Liberté, Égalité, Fraternité, חירות, שוויון, אחווה – שלוש מילים שנולדו במהפכה הצרפתית לפני יותר ממאתיים שנה מקבלות, דווקא ערב הבחירות לכנסת ה־26, משמעות ישראלית מחודשת. הן עשויות לשמש מצפן לחברה שסועה המבקשת לשמור על הדמוקרטיה, אך גם על יכולתה להתקיים כיישות מלוכדת, חופשית ומאוזנת.
מבין שלושת העקרונות, השוויון הוא הציר שממנו יכולות לצמוח החירות והאחווה. משום כך עליו לעמוד בלב סדר היום של הממשלה הבאה – בהנחה ובתקווה שתהיה זו ממשלת שינוי, תיקון והבראה.
* * *
ישראל איננה רק חברה מרובדת; היא חברה שסועה במבנה העומק שלה. מעבר לפערים המוכרים – הכלכליים, הגיאוגרפיים והתרבותיים – מתקיימים בה שלושה מרחבים חברתיים כמעט נפרדים: חרדי, ערבי ועדתי.
מבין שלושת עקרונות המהפכה הצרפתית, השוויון הוא הציר שממנו יכולות לצמוח החירות והאחווה. משום כך עליו לעמוד בלב סדר היום של הממשלה הבאה – בהנחה ובתקווה שתהיה זו ממשלת שינוי ותיקון
אלה אינם רק "שכבות" בתוך הסדר הישראלי, אלא פלחים מובחנים במרקמו: האחד נבדל בעיקר מתוך בחירה נורמטיבית־קהילתית ואמונית; השני מתוך שייכות אזרחית־לאומית מסויגת; והשלישי מתוך תודעת קיפוח היסטורית שהפכה, במידה גוברת, לקלף פוליטי מלכד. שלושתם נמצאים בתוך המדינה, אך במובנים מסוימים גם לצידה: בזיקה אחרת למוסדותיה, בחובות שונות כלפיה, בהזדמנויות שאינן שוות ובתחושת שייכות חלקית, חשודה או פצועה. זה איננו כשל נקודתי של מדיניות, אלא אי־שוויון מובנה – כרוני, עמוק ומסוכן – המאיים על יכולתה של ישראל להמשיך ולהתקיים כחברה משותפת.
החרדי נבדל מן הכלל הישראלי בעיקר מתוך בחירה לשמור על עולם נורמטיבי נפרד; הערבי נבדל ממנו משום שהכלל הישראלי עצמו מעולם לא הכריע אם הוא רואה בו שותף אזרחי מלא או מיעוט לאומי חשוד; והעדתי נבדל לא מכוח מסגרת חיים נפרדת, אלא מכוח זיכרון קיפוח – ממשי או מדומיין – שהומר לזהות פוליטית ולתביעת כוח. הראשון הוא אי־שוויון של פרישה מרצון מן המרחב המשותף; השני הוא אי־שוויון של שייכות מותנית; והשלישי הוא אי־שוויון של עלבון היסטורי שהפך למטבע פוליטי עובר לסוחר.
ההיבדלות החרדית היא היבדלות מרצון, המבקשת לשָמר סביבת חיים נפרדת מן החברה הישראלית, אך מתקיימת בתוך מסגרת מדינתית שהיא נהנית מפירותיה. עיקר הקושי איננו בעצם השונוּת התרבותית או הדתית, אלא בסירוב המתמשך לשוויון בחובות: השתתפות מלאה בשוק העבודה, תרומה למדע ולכלכלה, ובעיקר התגייסות לצה"ל בשעה שהצבא נלחם ומשווע לכוח אדם. לכך נוספת ההתנגדות להכללת לימודי ליבה בחינוך; הסתייגות המשָמרת תלות כלכלית, מצמצמת אפשרויות השתלבות ומנציחה במידה רבה עוני מבחירה. חברה דמוקרטית יכולה להכיל שונוּת; היא אינה יכולה להשלים לאורך זמן עם מצב שבו קבוצה אחת נהנית מן הכלל בלי לשאת עימו בנטל המשותף.
ההיבדלות הערבית היא היבדלות של שייכות במחלוקת: אזרחות ישראלית מלאה לכאורה, הנושאת עימה זהות לאום אחרת, היסטוריה של חשדנות הדדית, פערי אמון עמוקים ויחס מדינתי הנע לא פעם בין הכלה חלקית לבין הרחקה. יחס זה נחשף במלוא חריפותו גם בזירה הפוליטית: בקמפיינים החוזרים נגד "המפלגות הלא־ציוניות", ובהפיכת עצם האפשרות לשותפות קואליציונית עם מפלגה ערבית לכלי הפחדה, דה־לגיטימציה והכפשה. כך הופכת האזרחות של הערבים, פעם אחר פעם, מאזרחות פורמלית שווה לאזרחות מוגבלת הנתונה למבחן נאמנות מתמיד.
ישראל איננה רק חברה מרובדת; היא חברה שסועה במבנה העומק שלה. מעבר לפערים המוכרים – הכלכליים, הגיאוגרפיים והתרבותיים – מתקיימים בה שלושה מרחבים חברתיים כמעט נפרדים: חרדי, ערבי ועדתי
ההיבדלות העדתית מסוכנת במיוחד משום שאינה מסתפקת עוד בזיכרון הקיפוח, אלא הופכת אותו למנגנון פוליטי חי: מקור ללכידות, הצדקה להעדפה ולעיתים גם רישיון לְבּוּז כלפי מוסדות, מומחים ואליטות. מכאן צומח הפופוליזם במלוא כוחו – לא כתיקון של עוול, אלא כהמרתו לשלטון של טינה. כאשר ממשל נבנה על עלבון, נקמה ונאמנות, הוא חדל להיות כלי לשימור הדמוקרטיה והופך לאיום עליה.
* * *
מציאות שבה שלושה "שבטים" בישראל מתקיימים באי־שוויון מתמשך – מעשי או תחושתי – איננה עוד פגם חברתי שניתן להכיל; היא איום ישיר על הביטחון הלאומי שלה. יכולתה של ישראל לשמר את הפער האיכותי מול אויביה נשענה מאז הקמתה על יתרון מצטבר של השכלה, מדע, טכנולוגיה, רפואה, כלכלה, יזמות וממשל תקין.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לבזבז כישרון, להדיר ציבור, לטפח עלבון או להחליף מצוינות בנאמנות כיתתית. אם תמשיך לעשות כן, היא לא רק תעמיק את שסעיה הפנימיים; היא תכרסם במנגנון ההישרדות המרכזי שלה – היתרון האיכותי המבדיל בינה לבין סביבתה והמבטיח את קיומה.
* * *
על כן חייבת הממשלה הבאה לחרות על דגלה את צמצום הפערים: מול המגזר החרדי – גיוס לצה"ל, הכנסת לימודי ליבה לתוכנית הלימודים והשתלבות במשק; מול המגזר הערבי – מיגור האלימות, הרחבת השירות הלאומי ופתיחת הזדמנויות בחינוך ובתעסוקה; ובפריפריה – צמצום מקורות הקיפוח באמצעות השבחת החינוך, פיתוח התשתיות, שיפור שירותי הבריאות, הדיור והתחבורה, והנגשת מסלולי המצוינות, האקדמיה, ההייטק והיחידות הצבאיות המובחרות לצעירים.
מההיבדלות העדתית צומח הפופוליזם במלוא כוחו – לא כתיקון של עוול, אלא כהמרתו לשלטון של טינה. כאשר ממשל נבנה על עלבון, נקמה ונאמנות, הוא חדל להיות כלי לשימור הדמוקרטיה והופך לאיום עליה
שוויוניות אינה הורדת הרף. היא הבטחה שהרף הגבוה יהיה אותו רף לכולם. רב־גוניות היא הערובה לתרומה מגוונת לחברה והמפתח לפוריות מחשבתית, לקידמה ולביקורתיות בונה. יש להפוך את הפריפריה, את המיעוטים ואת המגזר החרדי מנטל לנכס, ממגזרים מוחרגים לחלק בלתי נפרד מן העוצמה והחוסן הלאומיים.
כאשר קבוצה בחברה, קל וחומר עדה – חשה כי קופחה לאורך שנים, גם אם בנרטיב מעוות – לא נוצרת רק תחושת אי־צדק -נוצרת בהדרגה שחיקה באמון במערכת המשותפת. מכאן מתחיל תהליך מסוכן: תחושת הקיפוח מייצרת כעס; הכעס מחזק את הזהות הקבוצתית; הזהות הקבוצתית הופכת לכלי פוליטי; והפוליטיקה מתחילה להציג את המציאות כמאבק בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה".
כך נוצר מעגל קיפוח ונקמה, הניזון מן השאיפה להשגת שלוש הכ"פים -כוח, כסף וכבוד. זהו מעגל המבסס את המבנה המדינתי על נאמנות ופולט מתוכו את עקרון ההישגיות. מעגל הטומן בחובו רעלנים כלפי האליטות, עיוורון ביקורתי כלפי ההנהגה והתכחשות לכישלונות אסטרטגיים. בפועל, הוא יוצר מעין כת פוליטית – קבוצה שבה ההזדהות עם המנהיג או עם המחנה גוברת על המחויבות לעובדות, לממלכתיות ולערכי מגילת העצמאות.
על כן על הממשלה הבאה לפעול באורח סדור ומתוכנן לבלימת ההידרדרות במערכת החינוך והתפשטות מגפת הבערות; להזניק את הפריפריה; להחזיר את הביטחון למגזר הערבי; ולחבק את הדרוזים, הבדואים, המוסלמים והנוצרים, מתוך ניסיון לשלבם בהוגנות במערכת החברתית-כלכלית-מדעית-פוליטית ולחזקם כשותפים פעילים, תורמים ומחויבים.
שוויוניות אינה הורדת הרף. היא הבטחה שהרף הגבוה יהיה אותו רף לכולם. רב־גוניות היא הערובה לתרומה מגוונת לחברה והמפתח לפוריות מחשבתית, לקידמה ולביקורתיות בונה
יש לחתור אפוא להשגת הערכים המהפכניים Liberté, Égalité, Fraternité, כדי להפוך את המגמות ההרסניות ההולכות ופושות וכדי שהעתיד הישראלי יתחיל ביום שלישי, 27 באוקטובר
נכתב בהשראת הספר "העתיד מתחיל ביום שני" מאת Ioana Pârvulescu
מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהאם הכוונה היא להעביר בחברה הישראלית את כל השלבים שבאו בעקבות ובשם Liberté, Égalité, Fraternité, או שמא להגיע ישר ליורשיהם המוצהרים של היעקובינים, שלהם כבר יש אחיזה בשכבות מסוימות באוכלוסיה ובמנגנוני המימשל והתקשורת בישראל – הבולשביקים?
ואל דאגה – גם הם נוהלו ומומנו ע"י אותם גורמי חוץ, כך שלא ממש ירגישו בהבדל.