כאשר יכתבו ההיסטוריונים את דברי הימים של המערכה מול איראן, יתהו מאוד כיצד הכריע אדם אחד בעד יציאה למערכה גורלית כל כך בחיי האומה. האיש, מנוסה ככל שיהיה, יצרי ככל שיהיה, בעל קשרים וכושר מנהיגות, חכם ונוסך ביטחון בקולו המונוטוני, הכריע את גורלה של אומה בשיקול דעתו הבלעדי.

האיש שהתווה את דרך המלחמה, שקבע את האסטרטגיה (הפלת המשטר או הכשרת השטח להפלתו הם מטרות זהות) וכפה על חבריו השרים הסובבים אותו לתמוך בקשה שבמלחמות, שסיכוניה רבים ומטרותיה לא הושגו עד כה.

האם בקבינט המדיני ביטחוני נשמעו קולות אחרים שביקשו לבחון חלופות אחרות? האם החלפת כל הצמרת הביטחונית הישראלית, מהרמטכ"ל, אלופי צה"ל, חברי המטה הכללי, ראש שרות הביטחון הכללי, ראש המועצה לביטחון לאומי ושר הביטחון חודשים לפני המערכה לא נועדה להכשיר את השטח לקבלת החלטות על ידי אדם אחד?

בפגישה האחרונה המכרעת שהתקיימה בין ראש הממשלה נתניהו לנשיא ארה"ב בפברואר בפלורידה לא נסעה שום דמות ביטחונית משמעותית בכוונת מכוון. האם לא מדובר בתהליך לקוי מיסודו של דרך קבלת החלטות הנוגעות לחיים ומוות?

אין ספק שהדבר מעלה שאלות רבות הנוגעות להתנהלות הממשלה והקבינט. האם ידעו השרים את כל הפרטים הנוגעים לקבלת ההחלטה הגורלית? מדוע לא הובעה דעה אחרת באגף המודיעין של צה"ל? ובכלל זה דעה שונה על ידי שר שחשב אחרת? זה הכרחי להביע דעה הפוכה, שונה כפי שקבעה ועדת אגרנט במסקנותיה כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים.

האם דרגים אלה, הנבחרים והמקצועיים, ידעו את כל הפרטים? אם לא, ראוי לחקור מדוע, ומי הרשה להם לא לדעת. קיים חשש כבד שמודרו רבים בצמרת הביטחונית והצבאית הדורש לחקור נושא זה ביסודיות. כל בר דעת יודע שמדובר בממשלת "יסמנים" שנבחרו לתפקידם בשל חנפנותם, נאמנותם העיוורת, ומדובר באומרי הן ואופורטוניסטים בשירות נתניהו.

תחושת הביטחון של האזרחים והאמון שהם רוחשים לקברניטי המלחמה נובעת מהאשראי שמעניקים להם בציבור. בסקר מעריב-וואלה שנערך עם תחילת הפסקת האש, התברר ש63% מאזרחי המדינה אינם מרוצים מתוצאות המלחמה באיראן.

63% מאזרחי המדינה אינם מרוצים מתוצאות המלחמה באיראן. שנתם של רבים מאזרחי ישראל נודדת בימים אלה בהעדר קבינט מלחמה שניתן לסמוך עליו

האם השרים מפעילים באמת שיקול דעת ואומץ הדרוש למנוע החלטות שאין הם מסכימים להן, או שהם נגררים אחרי נתניהו? ראוי להטיל ספק רב באשר לניסיונם, יכולתם וכישוריהם של שרי הקבינט. שנתם של רבים מאזרחי ישראל נודדת בימים אלה בהעדר קבינט מלחמה שניתן לסמוך עליו.

היו קבינטים ראויים תחת נתניהו שישבו בהם אישים כדן מרידור, אהוד ברק, בני בגין, שאול מופז ואחרים שתחקרו לעומק כל מבצע וכל צעד ונתניהו היה צריך להתחשב בדעתם. לא זה המצב כיום. נתניהו לא סופר את חברי הקבינט והם מבחינתו חותמת גומי. יש מראית עין של דיוני עומק אבל איש אינו מרשה לעצמו להצביע נגד, לערער ולהרהר לעומק, לעמוד בתקיפות מול עמדה שיש בה סיכונים והשלכות בהיבטים רחבים.

מדובר בממשלה מסוכנת להווה ולעתיד. זהו קבינט מדולדל, חלש, נעדר כמעט אנשי ביטחון ואסטרטגיה שאינו מהווה משקל נגד לנתניהו בנושאים שראוי להביע עליהם דעה אחרת.

במקביל, לא קל להבחין שצה"ל לא נערך כראוי למערכה בצפון – העובדה – הצמרת הביטחונית הודתה שלא קיימת דרך צבאית לפירוק מוחלט של חזבאללה בניגוד לעמדת שר הביטחון. כך גם בקביעת קו הגבול המדויק. כל התהליך הזה דורש הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הצורך הזה אינו נופל בשום פרמטר ממחדל ה-7 באוקטובר.

"אני החלטנו" קובע נתניהו ואין אדם ראוי בעל אחריות, ניסיון מעודכן וראייה מפוקחת של המרחב שפעל לבחון לעומק, לשקול שיקולים נוספים, לערער ואף להתנגד. הציבור לא מקבל דיווחי אמת מה מתחולל במלחמה ומה באמת עושים. לא מוסרים דין וחשבון וחסר מידע אמין על היקף ההצלחה. שילמנו מחירים קשים מנשוא, בהרוגים ומאות פצועים, נזק עצום והרס בתים ומתקנים, טראומות נפשיות כשהמשטר והגרעין עדיין כאן.

שילמנו מחירים קשים מנשוא, בהרוגים ומאות פצועים, נזק עצום וטראומות נפשיות, כשהמשטר והגרעין עדיין כאן

אין בשאלות המועלות במאמר כדי לערער על צידוקה של המערכה נגד הרשע המוחלט. הישגי המערכה רבים והצורך לרסק את תוכנית הגרעין ולסיים את איום הטילים הבליסטיים הוא הכרחי.

מערכה קיומית נגד איראן דורשת הסכמה לאומית רחבה ואחדות פנימית. אי אפשר לנהל מלחמה ארוכה ולשאת במחירים גבוהים כלכלית, חברתית וצבאית כשלמנהיג אין אשראי ציבורי. מחצית מהעם אינו מאמין לו ומשוכנע ששיקוליו אינם טהורים ומתערבבים בהם שיקולים פוליטיים ואישיים הנובעים ממשפטו. במקום למוטט את החמאס מוטט נתניהו את החברה הישראלית בשיסוי והקיטוב שהוא מוביל זה עשור, והדבר מקשה ליצר חזית לאומית מאוחדת.

המלחמה לא השיגה עד כה את מטרותיה, למרות הישגו הגדול של נתניהו בעצם גיוסה של אמריקה למערכה. האורניום המועשר שממנו ניתן להכין 11 פצצות אטום עדיין באיראן, משמרות המהפכה שולטים ואין סימנים לקריסת המשטר. עזה מדשדשת וחזבאללה הפגין עוצמה מפתיעה בסבב האחרון.

נתניהו שגה בכל הערכות המצב שלו מראשית כהונתו ולא קרא נכון את המפה. הוא האמין שניתן להעלים את הבעיה הפלסטינית על ידי תרגילי התחכמות ממשא ומתן, העצים את החמאס וראה בו נכס לנטרול הרשות הפלסטינית ותירוץ טוב להימנע מכל מגע שיוביל להסדרים מדיניים. הוא נרדם בשמירה אל מול התעצמות החזבאללה במשך שנים.

הוא דחף לביטול ההסכם להגבלת העשרת האורניום עם איראן מ-2016, מה שהוביל להעשרה המסוכנת שדרדרה את המצב למלחמה הנוכחית. לדעת מומחי הגרעין איראן עמדה בהסכם. הוא היה משוכנע שהמשטר באיראן ייפול ושגה תוך שהוא מטעה את הממשל האמריקאי ודוחף למערכה בלי להעריך לעומק את התרחישים לסיומה. 

צריך לקוות שהמשטר אכן יקרוס ולבסוף יושגו מטרות המלחמה, ואולם הדבר אינו משחרר את מערכות המדינה מבדיקה מקיפה הנוגעת לתהליכי קבלת החלטות והתנהלות הקבינט

צריך לקוות שהמשטר אכן יקרוס ולבסוף יושגו מטרות המלחמה, ואולם הדבר אינו משחרר את מערכות המדינה מבדיקה מקיפה הנוגעת לתהליכי קבלת החלטות והתנהלות הקבינט בשאלות הנוגעות לתרבות הניהולית המסוכנת שהתגלתה במערכה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.