ב-4 בינואר 2023 כינס שר המשפטים יריב לוין מסיבת עיתונאים שבה הכריז על השקת "רפורמת המשילות". התוכנית הוצגה ככזו שנועדה לפתור משבר משילות ישראלי ייחודי. אולם בפועל מדובר באימוץ דפוס פעולה שהתרחש, בצורה דומה, בפולין ובהונגריה. עדות לכך נמצא בראיון שהעניק סגן שר החוץ הפולני, פאבל יבלונסקי, שחשף כי ממשלת נתניהו התייעצה עם גורמים בממשלתו ערב השקת התוכנית.

ספרים ומאמרים רבים נכתבו על דמות השלטון הפופוליסטי, על מגמותיו ואורחותיו. אולם ספרם של פרופ' נעם גדרון ופרופ' יניב רוזנאי, "דמוקרטיה בנסיגה: פופוליזם, קיטוב וההפיכה המשטרית", הוא ללא ספק מהמשובחים בהם.

ספרים ומאמרים רבים נכתבו על דמות השלטון הפופוליסטי, על מגמותיו ואורחותיו. אולם ספרם של גדרון ורוזנאי, "דמוקרטיה בנסיגה: פופוליזם, קיטוב וההפיכה המשטרית", הוא ללא ספק מהמשובחים בהם

ייחודו של הספר אינו רק בלשונו הבהירה אלא בראש ובראשונה בהצגת החוויה הישראלית כחלק מגל פופוליסטי שפוקד את העולם, מהודו ועד פולין, מוונצואלה ועד הונגריה. הדיון ההשוואתי מבהיר את השיטה, את הדרך ואת המטרה העומדת מאחורי הכותרת המטעה של "רפורמת המשילות", שהוצגה לציבור כהכרח ראשון במעלה, שממנו השמים הם הגבול.   

1

עטיפת הספר: "דמוקרטיה בנסיגה – פופוליזם, קיטוב וההפיכה המשטרית"

חלקו הראשון של הספר מוקדש לתיאור כללי של המשנה הפופוליסטית. בעיקרו של דבר מדובר בהשקפה צרה וחלולה הרואה את הפוליטיקה כשדה מערכה בין "העם האמיתי" לבין אליטות בוגדניות החורשות רע ופועלות לסיכול מימוש מטרותיו של "העם", עם שנתפס כחד-ממדי במהותו ובשאיפותיו.

אותן אליטות, בדמות מערכת המשפט, שומרי הסף, תקשורת חופשית, חברה אזרחית, מוצגים כ"דיפ סטייט", החותרים, בכוונת מכוון, למנוע מהעם את מימוש יעדיו. מולם ה"דיפ סטייט" ניצב "המנהיג" כמבטא הטהור של רצון "העם", אשר נלחם באותן אליטות ובמכשולים שאלו שמות בדרכו לממש את מטרות העם. יש לציין, כי מטרות "העם" לעולם אינן מוגדרות על ידי המנהיג הפופוליסטי, ופועל יוצא אין הוא מציג תכנית ברורה לפתרון השאלות העומדות על סדר היום הציבורי.      

בעיקרו של דבר השלטון הפופוליסטי, שרואה עצמו כנציג "העם האמיתי", מבקש בעצם להחליש את מנגנוני הביקורת, לפורר את מערכת האיזונים והבלמים, לבטל את עצמאות הרשות השופטת, להצר את דרכם של יריבים פוליטיים ולהחליש את התקשורת החופשית, שנתפסים כגורמים בוגדניים הזרים ל"עם" ופועלים בניגוד למטרותיו.

לפי הספר, המשנה הפופוליסטית היא השקפה צרה וחלולה, הרואה את הפוליטיקה כשדה מערכה בין "העם האמיתי" לבין אליטות בוגדניות החורשות רע ופועלות לסיכול מימוש מטרותיו של "העם"

השלטון הפופוליסטי אינו מבטל את הדמוקרטיה אלא משאיר צל חיוור של אופוזיציה. אולם בפועל מדובר בשלטון של רשות אחת, עליו אמר שארל מונטסקייה כי "רשות אחת כמוה כשלטון עריץ".

רוזנאי וגדרון טוענים כי רכיב מרכזי, המהווה קרקע פורייה לצמיחתו ולשגשוגו של שלטון פופוליסטי, הוא קיטוב רגשי, או קיטוב מבדל, אשר בשונה מקיטוב אידיאולוגי מבטא טינה עמוקה בין יריבים פוליטיים. הקיטוב הרגשי איננו נובע מהציבור אלא נגרם מתוך פעולה מודעת על ידי נבחרי הציבור. זאת משום שליבוי שנאה בין זרמים בציבור היא בבחינת דלק במנועי השלטון הפופוליסטי. שנאה ליריב תמנע מתומכי השלטון הפופוליסטי מלתמוך במפלגה אחרת גם אם אותו מנהיג יחטא ויפשע. לא במקרה הכריז דונלד טראמפ בביטחון גמור כי "גם אם אירה במישהו בשדרה החמישית, עדיין יצביעו לי".

2

החלק השני של הספר מוקדש לדיון במשמעות המהפכה המשטרית בישראל. במאמר מוסגר נאמר כי בכל האמור בליבוי שנאה בין זרמים בציבור ובדה-לגיטימציה של מתנגדים פוליטיים – אין אומן כבנימין נתניהו.

זרעים ראשונים של פלגנות נזרעו כבר עם לחישתו על אוזנו של המקובל הישיש יצחק כדורי: "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים". אמירה זו, לא רק שיצרה חפיפה בין "שמאלני" ל"בוגד", אלא הוציאה למעשה את מתנגדיו הפוליטיים מקהל ישראל. לא פחות ולא יותר.

השלטון הפופוליסטי אינו מבטל את הדמוקרטיה אלא משאיר צל חיוור של אופוזיציה. אולם בפועל מדובר בשלטון של רשות אחת, עליו אמר שארל מונטסקייה כי "רשות אחת כמוה כשלטון עריץ"

מאז השתכללו כלי ההסתה והקיטוב והפכו לחלק מרכזי בפעולותיה של מפלגת השלטון, הוכחה נמצא בדבריו של נתן אשל, שטען בגלוי כי "השנאה היא מה שמאחד את המחנה שלנו […] הציבור הזה – אני קורא לו אפילו הלא-אשכנזי הזה, הם שונאים הכל. הצלחנו להטריף אותם". ואכן, ככל שמתעצמים גלי השנאה כך מתעצמת התמיכה ב"מנהיג", גם כאשר הוא מכרסם בשיטתיות במשטר הדמוקרטי.  

3

החלק השלישי והאחרון של הספר מוקדש לחשיפת המטרות האמיתיות העומדות מאחורי "רפורמת המשילות" של לוין. בעיקרו של דבר טען שר המשפטים כי חוקי הרפורמה מבקשים להשיב את האיזון בין רשויות השלטון ולחזק את אמון הציבור ברשות השופטת. אולם בחינת החוקים שהציע מוכיחה כי התוצאה הצפויה מהם הפוכה בתכלית.

למשל, הצעתו של לוין לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, המעניקה רוב לממשלה, הופכת למעשה את המינויים לפוליטיים ובוודאי שאינה צפויה לחזק את אמון הציבור. או לחילופין, ביטול עילות הביקורת על פעולות הממשלה ופרימת מערכת האיזונים והבלמים דווקא עתידה להפר את האיזון בין רשויות השלטון.

ההשוואה בין כותרת התכנית למטרותיה האמיתיות דווקא מלעיגה את המצהיר. ברשימותיו ל"עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי", כתב ברטולט ברכט: "את הפושעים הפוליטיים הגדולים יש לחשוף, ולחשוף בעיקר לצחוק".

לעומת מדינות אחרות שחוות אירוע דומה של שלטון פופוליסטי המבקש לפורר את המסד הדמוקרטי, הרי שהציבור בישראל נתון בסכנה גדולה שבעתיים. לעומת דמוקרטיות אחרות שמוגנות בחוקה, במגילת זכויות, במבנה מוסדי ברור של רשויות, הרי שהדמוקרטיה הישראלית חלקית וחסרה. 

לעומת מדינות שחוות שלטון פופוליסטי דומה המבקש לפורר את המסד הדמוקרטי, הציבור בישראל בסכנה גדולה שבעתיים. לעומת דמוקרטיות המוגנות בחוקה, מגילת זכויות או מבנה ברור, הדמוקרטיה הישראלית חלקית

למרות ההצהרה שניתנה בהכרזת העצמאות הרי שבפועל לא כוננה חוקה, לא הובטחו חירויות הפרט ולא ניתנה "מגילת זכויות", לא הוגדרו הערכים המוסדיים ואין מתקיימת הפרדת רשויות אפקטיבית. "חוקי היסוד", שמקובל לראותם כפרקים בחוקה בעתידית, משתנים בהתאם לאינטרסים פוליטיים משל היו חוק רגיל.

ואם לא די בכל אלה הרי שבמשפט הישראלי עדיין נותרו "פקודות" מנדטוריות, המעניקות לשלטון סמכויות נרחבות שאינן מקובלות במשטר דמוקרטי מערבי. זה מחדד שבעתיים את חשיבות המאבק על עצמאותו של בית המשפט העליון, המהווה מחסום אחרות בהגנה על חירויות הפרט.

אולם, בצד הייחוד המשטרי-חוקתי מתייחדת ישראל ברכיבים אחרים, חלקם לטוב וחלקם למוטב. מול שלטון פופוליסטי, שדומה בהתבטאויותיו למפלגות הימין הקיצוני באירופה, עומדת אופוזיציה רופסת, ריקה מכל תוכן ערכי ורעיוני, ואפילו החלופה המתפתחת באופק אינה מבשרת טוב. די להיזכר בסיסמה של מר נפתלי בנט בבחירות 2019: "בג"ץ אוזק את ידי חיילי צה"ל, והמשימה שלי לשחרר את צה"ל מבג"ץ".

יחד עם זאת, החברה הישראלית אינה דומה לחברה הפולנית או ההונגרית וקשה להניח שזו תתיר להצר את חירותה, בוודאי על ידי שלטון שהישגיו כה עלובים ונציגיו כה חלולים, והמחאה הציבורית מוכיחה זאת.

למרות הכל, החברה הישראלית אינה דומה לחברה הפולנית או ההונגרית וקשה להניח שזו תתיר להצר את חירותה, בוודאי על ידי שלטון שהישגיו כה עלובים ונציגיו כה חלולים, והמחאה הציבורית מוכיחה זאת

ומעל לכל, נסיגת הדמוקרטיה תשליך על מידת ההזדהות עם המדינה ועל הנכונות להילחם על קיומה, על כל המשתמע מכך.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.