לשכול בן

בְּבַקָּשָׁה לֹא לָבוֹא לְחַזֵּק אֶת

הַמִּתְאַבֶּלֶת, הַהֲמוּמָה, הַלֹּא-מַאֲמִינָה. שֶׁכְּבָר

אֵין לָהּ

אֵין

אֵין

בֶּן.

לֹא לָבוֹא אִם אַתְּ לוֹבֶשֶׁת שְׁבִיס, וְלֹא

אִם יֵשׁ לְךָ זָקָן, וְלֹא אִם הַשּׁוֹרְטְס שֶׁלָּךְ כָּל כָּךְ קְצָרִים

עַד שֶׁרוֹאִים לָךְָ אֶת הַתַּחַת. גַּם לֹא

אִם הַקַּעֲקוּעִים שֶׁלָּךְ מְכַסִּים אֶת כָּל הַשֶּׁטַח שֶׁמִּתַּחַת

לְקַו הֶחָזִיָּה וְעַד

לַמִּכְנָסַיִם נְמוּכֵי הַמֹּתֶן, שֶׁרַק

בְּקֹשִׁי מְכַסִּים אֶת חֲרִיץ הַתַּחַת.

לֹא לָבוֹא עִם אֹכֶל. וְלֹא עִם שְׁתִיָּה. אִם תָּבוֹאוּ

עִם עוּגָה, בְּקֹשִׁי אֶתְאַפֵּק, וְאוּלַי

אֶזְרֹק אוֹתָהּ יָשָׁר עַל הַפַּרְצוּף שֶׁלָּכֶם. אִם תָּבִיאוּ מַשֶּׁהוּ חַם לִשְׁתּוֹת, תִּזָּהֲרוּ, כִּי

יִתְחַשֵּׁק לִי לִשְׁפֹּךְ אֶת הַתֶּה הָרוֹתֵחַ יָשָׁר

מֵהַתֶּרְמוֹס עַל הַפָּנִים שֶׁלָּכֶם. אוּלַי בְּכָל זֹאת אֶתְאַפֵּק, וְאֶשְׁפֹּךְ רַק עַל

הַזְּרוֹעוֹת. כְּדֵי שֶׁתַּרְגִּישׁוּ קְצָת, אוּלַי טִיפּ-טִפָּה, מַמָּשׁ טִפֹּנֶת

מֵהַכְּאֵב שֶׁאֲנִי מַרְגִּישָׁה כְּבָר 19 שָׁנָה. וְאִם יֵשׁ לִי עוֹד 19 שָׁנִים, אַרְגִּישׁ גַּם אָז. וְאִם לֹא, אָז

אַרְגִּישׁ עַד סוֹף הַחַיִּים. עַכְשָׁו

אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה, אֲנִי

סְתָם מְדַמְיֶנֶת, חוֹשֶׁבֶת שֶׁאוּלַי, הוּא

בִּכְלַל זֹאת כָּאן, כְּפִי שֶׁהוּא בַּחֲלוֹמוֹת. וְאוּלַי

בְּכָל זֹאת אֲנִי אַצְלִיחַ לְהִכָּנֵס לַקֶּבֶר שֶׁלּוֹ. נִסִּיתִי. לִפְנֵי

19 שָׁנָה. אֲבָל הַבָּנִים הַחַיִּים שֶׁלִּי הֶחְזִיקוּ אוֹתִי לְיַד הַקֶּבֶר הַפָּתוּחַ, וְלֹא

נָתְנוּ לִי לִקְפֹּץ. וְכָל הָאֲנָשִׁים עִם הַזְּקֵנִים וְהַמִּלְמוּלִים, וְהַ"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ" הַמְּגֻחָךְ, בִּמְקוֹם

"יִתְקַטֵּן וְיִטָּמֵא" עַל

מִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ לָלֶכֶת. אָז,

שֶׁשְּׁנֵי הַבָּנִים הַחַיִּים שֶׁלִּי הֶחֱזִיקוּ אוֹתִי, וְלֹא הִצְלַחְתִּי לִקְפֹּץ, חָשַׁבְתִּי שֶׁאוּלַי

הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב שָׁם לְמַטָּה, לְיָדוֹ, מְכֻסֶּה

בְּחוֹל נָקִי, רַעֲנָן, בְּלִי לִשְׁמֹעַ אֶת כָּל הַדְּבָרִים, בְּלִי לְהַקְשִׁיב לְכָל המְחַזְּקִים. כִּי

אִי אֶפְשָׁר לְחַזֵּק אֶת מִי שֶׁנִּשְׁבַּר. לֹא בְּעוּגוֹת. לֹא בַּפַּשְׁטִידוֹת. לֹא בַּפֵּרוֹת. לֹא בְּשׁוֹקוֹלָדִים. לֹא

בְּמִלִּים. לֹא בְּצִקְצוּקִים. גַּם לֹא בִּמְנוֹד רֹאשׁ, וּבְעִקָּר לֹא

בְּסִפּוּרֵי אֲסוֹנוֹת אֲחֵרִים. כִּי הָאָסוֹן שֶׁלָּנוּ לֹא הִשְׁאִיר מָקוֹם לָאֲסוֹנוֹת

שֶׁל אֲחֵרִים. וְאֵין שׁוּם גְּזֵרָה עַל הַמֵּת כִּי

הוּא אַף פַּעַם לֹא מִשְׁתַּכֵּחַ. וְכָל מֵת חָדָשׁ, שֶׁמֵּת לַשָּׁוְא, שֶׁמֵּת

בִּגְלַל יֻהֲרָה, בִּגְלַל שְׁגִיאָה, בִּגְלַל טִפְּשׁוּת, בִּגְלַל רִשְׁעוּת, בִּגְלַל זִלְזוּל וּסְתָם

בִּגְלַל שֶׁלְּמִי אִכְפַּת, מַחְזִיר אוֹתִי שׁוּב

וָשׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב לַמָּוֶת

שֶׁלִּי.

ד"ר חנה דויד היא יועצת לילדים מחוננים ולבני משפחותיהם. למדה לתואר ראשון במתמטיקה-פיזיקה ובספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולתואר שני ב-Jewish Theological Seminary בניו יורק. הדוקטורט שלה הוא בפסיכולוגיה חינוכית – עם התמחות במחוננות (מקצועות משנה: הוראת המתמטיקה וחינוך), מאוניברסיטת מינכן. סיפוריה הראשונים נדפסו ב"מעריב לנוער" (מגיל 15) ועד כה פרסמה 20 ספרים ולמעלה מ-300 מאמרים.