"התקשורת לא רק מדווחת על המלחמה; היא הופכת אותה להצגה הטובה ביותר בעיר. הבעיה היא שהשחקנים על הבמה לא יכולים לרדת ממנה כשהאורות כבים, בעוד שהקהל כבר מזמן עבר לערוץ אחר" (מייקל הר).

תקשורת המיינסטרים הישראלית אוהבת את הלוחמים שלה ערוכים היטב, עם מוזיקה מרגשת ופילטר של גבורה עילאית. במשך חודשים המכונה הזו עבדה בשיא ההספק.

תקשורת המיינסטרים ניפחה בלון ענק של "אריות" ו"מושיעים" כדי להחזיק את המורל הלאומי (ואת הרייטינג) בין הפרסומות. היא בנתה מותג פרימיום של לוחם-על, רוממה אותו למרומים והפכה כל פריים שלו למיתוס. אבל המותג הזה תלוי בנרטיב, והנרטיב השתנה.

תקשורת המיינסטרים ניפחה בלון ענק של "אריות" ו"מושיעים" כדי להחזיק את המורל הלאומי (והרייטינג). היא בנתה ורוממה מותג פרימיום של לוחם-על. אך המותג הזה תלוי בנרטיב, והנרטיב השתנה

הניכור של לוחם 2026 לא נולד רק בגלל המילים, אלא בגלל הפורמט. בעוד שהלוחם חווה מלחמה אנלוגית עם ריח של טחב, משקל הציוד והדביקות המלוכלכת של הבוץ – הציבור בבית צורך מלחמה דיגיטלית, סטרילית ומהירה.

בתקשורת, הקרב נראה "הייטקי": צילומי רחפן תרמיים ואסתטיקה שהופכת את המוות למשהו מרוחק, כמעט משחקי. כשהלוחם יוצא מהשטח ומדליק את המסך, הוא מגלה שהאמת שלו היא "חומר גלם גרוע" עבור המרקע; היא אפורה מדי ומלאה בדשדוש של דם, עייפות, כאב, פחד משתק ובגעגועים שלא עוברים מסך.

המעבר הזה מסמן גם את מות הדיווח האותנטי מהשטח. כשהר כתב על וייטנאם, הוא תיאר עיתונות שחיה בשוחות ורואה את האמת ללא צנזורה שיווקית. ב-2026, העיתונות המגויסת פינתה את מקומה לעיתונות "מאושרת" כזו, שלא נעה צעד ללא ליווי צמוד של מערך דובר צה"ל.

הכתב כבר אינו משקיף מהצד; הוא חלק ממערך ההפקה. המרואיינים נבחרים בקפידה לפי "רמת הממלכתיות" שלהם, והשאלות עוברות פילטר עוד לפני שהמיקרופון נדלק.

בעידן שבו דובר צה"ל הוא עורך התוכן הראשי, האמת של הלוחם עוברת תהליך של "צחצוח": מוציאים ממנה את הספקות, מנקים את הכישלונות, ומשאירים רק את המוצר המוגמר שנראה טוב על המסך.

הניכור של לוחם 2026 לא נולד רק בגלל המילים, אלא בגלל הפורמט. בעוד שהלוחם חווה מלחמה אנלוגית עם ריח הטחב, משקל הציוד ודביקות הבוץ – הציבור בבית צורך מלחמה דיגיטלית, סטרילית ומהירה

החייל שחוזר מעזה או מלבנון ב 2026 לא הופך ל"נטוש" בגלל ואקום מנהיגותי בלבד, אלא בגלל ציניות שיווקית של המתווך. הוא נחת לתוך לימבו שבו אותה תקשורת שרוממה אותו, כעת מתעלמת מהסיפור שלו או משתיקה אותו – פשוט כי האמת שלו לא מתאימה לגרסה החדשה שצריך למכור בפריים טיים.

כשהלוחם שחזר מנסה לספר על הכישלונות בקרב, על הוויתורים המדממים או על ההסכמים שנראים מהשטח כמו כניעה, הוא מגלה שבתקשורת כבר החליטו ש"הסתיים האירוע".

הבגידה כאן היא כפולת פנים. מצד אחד, אלו שבזים לו ומחפשים פשעים, ומצד שני – ואולי כואב יותר – אלו שרוממו אותו וכעת מוכרים לציבור הסכמים חלולים כהישגים אסטרטגיים. הם מהללים "ניצחון" מדומיין, בזמן שהלוחם – זה שרק הרגע יצא מהטנק – יודע בדיוק כמה דם נשפך על מטרות שנזנחו. הוא יודע אחרת, הוא היה שם, אבל הוא לא מעניין אף אחד כי האמת שלו מקלקלת את החגיגה.

כאן נולד הניכור האמיתי. הלוחם מבין שהוא היה רק חומר גלם במפעל לייצור תודעה. כשהוא רואה איך הופכים את ההקרבה שלו לפרסומת ריקה או לשקר פוליטי, הוא מבצע התנתקות סופית.

הלוחם מבין שבממלכת הרייטינג הישראלית, הלוחם הוא גיבור רק כל עוד הוא שותק ומחייך למצלמה. ברגע שיש לו אמת שלא מסתדרת עם העריכה – הוא נזרק לכלבים.

הם מהללים "ניצחון" מדומיין, בזמן שהלוחם – זה שרק הרגע יצא מהטנק – יודע בדיוק כמה דם נשפך על מטרות שנזנחו. הוא יודע אחרת, הוא היה שם, אבל הוא לא מעניין אף אחד כי האמת שלו מקלקלת את החגיגה

ג'יפ מאובק ובתוכו כתב טלוויזיה בדרכו לפגוש מחלקה יותר מאובקת שנמצאת בפאתי רפיח ממש בקו האש מול חמאס. הכתב חבוש קסדה מגביר את קולו, ובעיניים מצועפות מגאווה צועק למיקרופון שהוא בדרך לפגוש את הגיבורים "יוסי, תומר ואיתן, כל אחד מרקע שונה אבל במלחמה הם מאוחדים, לוחמים למעננו. אין כאן פוליטיקה, כולם גיבורי על".

איריס בוקר היא פרשנית גיאופוליטית בעלת פודקסט "חדשות האפוקליפסה", משוררת וסופרת.