הפוגרום שעשו עשרות חרדים שלשום (רביעי) בביתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג, הוא אירוע חסר תקדים בישראל. זה אירוע שאל מולו מתגמדות המילים החריפות ומקבלות אופי של קלישאה: חציית קו אדום, אירוע שאמור לזעזע את נפשו של כל אדם שוחר משטר דמוקרטי.

זו הייתה אלימות בוטה ומפורשת כלפי שופט ובני משפחתו, בכוונת מכוון, מתוך מטרה להרתיע ולהלך אימים, נוכח החלטות שיפוטיות קונקרטיות שיצאו תחת ידיו.

אך ההיסטוריה של המשפט הישראלי רצופה אירועים, קטנים וגדולים, שבמרכזם איומים על שופטים, ניסיון להלך עליהם אימים ולהטות את פסיקותיהם.

זו הייתה אלימות בוטה ומפורשת כלפי שופט ובני משפחתו, בכוונת מכוון, מתוך מטרה להרתיע ולהלך אימים, נוכח החלטות שיפוטיות קונקרטיות שיצאו תחת ידיו

בשנת 2001 נדון בבית המשפט העליון ערעורם של הנאשמים ארמונד מיארה ובנימין פינטו, שהועמדו לדין בעבירת רצח ומשפטם נדון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אצל השופט גלעד גלעדי.

בשלב מסוים במהלך המשפט הודיע קצין הביטחון של הנהלת בתי המשפט כי יש מידע שלפיו הנאשמים מתכוונים לפגוע בשופט.

מפגינים חרדים מתפרעים מחוץ לביתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג באלון שבות, 3 ביוני 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

הידיעה על כך פורסמה בעיתונות, ובעקבות זאת הנאשמים הגישו בקשה לפסול את השופט מלשבת בדין. הוא דחה את הבקשה וערעורם הגיע לשולחנו של נשיא בית המשפט העליון באותה עת, אהרן ברק. וכך כתב ברק:

"בית המשפט, ברגיל, אינו מצוי בעימות עם מי מהצדדים. הוא המכריע במחלוקות ואינו שותף להן. אמת, איום על שופט, בין במשתמע ובין במפורש, הינו דבר חמור אשר פוגע בעקרונות היסוד של שיטתנו. הוא מהווה פגיעה קשה בשלטון החוק, ככלל, ובפעילות מערכת בתי המשפט בפרט. יש לעוקרו מן השורש ולגנותו בכל פה.

"איום על שופט על ידי בעל דין משמעו ניסיון ליצור מעורבות אישית של השופט בסכסוך המתברר בפניו, ולהטות משפט על ידי הפגיעה באובייקטיביות השיפוטית".

כמה תום ונאיביות משתקפים בדברים הללו. דומה שלא שנות דור אחד חלפו מאז נכתבו, אלא כמה וכמה גלגולי חיים של מדינה שלמה.

עצם המחשבה ששופטים הם מחוץ למעגל המחלוקת, שהם נתפסים או אמורים להיתפס כקולו של המשפט בלבד, לא צד בסכסוך, נשמעת זרה לתודעה הציבורית המורעלת של העידן הנוכחי

עצם המחשבה ששופטים הם מחוץ למעגל המחלוקת, שהם נתפסים או אמורים להיתפס כקולו של המשפט בלבד, לא צד בסכסוך, נשמעת זרה לתודעה הציבורית המורעלת של העידן הנוכחי – עידן שבו השופטים הם אויב, יעד שחלקים במערכת הפוליטית סימנו לכיבוש, אילוף, השתקה והכנעה.

רכבו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נעם סולברג, לאחר ששמשתו נופצה בידי מפגינים שמחו נגד גיוס החרדים לצה"ל, 3 ביוני 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

קו ישר אחד מחבר בין האיום ברצח על השופט גלעדי; הנעל שאדם השליך על השופטת דורית ביניש בשנת 2010, בעת שדנה בעניינו באולם בית המשפט העליון, ושברה את משקפיה; סירובו של שר המשפטים יריב לוין להכיר במינויו של יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון; הודעת הווטסאפ ששלח שר המורשת עמיחי אליהו לשופט יחיאל כשר בתחילת השבוע (גילוי נאות: הח"מ הוא בין מייצגי העותרים בעתירה זו); ומתקפת פורעים חרדים על ביתו של השופט סולברג.

מרגע שמוסרת הילת חרדת הקודש מעל מערכת המשפט, מרגע שהיא הופכת להיות מושא למתקפות פוליטיות, הקווים האדומים מוסרים. הכול מותר. ואם השופט סולברג נתפס כמי שהקשיח ידו כלפי תלמידי הישיבות בפסיקותיו האחרונות בשבתו כשופט בג"ץ, תבוא מיליציה מקרב החרדים ותסביר לו ולמשפחתו, ככה שיבין, שזה לא כדאי. נורמות עברייניות, מאפיוזיות, על מלא.

"מעשי האלימות החמורים שכוונו למשנה לנשיא ולמשפחתו", כתבו אתמול נשיא בית העליון עמית ומנהל בתי המשפט צחי עוזיאל באיגרת לכלל שופטי בתי המשפט, "הם למעשה מתקפה על מערכת המשפט כולה ועל שלטון החוק במדינת ישראל. ניסיונות להפעיל לחץ, להפחיד או להרתיע שופטים לא ישפיעו על מילוי תפקידם".

התקווה היא שהשופטים לא יאפשרו לשום איום, ניסיון הרתעה או הפחדה לשנות אפילו פסיק בהכרעותיהם. זה בהחלט אידיאל שצריך לשאוף אליו, ואולי אף לדרוש אותו

אשרי המאמין. במצב אידיאלי, התקווה היא שהשופטים לא יאפשרו לשום איום, ניסיון הרתעה או הפחדה לשנות אפילו פסיק בהכרעותיהם השיפוטיות. זה בהחלט אידיאל שצריך לשאוף אליו, ואולי אף לדרוש אותו.

מדבקות שעליהן צלב קרס במקום מגן דוד על דגל ישראל שהושלכו ליד ביתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג, 3 ביוני 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

אבל במציאות, איש לא יתקע לידינו שאין בישראל שופט שחש מאוים, אפילו קצת. קשה אפילו לדמיין מהו הלוך נפשם של 11 שופטי בית המשפט העליון, הנתונים זה שנים תחת התקפות פוליטיות בלתי פוסקות ורואים כעת איך המילים הופכות למעשים; את הצרחות והתפרעות באולמות המשפט, עם רצח בעיניים פשוטו כמשמעו, מצד ציבור הנתון להסתה ולשטיפת מוח.

קשה אפילו לדמיין מהו הלוך נפשם של 11 שופטי בית המשפט העליון, הנתונים זה שנים תחת התקפות פוליטיות בלתי פוסקות ורואים כעת איך המילים הופכות למעשים

לפחות במקרה של סולברג, המערכת הפוליטית כולה התנערה ממעשי הפוגרום, מי בנחרצות, מי כמי שכפאו שד ומי בגלגול עיניים וכפל לשון. מבעית לשער מה הייתה התגובה הציבורית והפוליטית אם היעד להתקפה היה שופט מז'אנר אחר – לא שופט חובש כיפה המתגורר באלון שבות.

ההתקפה על מערכת המשפט, שיש פוליטיקאים המתיימרים עדיין לחשוב שיכולה להישאר ברמה מילולית וטקסטואלית, גולשת למעשים. אין דבר פחות מפתיע מזה. הכתובת כבר מזמן מרוחה על הקיר, אולי כעת מספיק עיניים יטרחו לקרוא ולהפנים.

שלב האיומים כלפי מערכת המשפט עובר לשלב הגלוי והאלים. בפתחה של מערכת בחירות גורלית וסוערת, בשעה שהאוחזים בשלטון מצויים עם גבם אל הקיר, זהו פתיל מרעום שכבר הוצת.