התעקשותם של גורמים במפלגת "הדמוקרטים" להשתמש במונח "הגדה המערבית" במקום "יהודה ושומרון" ממחישה את הניתוק הרגשי של המחנה מהציבור הישראלי.

כדי להוביל לפשרה היסטורית עם הפלסטינים ולשלום, השמאל צריך לאמץ מחדש את הזיקה ההיסטורית לחבלי המולדת, ולהסביר שוויתור עליהם צריך להיעשות מתוך כורח ואחריות – ולא מתוך ניכור.

בישיבה האחרונה של מפלגת "הדמוקרטים", דרשה ח"כ לשעבר גבי לסקי להקפיד על השימוש במונח "הגדה המערבית", ולהימנע מהשם הגאוגרפי והרשמי "יהודה ושומרון". יו"ר המפלגה, יאיר גולן, המבקש למצב את המפלגה ככוח ציוני-פטריוטי, מיהר לדחות את תביעתה.

כדי להוביל לפשרה היסטורית עם הפלסטינים ולשלום, השמאל צריך לאמץ מחדש את הזיקה ההיסטורית לחבלי המולדת, ולהסביר שוויתור עליהם צריך להיעשות מתוך כורח ואחריות – ולא מתוך ניכור

בקשתה של לסקי אינה רק סמנטית; היא מהווה התרסה נגד השליטה הישראלית בשטחים וניסיון לבדל תודעתית את מדינת ישראל מהטריטוריה שעברה לשליטתה ב-1967. אולם, הסמליות הזו היא בדיוק מקור חולשתו ההיסטורית של השמאל.

בעיני מצביעים רבים, ההתעקשות על טרמינולוגיה זו נתפסת כאובדן זהות ומשמעות וכניתוק מוחלט מן הזיקה לערכי היהדות ולמורשת ההיסטורית, מה שדוחף רבים וטובים להתרחק מכל רעיון שמחנה השלום מציע.

התוצאה הטרגית היא שתומכי הפשרה ההיסטורית מפסידים במאבק האמיתי על חזון שתי המדינות, דווקא משום שהוא מובל על ידי הנהגה המשדרת ניכור. במקום לגלות אמפתיה לכאב הכרוך באובדן או בפינוי עתידי של יישובים, חלקים בשמאל מפגינים לעג ואף שמחה לאיד כלפי אמונתם של חסידי ארץ ישראל השלמה.

גישה זו יוצרת אנטגוניזם ודחייה כלפי כל מה שהם מבקשים להגשים, גם אם הפתרון נכון והכרחי מבחינה אסטרטגית. כאשר השמאל מאבד את הממד הלאומי בתפיסתו האזרחית, הרוב המכריע בציבור אינו יכול להתחבר למושגים שהוא מבקש להנחיל בתודעה.

אימוץ טרמינולוגיה אחרת היה מאפשר לשמאל להתנחל מחדש בלבבות, ולפנות לדעת הקהל מתוך הבנה והסכמה. תארו לעצמכם את מחנה השלום מצהיר: "אנו מאמינים שזוהי ארץ אבותינו ויש לנו זיקה אליה. ואולם, כשוחרי שלום וכדי להבטיח את עתידה הדמוקרטי של ישראל, אנו מוכנים לוותר על חלקים ממנה". כלומר – ויתור על מימוש מלוא החלום לטובת השלום המיוחל.

בעיני רבים, ההתעקשות על טרמינולוגיית "הגדה המערבית" נתפסת כאיבוד זהות ומשמעות וכניתוק מן הזיקה לערכי היהדות ולמורשת ההיסטורית. זה דוחף רבים וטובים להתרחק מכל רעיון שמחנה השלום מציע

העמדה שנוקטת לסקי, כמו גם רבים בשמאל הישראלי ובכללם פובליציסטים בולטים המסרבים להשתמש במונח "יהודה ושומרון", היא בראש ובראשונה משגה עובדתי והיסטורי.

המונחים יהודה ושומרון נטועים בהיסטוריה היהודית זה כ-3,000 שנה. לעומת זאת, המונח "הגדה המערבית" נטבע רק בשנת 1950 על ידי המלך הירדני עבדאללה, על מנת להבדיל את השטח שסופח לירדן מ"הגדה המזרחית". זהו כיבוש שנמשך כ-19 שנים (מ-1948 ועד 1967), ושאף מדינה בעולם למעט בריטניה ופקיסטן לא הכירה בו.

בדצמבר 1967, ולאחר מכן באופן רשמי ב-1968, אישרה ממשלת ישראל את השמות ההיסטוריים "יהודה ושומרון", בהתבסס על המלצת צוות מומחים בראשות רקטור האוניברסיטה העברית, פרופ' נתן רוטנשטרייך, אשר ראה בכך תיקון עיוות היסטורי שנוצר בימי השלטון הירדני. עצם השימוש במונח ההיסטורי והגאוגרפי אינו נותן בהכרח הצדקה פוליטית להמשך הישיבה בשטח.

ההתעקשות על "הגדה המערבית" יוצרת התנגדות רגשית טבעית, ואינה משרתת את המטרה הראויה של סיום השליטה בעם אחר והצורך הברור להיפרד מהפלסטינים.

הדרך המתריסה משיגה תוצאה הפוכה של "אנחנו והם". מי שחותר לפשרה היסטורית ולהכרה בזכויות הטבעיות של שני הצדדים לחירות, חייב להפנים את עומק ההשקפה היהודית של רבים, המאמינים שהארץ הזאת היא ארץ אבותיהם.

הגישה של השמאל כאילו יהודה ושומרון "אינם שלנו" מקוממת כל יהודי החש זיקה רגשית עמוקה למולדת. פשרה אמיתית צריך לבוא מהמקום האומר כי למרות האמונה היוקדת, מתוך רדיפת השלום, אנו נאלצים לחלק את הארץ.

התבטאותה של לסקי היא חלק מסדרת אמירות המובילות את מחנה השמאל להתאבדות אלקטורלית. ראוי לרסן מגמה זו לפני שתפגום במאמץ להחליף את שלטון הימין. הוויתורים למען השלום צריכים לבוא מתוך חיבה לערכי המורשת היהודית השלובה בהכרה כי נדרש לוותר עליה למען הדורות הבאים.

המונחים יהודה ושומרון נטועים בהיסטוריה היהודית זה כ-3,000 שנה. לעומת זאת, המונח "הגדה המערבית" נטבע רק בשנת 1950 על ידי המלך הירדני עבדאללה, על מנת להבדיל את השטח שסופח לירדן מ"הגדה המזרחית"

התבטאויות מסוג זה אינן דבר חדש בשמאל הישראלי, שמצטיין לעיתים קרובות בלהביס את עצמו. הדגשת הממד הלאומי, שהיעדרו הרחיק ציבורים רבים מן השמאל – צריך להתחדש, וראוי שמועמדי "הדמוקרטים" יהיו ערים לכך.

כמפלגה המבקשת להבטיח דמוקרטיה ליברלית ולבלום את חזון הפיכתה של ישראל ל"מדינת הלכה", עליה לכבד את המורשת ולהפסיק לייצר ניכור מול הציבור שממנו היא מבקשת לוותר על אמונתו ועל חלקי מולדת. רק כך ניתן יהיה לרתום את העם להגשמת חזון השלום שעבורו השמאל נלחם.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.