבאללה, אלא מול ראש ממשלה שהחליט להרוס את התשתית הערכית, האדמיניסטרטיבית, המשפטית והביטחונית של המדינה.

נתניהו נושא באחריות העליונה והמרכזית למחדל שהוביל לטבח הנורא ביותר ביהודים וישראלים מאז השואה. יתרה מזאת, בסירובו לשאת באחריות, באופן שהוא מסכל הקמת ועדת חקירה ממלכתית ובטיהורים שהוא מוביל, הוא מוביל להפיכת ישראל לדיקטטורה ואת הפיכתו לרודן.

"אנחנו בעיצומה של מלחמה על עצם קיומנו" טוען נתניהו בצדק. ישראל תחתיו במלחמה קיומית. אבל לא מול חמאס וחזבאללה, אלא מול רה"מ שהחליט להרוס את התשתית הערכית, המשפטית והביטחונית שלנו

נכון לעכשיו, נתניהו "איבד אמון" בכל מוקד כוח עצמאי שאמור להוות איזון ובלם לשלטונו. ממערכת המשפט – את היועמ"שית הוא מנסה לפטר, ובינתיים הוא מנטרל את המערכת המשפטית שעדיין עצמאית, ולא התייעץ עם היועמ"שית בטרם הודיע לראש השב"כ על פיטוריו.

בנשיא בית הדין העליון הוא אינו מכיר, ודרך ראשי מערכת הביטחון – משר הביטחון והרמטכ"ל הוא כבר נפטר, ובמשטרה, בשב"ס ובמג"ב הוא שולט דרך הפרוקסי שלו איתמר בן גביר. ראינו את ההתנהגות האלימה שלהם נגד אזרחי ישראל לאחרונה, והיד עוד נטויה. בכנסת נתניהו שולט כמעט ללא מצרים. מחוקק חוק השתמטות, עובד על שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ומתחמק בכל דרך מוועדת חקירה ממלכתית.

ואם מישהו עוד מחכה שהוא ילך מרצונו, הוא מוזמן להמשיך לחכות, כי גם אחרי חורבן הבית השלישי נתניהו יישאר לתת נאום ניצחון.

נתניהו צודק כאשר הוא אומר: "אנחנו בעיצומה של מלחמה על עצם קיומנו – מלחמה בשבע חזיתות". והחזית הפנימית, שהיא גם הזירה המסוכנת ביותר לקיומה של ישראל – היא השלטון הדיקטטורי של נתניהו ואוסף חסרי החוליות הנאמנים לו בממשלה.

כך לדוגמה, נתניהו מסר כי החליט לפטר את ראש השב"כ רונן בר בשל "חוסר אמון מתמשך", אבל ביחיא סנוואר, מנהיג חמאס הרצחני, הוא בטח והאמין במשך שנים, ואף לקח איתו "סיכון מחושב" על גורל המדינה. בקטארים הוא נותן אמון מלא ואנשי לשכתו אף קיבלו מהם שכר. אבל בראש השב"כ הוא לא בוטח, כי הוא עלול לגלות לאן נעלם כל הכסף הזה. ככה זה כשרודן או משפחה נרקיסיסטית, או גרסת הפרימיום של שניהם יחד – יושבים בראשות הממשלה.

אף מערכת הכרוכה בשליטה חברתית של מי ששואפים לזכויות יתר, מעולם לא סיימה את דרכה שלא בקריסה. מי שלא לומד מהעבר נידון לעלות כל מסלול המוביל אל עוד מלחמה ותוהו ובוהו.

נתניהו החליט לפטר את ראש השב"כ בשל "חוסר אמון מתמשך", אבל בסנוואר הוא בטח והאמין במשך שנים, ואף לקח איתו "סיכון מחושב" על גורל המדינה. גם בקטארים הוא נתן אמון ואנשי לשכתו אף קיבלו מהם שכר

נתניהו מחפש נאמנות אישית, לא למדינה. רונן בר מסר בתגובה על הדחתו כי "הציפייה של ראש הממשלה לחובת אמון אישית, שסותרת את האינטרס הציבורי היא פסולה ובלתי חוקית".  ואני אוסיף ש"דגל שחור מתנוסס מעליה".

נאמנות של עובדי ציבור צריכה להיות למוסדות שאותם הם משרתים ולאזרחי המדינה. הם לא אמורים להגן על מי שמינה אותם, או לשתף אתו פעולה כשהוא נוקט פעולות שפוגעות בציבור או בביטחונו. הם גם לא אמורים להגן עליו כשהוא נחשד בעבירות פליליות.

חובת האמון שחב ראש השב"כ היא בראש ובראשונה לאזרחי ישראל. הציפייה של ראש הממשלה לחובת אמון אישית שתכליתה סותרת את האינטרס הציבורי היא ציפייה פסולה מעיקרה, עומדת בניגוד לדרישות התפקיד ולחוק השב"כ משנת 2002, הקובע כי "השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים־פוליטיים". והיא עומדת ובניגוד לערך הממלכתיות שמוביל את שירות הביטחון הכללי ואנשיו. "אין לי אמון בו" הוא נימוק של מלך ולא של ראש ממשלה. משרת ראש השב"כ אינה משרה של אמון ונאמנות לשליט, ולא לזה שמינה אותו.

פרופ' עמיחי כהן אומר כי "לראש שב"כ יש סמכות בחוק להציב גבול לסמכות רה"מ והדרג המדיני — הגבלה הנובעת מכך ששב"כ מחזיק בסמכויות וביכולות חשובות בתוך המדינה, ולכן יש חשש שראש ממשלה כלשהו ינסה לעשות בהן שימוש פוליטי".

בנושא זה חשוב לשמוע את דברי הרמטכ"ל לשעבר של צבא ארה"ב, מארק מילי, בנאום הפרישה שלו:

"We don't take an oath to a king, or a queen, or to a tyrant or dictator, and we don't take an oath to a wannabe dictator," Milley said. "We don't take an oath to an individual. We take an oath to the Constitution, and we take an oath to the idea that is America, and we're willing to die to protect it".

"אנחנו לא נשבעים למלך, או למלכה, או לעריץ או לדיקטטור, ואנחנו לא נשבעים לדיקטטור מתנשא. אנחנו לא נשבעים לאדם פרטי. אנחנו נשבעים לחוקה ,אנחנו נשבעים לרעיון שהוא אמריקה, ואנחנו מוכנים למות כדי להגן עליו".

נתניהו מחפש נאמנות אישית, לא למדינה. רונן בר מסר בתגובה על הדחתו כי "הציפייה של רה"מ לחובת אמון אישית, שסותרת את האינטרס הציבורי, היא פסולה ובלתי חוקית".  ואוסיף ש"דגל שחור מתנוסס מעליה"

ולסיכום: בג"ץ נתן אור ירוק לשרים לדון בפיטורי ראש השב"כ. שופטי בג"ץ – שדחו עתירות נגד כינוס ישיבת הממשלה בנימוק "שהקדימו את זמנן" – אפשרו לרה"מ להביא את פיטורי ראש השב"כ להכרעת השרים. ולשרים בישראל יש חובת אמון אישית לנתניהו.

הנימוק "שהקדימו את זמנן" מזכיר לי את הערת נשיאת העליון דאז בראשות אסתר חיות: "שום מבצר לא נופל". אלא שנדרשה דחיפה קלה יחסית כדי למוטט את חומות המבצר, ועכשיו אחרי שהזמן התקדם, אפשר למוטט את המבצר כולו.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.