המערות שלנו

לילה. יושב אדם ובידו טלפון. פניו מוארות רק מהאור היוצא מהמסך. הוא גולל וממלמל בכעס: "תראו מה הם עושים". בדיוק באותה שעה, בעיר אחרת, בשכונה אחרת, בעולם אחר, יושב אדם שני, גולל בפיד אחר וגם הוא רוטן לעצמו: "תראו מה הם עושים". שניהם בטוחים שהם רואים את המציאות. שניהם צודקים בדבר אחד: מישהו כאן אכן צופה בצללים על קיר.

לפני כאלפיים וארבע מאות שנה תיאר אפלטון מערה. יושבים בה אסירים, כבולים מילדותם, פניהם אל הקיר. מאחוריהם בוערת אש, ובינה לבינם עוברות דמויות שמטילות צללים על הקיר שמולם. האסירים, שמעולם לא ראו דבר מלבד הצללים, משוכנעים שהצללים הם העולם. יום אחד משתחרר אחד מהם, מטפס החוצה, מתרגל לאט לאור, ורואה לראשונה עצים, שמיים ושמש. הוא חוזר למערה לבשר לחבריו, והם צוחקים עליו. הוא מדבר שטויות, העיניים שלו התקלקלו שם בחוץ, ואם ימשיך להטריד אותם, מוטב להרוג אותו. אנחנו קוראים את משל המערה היום ומזהים בקלות את התמונה. בטח, כולנו מכירים מערה כזאת, רק לא אצלנו, אצל השכן.

משל המערה רלוונטי לישראל של 2026 בדיוק כפי שהוא רלוונטי לתפיסת המציאות של המין האנושי מאז אתונה. כל פלג בחברה היהודית בישראל הגיע לאותה מסקנה: אנחנו האיש שיצא מהמערה וראה את האור. הם, אלה שם, האחרים, הם האסירים. אנחנו רואים את השמש, הם רואים צללים. וכך יושבת לה חברה שלמה, מיליוני אנשים, כל אחד במערה משלו, כל אחד משוכנע שהוא היחיד שעומד בחוץ באור, מתבונן בחמלה, בבוז או ממש בשנאה בכבולים.

משל המערה רלוונטי לישראל של 2026. כל פלג בחברה היהודית בישראל הגיע לאותה מסקנה: אנחנו האיש שיצא מהמערה וראה את האור. האחרים שם הם האסירים. אנחנו רואים את השמש, הם רואים צללים

בואו נצא לסיור בחלק מהמערות הישראליות על הציר שבין חרדים לחילונים. יש כמובן עוד מערות רבות ורובנו שייכים לכמה מהן בו זמנית. אינני בא ללגלג על מערה זו או אחרת, אלא לראות עד כמה המערות שלנו דומות.

המערה החרדית היא הקלאסית שבחבורה, זו שנבנתה במודע ובמוצהר. יש בה קירות עבים של קדושה, משמעת וקהילה, אבל גם חום, למדנות, גמילות חסדים ושפה פנימית עשירה שמעניקה ליושביה תחושת בית עמוקה. העולם החיצון, על הטלוויזיה והאינטרנט והאקדמיה והצבא שלו, מוגדר לא רק כטעות אלא כסכנה: מערכת של פיתויים וצללים שמטרתם להרחיק יהודי מן האמת.

האמת נמצאת בפנים, בגמרא, בישיבה, במשפחה, ברחוב שבו כולם יודעים מתי נכנסת שבת ומי צריך עזרה לפני החג. מי שיוצא, ולו לרגע, נחשד. מי שיוצא וחוזר עם שאלות, מאיים לא רק על תשובה אחת אלא על כל סידור העולם. בניגוד למגזרים אחרים, החרדים מודים שהם בנו מערה והם גאים בה.

במערה החרד"לית יש לכאורה חלונות. יושביה משוכנעים שהם רואים הכול, תורה ומדינה, קודש וחול, הלכה וטנק. אבל החלונות מצוידים במסנן אחד רב עוצמה: ההיסטוריה כתהליך גאולה. דרך המסנן הזה, כל אירוע מדיני הוא שלב בתוכנית אלוהית, כל פשרה טריטוריאלית היא בגידה קוסמית, וכל מי שחושב אחרת, מגנרלים ורבנים ועד מערכת המשפט והמציאות עצמה, הוא קטן אמונה. כשהמציאות מסרבת להתיישר עם התוכנית, היא מואשמת בחוסר אמונה ובבגידה.

הציונות הדתית הרחבה יותר חיה במערה עם דלת מסתובבת. יוצאים לאקדמיה, לצבא, להייטק, וחוזרים הביתה לבית הכנסת. יש בזה יופי אמיתי, וגם אשליה אמיתית: הביטחון שדווקא הם, שרואים את שני העולמות, נמצאים באור. אלא ששני חצאי מערה אינם שמש. בתוך המחנה הזה עצמו מתחולל קרע, ליברלים מול שמרנים, וכל צד בטוח שהצד השני נשאר כבול, מה שרק ממחיש שהמנגנון עובד גם בזעיר אנפין, מערות בתוך מערות, כמו בובת מטריושקה רוסית.

במערה החרדית יש קירות עבים של קדושה וקהילה, חום, למדנות ותחושת בית. העולם החיצון, על הטלוויזיה, האינטרנט, האקדמיה והצבא שלו, הוא מערכת פיתויים וצללים שנועדו להרחיק יהודי מן האמת

ועכשיו לקבוצת הייחוס שלי, החילונים, ובמיוחד לאלה שקוראים את הטור הזה ומהנהנים בהנאה כבר שמונה פסקאות. גם לנו יש מערה, והיא מרוהטת יפה להפליא בסגנון פנג שווי. יש בה עיתון נכון ופודקאסט נכון ומרצים נכונים, ויש בה תחושה נעימה שהדת היא שריד פרימיטיבי, שהמסורת היא פולקלור חמוד לחגים, ושהלאומיות היצרית היא מחלה של אחרים.

המערה החילונית מסוכנת במיוחד דווקא משום שהיא מכחישה את קיומה. החרדי יודע שהוא חי מאחורי חומה. החילוני הליברלי משוכנע שהוא חי בשדה פתוח, בעוד שהאלגוריתם, העורך, החוג החברתי והקמפוס בנו סביבו קירות שקופים ומשוכללים. מי שיוצא מהמערה הזאת, או מנסה לחרוג מגבולות קירותיה, מגלה מהר מאוד שגם השבט החילוני, המתקדם בעיני עצמו, יודע לנדות, להעניש ולהשתיק את מי שמעז לחרוג מגבולות המותר.

אין פירוש הדבר שכל המערות שוות. יש תפיסות עולם שעומדות טוב יותר במבחן המציאות, ויש כאלה שמתמוטטות מול העובדות וממשיכות להתקיים בכוח האמונה. יש גם הבדל עצום בין אדם שבטוח בצדקתו ומוכן לחיות לצד מי שחושב אחרת, לבין אדם שמבקש לכפות את האמת שלו על כולם. אבל הביטחון בכך שאנחנו שייכים למחנה הראשון הוא בדיוק המקום שבו כדאי להתחיל לחשוד בעצמנו.

הבעיה שלנו אינה שאיננו רואים את המציאות. הבעיה היא שאנחנו מתקשים להבחין בין המציאות לבין הפרשנות שלנו למציאות. אפלטון, לפני כל כך הרבה שנים, הבין הרבה בחקר המוח אף שטעה כנראה כשחשב שאפשר לצאת מהמערה. מערכת העצבים שלנו תמיד תשאיר אותנו במערה כלשהי.

המערה אינה טעות. היא אינה תקלה שאפשר לתקן בסדנת גישור. המערה נתפרת לתוך מערכת העצבים שלנו. נולדנו לתוך שפה, משפחה, מערכת חינוך, ובישראל, בואו נדייק, לתוך אחת מכמה מערכות חינוך נפרדות, שכל אחת מגדלת ילדים על היסטוריה אחרת, גיבורים אחרים ופחדים אחרים. ילד ישראלי אינו בוחר את הצללים שלו. הם מוקרנים לו על הקיר עוד לפני שלמד לדבר, ובגיל שמונה-עשרה הוא כבר יודע בדיוק מה הוא חושב על הכול, ובעיקר מה הוא חושב על מי שחושב אחרת.

המערה נתפרת לתוך מערכת העצבים שלנו. נולדנו לתוך שפה, משפחה, מערכת חינוך, ובישראל – לתוך אחת מכמה מערכות חינוך נפרדות, שכל אחת מגדלת ילדים על היסטוריה אחרת, גיבורים אחרים ופחדים אחרים

ואחרי השבעה באוקטובר, אחרי המלחמות, אחרי המחאות, המערות לא נפרצו. הן התחפרו. אפשר היה לקוות שרעידת אדמה כזאת תפיל קירות, ולרגע, בחודשים הראשונים, אולי משהו נסדק. אבל הפוליטיקה של הצללים חזקה מכל רעידה.

ככל שעבר הזמן, כל מערה עיבדה את האסון והפכה אותו לגרסה שמחזקת את הצללים שלה. במערה אחת האסון הוכיח שהיה צריך יותר כוח, במערה שנייה שהיה צריך יותר הסכמים, ובשלישית – שהיה צריך יותר תפילה., וברביעית שהיה צריך פחות מכל הקודמים.

אותו אירוע, צללים שונים על קירות שונים. ומי שמנסה להצביע על הפער, מי שאומר רגע, אולי הצל שלנו חלקי, זוכה מייד לתואר הישראלי המקביל להוצאה להורג של סוקרטס: הוא מושתק, מבוטל, מסומן. לא הורגים אותו, רק מפסיקים להזמין אותו לארוחות משפחתיות.

ובכל זאת, האנשים האלה קיימים. המשפחות המעורבות, שבשולחן החג שלהן יושבים כיפה סרוגה וגלוי ראש, ואיכשהו עוברים את המרק. החוזרים בתשובה והיוצאים בשאלה, שמכירים שתי מערות מבפנים ולכן אינם מאמינים לאף אחת מהן עד הסוף. המילואימניקים שראו את הפער בין הצל בפיד לבין הבוץ בשטח. הם הולכים בינינו, מסונוורים לסירוגין מהאור ומהחושך, ושתי המערות שלהם חושדות בהם. הם המשאב האסטרטגי המבוזבז ביותר של החברה הישראלית.

אפלטון הציע פתרון, חינוך. לא חינוך במובן של עוד שיעור אזרחות, אלא תהליך איטי וכואב של הסבת המבט, מהקיר אל הפתח. הוא גם הזהיר שהתהליך כואב פיזית, שהעיניים דומעות, שהאינסטינקט הראשון הוא לחזור לצללים המוכרים. ובזה הוא צדק יותר מכול: היציאה מהמערה אינה חוויה מרוממת, היא אובדן. אובדן ודאות, לפעמים אובדן קהילה, לפעמים אובדן משפחה. איש אינו יוצא מהמערה בגלל בלוג של פרופסור, האסיר לא יוצא מרצונו, מישהו גורר אותו. יוצאים ממנה, אם בכלל, בגלל סדק, מפגש, אדם אחד מהצד השני שהתגלה כבן אדם.

ככל שעבר הזמן, כל מערה עיבדה את אסון ה-7 באוקטובר לגרסה שמחזקת את צלליה. במערה אחת האסון הוכיח שהיה צריך יותר כוח, במערה שנייה – שהיה צריך יותר הסכמים, בשלישית שהיה צריך יותר תפילה

אז לא, אין לי חמש נקודות לפתרון הקיטוב, ומי שמוכר לכם חמש כאלה מקרין צל על הקיר. יש לי רק מבחן אחד: אם קראתם עד כאן וחשבתם "זה בדיוק הם" אז המשל עשה את שלו, ואולי אתם עדיין יושבים ופניכם אל הקיר. אז אפשר להמשיך לגלול בפיד. ואפשר, לרגע אחד: להסתובב ולבדוק מה בדיוק מקרין את הצללים האלה, ולמי זה משתלם שנמשיך להסתכל על הקיר.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי וחוקר מוח באוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.