השבעה באוקטובר תפס את הבמאי אברהם "אייבי" טרואן (37) כשהוא בשלבי סיום של דוקו מוזיקלי. באותו יום נרצחו אחותו שחר וגיסו שלומי מתיאס בקיבוץ חולית. בנם בן ה־16 שכב מתחת לאימו, נפגע מירי בבטן, וכעבור עשר שעות חולץ מהבית בחיים. באותם ימים השלים טרואן את הסרט, שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים טרייבקה, ובימים הקרובים יוצא לאקרנים בארצות הברית.

עתה הבמאי, שמתגורר בלוס אנג'לס, החל להתמודד עם השלכות האובדן: "בכל שנייה שלא עבדתי על הפרויקט הייתי צריך להיות דוד ובן, שזו המחויבות היותר משמעותית מבחינתי, והתואר 'אח שכול' נדחק לסוף הרשימה. זה היה לבחור בין דברים איומים בישראל לבין החיים בארה"ב ובשנה שלאחר מכן התחלתי לעקוב אחרי המשפחה שלי, פרויקט שאני עמוק בתוכו ומבטא מתח בין ייאוש לתקווה".

בקטע מתוך הדוקו שהוא עובד עליו כעת נראה אביו, אילן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה, בהרצאה לסטודנטים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ואומר בין השאר כך: "אנחנו נוטים לדמיין את המרחב שבין הים לנהר באמצעות פילטר תרבותי, אבל זו לא טריטוריה ניטרלית ולא הייתה ככה במשך אלף שנים, זה קשור באיך אנחנו מדמיינים את המקום הזה ואיך שראוי שיהיה".

"חשוב לראות את הסבל של האחר, כי רק כך נהפוך את המקום הזה לטוב יותר. ובה בעת אין לי בעיה לצאת נגד אנשים שמדברים נגד הקיום שלי פה כאנטישמים"

כמו אביו, גם טרואן מבקש לקחת חלק פעיל בניסיון לדמיין עתיד אחר לארץ: "אני מקבל הרבה השראה מהמשפחה שלי, של גיסי ובמיוחד מהאחיינים שלי, שנאלצים להתמודד עם עולם בלי הורים ובית כבר שלוש שנים, עם טראומה נוראית של האחיין שלי שהתחבא מתחת לאחותי. הדברים שקוראים עליהם בחדשות זה מה שאני חוזר אליו פעם אחר פעם, ואני רוצה לוודא שלאחיינים שלי יהיה טוב".

השיחה איתו נערכה ביום חמישי האחרון, כמה שעות לפני שהוריו קיימו בביתם בעומר ערב זיכרון בסלון לזכר בתם ובעלה. הערב (שני) הוא ישתתף בטקס הזיכרון שמקיימים פורום המשפחות הישראלי–פלסטיני ותנועת "לוחמים לשלום" בפעם ה־21. הטקס ייערך בתל אביב וישודר בשידור חי, עם מוקד שידור גם ביריחו, שם יתכנסו המשתתפים הפלסטינים, וכן הקרנות ברחבי העולם.

שחר טרואן ושלומי מתיאס ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

טרואן מבקש לצאת מגבולות המשבצת השטחית והמשתקת של היותו חלק ממשפחת השכול: "הפורום המשותף הוא אחד האמצעים, יש גם הפגנות נגד הממשלה ופעילויות שאני מעורב בהן נגד אנטישמיות, וכל הדברים האלה לא סותרים זה את זה. ישראל תהיה במקום בריא וטוב יותר אם אנשים יהיו מסוגלים לראות את המורכבות".

"פגשתי אישה פלסטינית שאיבדה את בנה הפעוט כשעמדו במחסום ולא קיבלו טיפול. היא רוצה לפגוש אותי בתור ישראלי, אז לא אעשה זאת? נהפוך הוא. חשוב לקיים את המפגשים האלה ולראות את הסבל של האחר, כי רק כך נהפוך את המקום הזה לטוב יותר. ובה בעת אין לי בעיה לצאת נגד אנשים שמדברים נגד הקיום שלי פה כאנטישמים.

"האחיינים שלי רוצים לחזור לביתם בחולית, למקום שבו נרצחו הוריהם. איך אבטיח שזה לא יקרה שוב? אז אני אפגין נגד הממשלה ובעד ועדת חקירה ממלכתית, כי אם לא יורדים לחקר האמת, איך נמנע את האסון הבא?"

"צריך למצוא דרך להעביר את המסר הזה. אני מבין את הרתיעה ממה שנראה כאילו אנחנו רומסים את עצמנו או יפי נפש, אבל לצד זה צריך להילחם על הנשמה והאנושיות שלנו".

טרואן פועל בכמה מישורים במאבק על דמותה של הארץ ועל זכות הקיום של המדינה, ולדבריו הם משלימים זה את זה ואינם סותרים: "האחיינים שלי רוצים לחזור לביתם בחולית, למקום שבו נרצחו הוריהם. איך אבטיח שזה לא יקרה שוב?

אברהם (אייבי) טרואן (צילום: Andrew H. Walker/Shutterstock)

"אז אני אפגין נגד הממשלה ובעד ועדת חקירה ממלכתית, כי אם לא יורדים לחקר האמת לגופו של עניין, איך נמנע את האסון הבא? וכן, גם דברים כמו הפורום באים כדי לדאוג שייהרגו כמה שפחות ישראלים ופלסטינים. זה יעזור לי לישון בשקט בידיעה שיש אחרים שדואגים לי ולעצמם".

בתור מי שפועל בארה"ב, איך אתה מתמודד עם האנטי־ישראליות הגוברת?
"זה קשור לאנטישמיות וסוגי שנאה שונים, כמו הומופוביה או גזענות, שמרימים ראש. ומה לעשות, זה עוד יצוץ במשך החיים שלי – והשאלה היא מה עושים. זה לא רק המותג ישראל, אלא גם המדיניות של האנשים בראש המדינה, שמשפיעה לרעה על האופן שבו אנחנו נראים.

"כשבן גביר מגיע ופותח שמפניה באישור החוק להרוג מחבלים, כשברוב העולם נמנעים מחוקים כאלה, זה מעיד גם על אנשים שחיים באיו"ש, בתל אביב, באופקים וכל יהודי באשר הוא. בן גביר נהיה הדמות שמזהים עם יהודים, וזו בעיה אמיתית. אלה אנשים ששמים בשלטון, וככל שנעיף גורמים כאלה או שנתמודד איתם באופן יותר חכם – כי אין ברירה – זה ייטיב איתנו כיהודים וישראלים".

"בן גביר נהיה הדמות שמזהים עם יהודים, וזו בעיה אמיתית. אלה אנשים ששמים בשלטון, וככל שנעיף גורמים כאלה או שנתמודד איתם באופן יותר חכם – כי אין ברירה – זה ייטיב איתנו כיהודים וישראלים"

"אני צריכה לתקן"

גם ליאורה אילון בחרה להצטרף בשנה האחרונה לפורום השכול הדו־לאומי. בנה, טל, נהרג בבוקר השבעה באוקטובר כמפקד כיתת הכוננות בכפר עזה. היא עצמה הייתה נצורה בממ"ד עד יום ראשון אחר־הצוהריים, כשהיישוב טוהר סופית ממסע ההרג שהתרחש שם בידי כ־250 מחבלים. אלמנתו של טל ושלושת ילדיהם חזרו לכפר עזה, וכיום מתגוררים שם כ־40 תושבים.

טל אילון ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

עוד כמאה תושבי המקום נמצאים בשפיים, וכ־500 ברוחמה, בהם אילון עצמה. ביתה נהרס מהיסוד ונבנה מחדש, עם צפי לסיום העבודות בסוף השנה הנוכחית. "אחזור לשם למרות שאין שום סיבה הגיונית לעשות צעד מטופש כזה", אמרה בשיחה שנערכה בימים האחרונים. היא הכירה את הפורום המשותף, ולאחר היום הארור הזה כבר יכלה להתקבל כחברה מהמניין.

"כשהוציאו אותי מהממ"ד אחרי 35 שעות, התחלתי להבין מה קורה סביבי כשראיתי אחרים שחולצו מכפר עזה פחות או יותר בזמן שאני חולצתי, ביום ראשון בסביבות השעה 16:00. עלינו לאוטובוס שלקח אותנו למלון בשפיים, ואני זוכרת שתוך כדי הנסיעה ידעתי בוודאות שני דברים: שכל העולם סביבי השתנה ושאני לא נותנת לעולם לשנות אותי.

"הייתי פעילת שלום לפני כן, לקחתי חלק ב'בדרך להחלמה', הסעתי פלסטינים לטיפולים רפואיים, השתתפתי במפגשים של פורום המשפחות השכולות. אז לא הייתי חברה כי לא הייתי שכולה, וכבר בתוך השבעה, כשבאו לבקר אותי חברי הארגון, אמרתי להם שאני איתם, וזה היה ברור לי מלכתחילה.

"בתוך המסע של השנתיים וחצי האחרונות הולך ומתחדד לי שהמדינה במצב כל כך נורא, שאני אומרת לעצמי שלא בשביל המדינה הזאת טל נהרג – לא בשביל איך שהיא נראית כרגע – ושאני צריכה לתקן. מבחינתי לתקן זה, מצד אחד, לתבוע החלפה של השלטון שלא דואג לאזרחים בשום צורה; והדבר השני הוא לתבוע מהשלטון להגיע להסדרים מדיניים ולהפסיק את מלחמות הנצח האלה".

בסדרה "95% גן עדן" של "כאן 11", אחת מחברות כפר עזה מטיחה באילון שהיא אינה מייצגת את הקהילה ואינה מבינה כיצד אפשר לדבר על שלום לאחר כל מה שעבר על הקיבוץ. אפשר להבין אותה, ולאף אחד אין בלעדיות על ההשקפה הנכונה. "בתוך הקיבוץ עברנו טראומה ומשבר כל כך גדולים, שאנחנו משתדלים לא להביא את העמדות הפוליטיות כדי לא ליצור קונפליקטים.

חיילי צה"ל בהריסות כפר עזה, 15 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"מנסים לשמור על הקהילה, וזה לא המקום לשיח הזה. כשזה כן מתפרץ, כמו שנראה בסרט הזה, אני יודעת לעצור את זה. לאותה בחורה שזעמה עליי אמרתי שאני מבינה את הכעס, אבל חייבים להחזיק בעמדות שונות כדי להמשיך להתקיים כקהילה. היא לא צריכה להסכים איתי, אבל חייבים להבין שלקול שלה ולשלי חייב להיות מקום".

בצה"ל לא רוצים לשמוע

אכן, לשני הקולות חייב להיות מקום. אולם הצבא, הנושא באחריות למחדל העצום בכפר עזה, אינו מעוניין לשמוע את התובנות של מי שהייתה אחת הנפגעות הישירות: "אני מרצה איפה שרק מזמינים אותי, בעיקר עם 'מכיניסטים' ונוער, הצבא לא אוהב לשמוע את מה שיש לי להגיד ולא תואם מה שהם מחנכים היום.

"מאחר שאני באה עם 'פריבילגיה' של אימא שכולה, אי אפשר להגיד לי 'את בוגדת ועוכרת ישראל", אז הם תוהים איך אני יכולה להיות פעילת שלום אחרי כל מה שעברתי"

"בתחקיר הצה"לי על קיבוץ כפר עזה יש פרק שלם על משפחת אילון, מרוב הפאשלות שעשו אצלי בבית ב־35 השעות שהייתי שם נצורה. למעט קורס מ"פים שבא לשמוע את הלקחים שיש לי בהקשר של התנהלות הצבא, לא מעניין אותם לשמוע אותי. אז אני מסתפקת במכינות ובני נוער בתיכון, כמה שאני מצליחה.

"הם בעיקר המומים. מאחר שאני באה עם 'פריבילגיה' של אימא שכולה, אי אפשר להגיד לי 'את בוגדת ועוכרת ישראל', אז הם תוהים איך אני יכולה להיות פעילת שלום אחרי כל מה שעברתי, וזה מבלבל ומכעיס אותם.

בתים שנשרפו בקיבוץ כפר עזה במתקפת 7 באוקטובר, 7 באוקטובר 2025 (צילום: צפריר אביוב/פלאש90)

"מאחר שאני באה מתחום של שיח מורכב, אני יודעת לענות באופן שלא מעורר התנגדויות וכעסים אלא גורם לרגע לעצור ולחשוב. אין לי את הכישורים שיש לליאור שליין, אבל יש לי כישורים אחרים, שתואמים את הגיל והיכולת שלי לעמוד מול צעירים".

מודרים מבתי הספר

הקול של טרואן ואילון לא יגיע בקרוב לבתי הספר, לאחר ששר החינוך יואב קיש הורה פעם אחר פעם להדיר את נציגי פורום המשפחות השכולות הישראלי–פלסטיני ממערכת החינוך. "במשך שנים הפורום הפעיל תוכנית דיאלוג בבתי הספר, וכששר החינוך הנוכחי נכנס הוא הוציא אותנו, ואנחנו בפעילות משפטית מול זה", אומרת המנכ"לית המשותפת של הפורום, איילת הראל.

"אני מבינה את הקושי שקיים בשני הצדדים עם פורום משותף, אבל החברה צריכה לתמוך במי שלמרות מה שקרה להם פועלים עבור הדבר הזה, ולא רק 'לנקמה וגבורה וננצח ונכתוש' וכל עולם המושגים הזה"

"אנחנו מוכנים לדבר עם כל מי שמוכן, ופעילים במכינות קדם־צבאיות שמזמינות אותנו. הלוואי שהצבא היה בוחר להזמין אותנו. בסך הכול אנחנו משמיעים עמדה מוסרית־ערכית שמטרתה היא שלא יהיו משפחות כמונו, ולהראות שיש בני אדם בשני הצדדים", הוסיפה.

היא עצמה אחות שכולה ליובל, שנפל במלחמת לבנון הראשונה, ומסרבת להתייחס לשכול כגזרת גורל, שבמסגרתה "מגדלים ילד ומאבדים אותו במלחמה. לצערנו, קשה להגיד את זה לתקשורת שלא מקדמת אנשים שרוצים שלום, כולל פלסטינים.

האנדרטה לזכר הנופלים בטבח השבעה באוקטובר בקיבוץ כפר עזה, 15 ביולי 2025 (צילום: צפריר אביוב/פלאש90)

"אני מבינה את הקושי שקיים בשני הצדדים עם פורום משותף, אבל החברה צריכה לתמוך במי שלמרות מה שקרה להם פועלים עבור הדבר הזה, ולא רק 'לנקמה וגבורה וננצח ונכתוש' וכל עולם המושגים הזה".

למרות שאין יותר מדי רוח גבית ממסדית, שני הארגונים שמקיימים את הטקס המשותף – "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות הישראלי–פלסטיני" – אומרים כי בשנה החולפת הצטרפו אליהם כ־150 ישראלים ופלסטינים לפעילויות שטח, לתוכניות ולמפגשים דו־לאומיים. שני שלישים ישראלים והשאר פלסטינים, חלקם מהציבור הדתי־לאומי, ומחציתם ללא ניסיון קודם באקטיביזם.

"במקום לתמוך באנשים שבוחרים בדיאלוג, שלום ושותפות בכאב, האווירה הציבורית משדרת שזה לא מתאים להצטרף לפורום, ועכשיו זה באמת דורש יותר אומץ לב"

הם מחפשים קהילות ומרחב משותף בתקופה של הקצנה פוליטית, ובצד הפלסטיני יש עלייה במספר הצעירים שנמצאים ברשימות המתנה. במקביל, יש גם יותר ויותר משתתפים ב"נוכחות מגינה" בקהילות פלסטיניות, במיוחד בצפון הבקעה.

איילת הראל (צילום: באדיבות המצולמת)

המצב בשטח הולך ומידרדר, בעיקר בהקשר להגדה המערבית, ועבור הפלסטינים התוצאה היא פגיעה באמון ובשותפות. מנגד, הפעילים הישראלים מרגישים מחויבים יותר לפעילות. רובם מדווחים כי חוו ביקורת, לחץ ואף הסתה כלפיהם בשל ההשתתפות – שרבים מעדיפים להצניע כיום יותר מבעבר, אפילו בקרב קהילותיהם, תופעה שבעבר אפיינה בעיקר פלסטינים ופחות ישראלים.

"כל אדם שמצטרף ועושה את הצעד זה מדהים", אומרת הראל. לדבריה, יש בפורום אנשים עם סיפורים קשים משני הצדדים, כולל פלסטינים שאיבדו משפחות שלמות בעזה ובגדה המערבית, וכמובן נפגעי השבעה באוקטובר. עוד היא מציינת כי החשש של הישראלים לחשוף את הפעילות נובע לעיתים גם מהתנגדות בתוך המשפחות עצמן, ובוודאי מהשיח הציבורי העוין.

"תמיד זה היה ככה. במקום לתמוך באנשים שבוחרים בדיאלוג, שלום ושותפות בכאב, האווירה הציבורית משדרת שזה לא מתאים להצטרף לפורום, ועכשיו זה באמת דורש יותר אומץ לב. המצטרפים לא רוצים להיות בפרונט, או שמדווחים שיש מי שלא רואים בעין יפה את הפעילות".

"אני לא פוסלת אחרים, אבל זה מקומם שיש רק קול אחד. שכול הוא לא פרטי, בעצם הוא מנוצל על ידי המדינה בשביל אג'נדות של המשך המלחמה, וזה מה שהיינו רוצים לשנות"

השכול מנוצל לרוב כדי לשרת מסר שונה משלכם. גם אתם מנצלים אותו?
"אני לא פוסלת אחרים, אבל זה מקומם שיש רק קול אחד. שכול הוא לא פרטי, בעצם הוא מנוצל על ידי המדינה בשביל אג'נדות של המשך המלחמה, וזה בדיוק מה שהיינו רוצים לשנות".

פלסטינים וישראלים בטקס יום הזיכרון המשותף בתל אביב. 21 באפריל 2015 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "עמדת המשרד בהקשר זה ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. התכנים המוצגים במסגרת התוכנית אינם ראויים, פוגעים בחיילי צה"ל ועומדים בניגוד לחוק החינוך הממלכתי. בהתאם לכך, אין מקום לאפשר את קיומה של פעילות זו במערכת החינוך".