האם עו"ד מיכאל ראבילו, שהכנסת בחרה לפני כשבועיים לתפקיד מבקר המדינה, היה צריך למשוך את מועמדותו לתפקיד מלכתחילה, נוכח ניגוד העניינים שבו הוא מצוי בשל קשריו הענפים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו?

השאלה המשפטית הזו תעלה לדיון ביום חמישי הקרוב, כאשר בג"ץ ידון במכלול העתירות שהוגשו נגד בחירתו של ראבילו לתפקיד המבקר.

רוב רובן של העתירות שהוגשו עוסקות בסוגיית חשאיות הליך הבחירות, ובטענה שההוראה שניתנה לכאורה לחברי הכנסת של הליכוד לתעד את עצמם מאחורי הפרגוד מכניסים למעטפה של הפתק הנכון, מהווה הפרה של עיקרון זה.

לטענת לזימי, במוקד הבחינה המשפטית אמורים לעמוד ניגודי העניינים שבהם יהיה ראבילו מצוי בתפקיד המבקר, נוכח העובדה שמוסד מבקר המדינה אמור לבקר את הרשות המבצעת, שבראשה ניצב נתניהו

ואולם העתירה שהגישה בימים האחרונים ח"כ נעמה לזימי, באמצעות עו"ד דפנה הולץ-לכנר, תוקפת את בחירתו של ראבילו מכיוון אחר: לטענתה, במוקד הבחינה המשפטית אמורים לעמוד ניגודי העניינים שבהם יהיה ראבילו מצוי בתפקיד המבקר, נוכח העובדה שמוסד מבקר המדינה אמור לבקר את הרשות המבצעת, שבראשה ניצב ראש הממשלה נתניהו, עד לפני רגע מי שראבילו ייצג בשורה ארוכה של הליכים משפטיים רגישים, ומי שמצוי בקשרי אמון אינטימיים עמו.

ח"כ נעמה לזימי בדיון בוועדת הכספים של הכנסת, 14 ביולי 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ניגוד העניינים הזה היה אמור להוביל, לשיטתה של לזימי, לשתי תוצאות:

האחת, הטלת חובה על היועצת המשפטית לכנסת, עו"ד שגית אפיק, להניח בפני חברי הכנסת עוד לפני ההצבעה שהתקיימה במליאה, חוות דעת מפורטת המתארת את כלל ניגודי העניינים שבהם מצוי ראבילו מול נתניהו, ואת היקף ההשלכות שיהיו לניגודי עניינים אלה על תפקידו כמבקר המדינה, היה וייבחר;

והשנייה, כי הייתה מוטלת חובה משפטית על ראבילו עצמו לסרב ליטול על עצמו מועמדות לתפקיד המבקר, נוכח ניגודי העניינים הללו.

טענה אחרונה זו רחוקה מלהיות טריוויאלית. היא משקפת שני אתגרים משפטיים ממשיים הניצבים בפני העותרים המעלים אותה. על אף זאת, המשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג החליט שהטענה הזו חדשנית ומעניינת מספיק, ומצדיקה את צירוף עתירתה של לזימי לשורת העתירות שנקבעו לדיון ליום חמישי, על אף שהוגשה באיחור.

המשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג החליט שהטענה הזו חדשנית ומעניינת מספיק, ומצדיקה את צירוף עתירתה של לזימי לשורת העתירות שנקבעו לדיון ליום חמישי, על אף שהוגשה באיחור

האתגר האחד שהטענה הזו מעוררת, נעוץ במעמדו של מוסד מבקר המדינה בתוך המרקם המשטרי הישראלי.

המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג, בדיון על גיוס חרדים לצה"ל, 29 באוקטובר 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

מבקר המדינה איננו חלק מהרשות המבצעת, או המחוקקת, או השופטת. הוא משייט כמעין רשות עצמאית בתוך המרחב, קצת בדומה לנשיא המדינה. הוא אינו חב דין וחשבון לממשלה אלא לכנסת, שהיא זו שבחרה בו ואליה הוא מגיש את דוחותיו. מעמדו מעוגן הן בחוק יסוד והן בחוק ייעודי, המקבעים את דרך בחירתו, פעולתו, סמכויותיו וחובותיו של המבקר ואנשיו.

במצב כזה, כלל לא ברור שיש להחיל על מבקר המדינה באופן ישיר כללים מתחום המשפט המנהלי, החלים באופן רגיל על הרשות המבצעת.

לעובדי משרד המבקר ניתן להתייחס באופן המקביל לעובדי מדינה, בדומה לעובדי מערכת בתי המשפט ועובדי הכנסת, אך המבקר עצמו הוא ישות ייחודית. כללי ניגוד העניינים חלים בחלל של הרשות המבצעת. כלל לא ברור שהם אמורים לחול באותו אופן על המבקר, כפי שהם לא חלים באותו אופן על חברי הכנסת עצמם.

המבקר עצמו הוא ישות ייחודית. כללי ניגוד העניינים חלים בחלל של הרשות המבצעת. כלל לא ברור שהם אמורים לחול באותו אופן על המבקר, כפי שהם לא חלים באותו אופן על חברי הכנסת עצמם

האתגר השני נוגע לרעיון שניתן להטיל חובה משפטית על מועמד לתפקיד ציבורי לסרב ליטול על עצמו את התפקיד, נוכח קושי משפטי כלשהו.

מיכאל ראבילו ומתניהו אנגלמן במשרד מבקר המדינה בירושלים, 4 ביוני 2026 (צילום: משרד מבקר המדינה)

הרעיון הזה נדון בעבר במספר הזדמנויות במשפט הישראלי, אך לא נקלט כדוקטרינה מחייבת.

המקרה המפורסם ביותר היה ב"בג"ץ המנדט", שבו נדחו פה אחד על ידי הרכב של 11 שופטי בג"ץ, במאי 2020, העתירות שדרשו למנוע מנתניהו לקבל על עצמו מנשיא המדינה את תפקיד הרכבת הממשלה, נוכח היותו נאשם בעבירות פליליות חמורות.

השופטת דפנה ברק-ארז כתבה בפסק הדין:

"מנקודת מבטי, חשוב לומר כי החלטה של אדם לקבל על עצמו כהונה בתפקיד היא גם החלטה משפטית, ולא רק החלטה אישית. אף במישור המנהלי הרגיל, כאשר אדם מחליט אם לקבל על עצמו תפקיד עליו לשקול אם הוא נגוע בניגוד עניינים".

אלא שדבריה אלה של ברק-ארז היו אמרת אגב שלא אומצו אפילו על ידה כעמדה אופרטיבית, שכן התוצאה בסופו של היום הייתה כזכור 11-0.

מקרה נוסף שבו נשקל הרעיון הזה היה בפרשת ראשי הערים בשנת 2013, אז בחנה השופטת מרים נאור, לימים נשיאת בית המשפט העליון, את האפשרות שראשי הערים יצחק רוכברגר, שמעון גפסו ושלומי לחיאני, שהועמדו לדין פלילי, היו צריכים מיוזמתם להימנע מלהתמודד לקדנציה נוספת כראשי ערים.

מרים נאור בעת כהונתה כנשיאת בית המשפט העליון, 31 באוגוסט 2017 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

"אומר ברורות: הרעיון קסם לי ואף הזכרתי אותו בעבר שהוא אפשרות שיש לשקול", כתבה אז נאור – אך החליטה שלאופציה הזו אין קיום במשפט הישראלי, ולא ניתן להטיל חובה משפטית על מועמד שלא ליטול מועמדות לתפקיד.

בעתירה בעניין ראבילו, הטיעון הזה עולה קומה ומקבל אופי גורף עוד יותר: לזימי טוענת כי לא זו בלבד שחובה היה על ראבילו לסרב להתייצב כמועמד לתפקיד המבקר, אלא שעצם נכונותו להתמודד לתפקיד "מלמדת על פגם בטוהר המידות של המועמד, המקרין על מוסד מבקר המדינה ועל אמון הציבור במוסד זה".

לזימי טוענת כי לא זו בלבד שחובה היה על ראבילו לסרב להתייצב כמועמד, אלא שעצם נכונותו להתמודד לתפקיד "מלמדת על פגם בטוהר המידות של המועמד, המקרין על מוסד מבקר המדינה ועל אמון הציבור במוסד זה"

לטענת חברת הכנסת, "כל אדם ישר אשר עקרונות טוהר המידות, ההגינות, ניקיון הכפיים והצדק משמשים נר לרגליו, מתחייב היה כי יימנע מלכתחילה מלהציג את מועמדותו לשמש בתפקיד המבקר, נוכח הזיקות והקשרים לגורמים המבוקרים".

הטענות החדשניות האלה תפסו אמנם את אוזנו של השופט סולברג, אך רק בדיון ביום חמישי ניתן יהיה להיווכח אם אמנם בית המשפט נכון לצעוד את הצעדים החדשניים הנדרשים, על מנת לאמץ את הטיעון בדבר חובתו של מועמד לתפקיד ציבורי להימנע מלקבל על עצמו את התפקיד נוכח ניגודי העניינים שבהם הוא שרוי.