לא לסגור את המיקרופון

הסרט "גלים של תקווה" (Waves) מאת הבמאי והתסריטאי הצ'כי ייז'י מאדל, מוקרן בימים אלה על המסכים הגדולים בישראל (בכורה התקיימה בצ'כיה ביולי 2024). זהו סרט גדול, אפי, סרט של תקופה. הוא עוסק בניסיון האמיץ של אזרחי פראג לשמור על חירותם בתנאים בלתי נסבלים של שלטון רוסי דכאני.

השנה היא 1968 ואנו ב"אביב של פראג": תקופה קצרה מאוד של ליברליזציה פוליטית וחברתית שדוכאה בכיבוש צבאי, בפלישת הצבא הסובייטי לעיר באוגוסט של אותה שנה.

במשך זמן מה נדמה היה שהמנהיג הצ'כי דאז, אלכסנדר דובצ'ק, יוכל להחיל "סוציאליזם עם פנים אנושיות", שיאפשר לאזרחים חופש ביטוי, תרבות ועיתונות.

הסרט "גלים של תקווה" עוסק ב"אביב של פראג": תקופה קצרה של ליברליזציה פוליטית וחברתית שדוכאה עם בפלישת הצבא הסובייטי. לזמן מה נדמה היה שהמנהיג הצ'כי יוכל להחיל "סוציאליזם עם פנים אנושיות"

הסרט מתאר קבוצה של עיתונאים צעירים במחלקת "החיים הבינלאומיים" של הרדיו הצ'כוסלובקי הממלכתי, בניהולו של מילאן ויינר; ויינר הוא דמות היסטורית אמיתית, עיתונאי צ'כי שנאבק בזמן אמת על עיתונאות אמינה.

בסרט הוא עושה ככל יכולתו שלא לשדר דיווחי כזב תעמולתיים מטעם השלטון, כגון שדיכוי משטרתי ברוטלי של הפגנת סטודנטים נדרש כתגובה כביכול למפגינים אלימים.

לצד ויינר "שהיה באמת", הסרט אוסף דמויות בדיוניות מבוססות מציאות, בראשן תומאש – טכנאי אלקטרוניקה כבן 28 שמגדל לבדו את אחיו הצעיר פאבל, תלמיד תיכון. הוריהם נהרגו קודם לכן בתאונת דרכים. תנאי החיים הם עלובים, קר מאוד בדירה המתקלפת, והמקרר מכיל מעט מזון המגיע בהקצבה.

תומאש איננו דמות פוליטית; בראש מעייניו עומדת השמירה על האח בתקופה הרת אלימות שלטונית, במיוחד משום שפאבל מעורב עם חבריו בהפגנות אזרחיות ("אנחנו רוצים אור!") ובתליית מודעות מתנגדות שלטון ("בעד מנהיגי צ'כוסלובקיה").

בשיחה מכוננת בין שני האחים, תומאש דורש מפאבל להימנע מהפצת כרוזים חתרניים, משום שזה מסוכן והוא אחראי לו בשם הוריהם המתים. פאבל משיב שההורים לא היו גאים בהתנהגות של פחדנות וציות עיוור. השיחה מבטאת קונפליקט משמעותי שמלווה את הסרט כולו: המתח בין הגנת האישי והפרטי, השמירה על חיינו וחיי היקרים לנו, לבין המאבק החברתי הרחב יותר על עקרונות וערכים דמוקרטיים.

בשיחה מכוננת בין שני האחים, תומאש דורש מפאבל להימנע מהפצת כרוזים חתרניים, משום שזה מסוכן והוא אחראי לו בשם הוריהם המתים. פאבל משיב שההורים לא היו גאים בהתנהגות של פחדנות וציות עיוור

אך אולי אלה אינם רק "עקרונות וערכים דמוקרטיים", אלא פשוט החופש שלנו לחיות. החופש הבסיסי לחיות ללא פחד וללא דיכוי. החופש מפני אלימות שלטונית. פראג לא הצליחה לשמור על החירות הבסיסית הזו של אזרחיה, ובאוגוסט 1968 היא נרמסה בטנקים סובייטיים שמחצו אנשים ורחובות.

נדרשו למעלה מעשרים שנה כדי שפראג תשתחרר מהכיבוש; בשלהי 1989, במסגרת "מהפכת הקטיפה", המפלגה הקומוניסטית ויתרה על מעמדה כמפלגת שלטון יחידה, ואזרחי צ'כיה בחרו נשיא דמוקרטי, ואצלב האוול – מחזאי ומתנגד בולט למשטר הקודם.

המהפכה התאפשרה על רקע מדיניות הגלסנוסט של נשיא ברית המועצות דאז, מיכאיל גרובצ'וב; ואולם אין להמעיט בערכן של תנועות המחאה האזרחיות שפעלו במהלך השנים כדי לשמר רוח של התנגדות לדיכוי.

זה לא היה פשוט; רבים הרכינו ראש ושיתפו פעולה עם המשטר החדש, כמו האילן המתכופף מפני הסערה בטרגדיה אנטיגונה. אך בנובמבר 1989 יצאו אלפי סטודנטים להפגין ברחובות פראג, ולאחר מכן המשיכו פעולות מחאה. מוכרות התמונות של המוני אנשים הממלאים את רחובות העיר וכיכרותיה, מניפים את דגל המדינה, כורעים ברך מול שוטרים חמושים. מחאה אזרחית לא אלימה, נמשכת, אמיצה.

המהפכה התאפשרה על רקע מדיניות הגלסנוסט של נשיא ברית המועצות דאז, מיכאיל גרובצ'וב; ואולם אין להמעיט בערכן של תנועות המחאה האזרחיות שפעלו במהלך השנים כדי לשמר רוח של התנגדות לדיכוי

כל זה כמובן אינו יכול להישאר ברמת ההיסטוריה הנשכחת, שהרי הוא שייך ונוגע לאזרחי ישראל של היום. בראש ובראשונה, משום שהסרט מתאר מתנגדי משטר לא כאנשי עקרונות, אלא כאנשים שאינם יכולים להמשיך לחיות ללא זכויות דמוקרטיות. החירות היא נשמתם, חייהם, חלק מגופם, ובלעדיה החיים אינם ראויים בעיניהם.

כן ראוי להתבונן בסבל הנמשך שכל כך הרבה אנשים טובים חוו אז, לכל הפחות שני עשורים תחת משטר דכאני. ובכל זאת הם שמרו על שאיפתם לחופש, ולצידה על התנגדות עיקשת ככל הניתן.

בנוסף, אי אפשר שלא לשים לב למרכזיות של הרדיו כאמצעי עוצמתי להחיל את החירות. הרדיו שימש אז במה עיקרית לדיווחים ולחדשות. הרדיו גם שימש להבעת דעה ורעיונות. והכל יכלו לשמוע, להיחשף, להתלבט, לגבש דעה.

חלק ניכר מהסרט מוקדש לתיאור הרדיפה האובססיבית של השלטון לדכא את הרדיו החופשי. הרדיפה מופיעה בצורת צנזורה קפדנית ועיוות האמת, ושיאה בכיבוש אלים של התחנה, ניתוץ מיקרופונים ומשדרים, סילוק עיתונאים ועורכים.

דומה שגם היום, למרות כניסה מסיבית של מדיות אחרות – הטלוויזיה כמובן, ובעיקר האינטרנט והרשתות החברתיות – הרדיו הוא עדיין אמצעי דמוקרטי מרכזי להציג דיווחי אמת, לבטא דעות ולשמש כלי בקרה על השלטון. אנשים מאזינים לרדיו בבית, בעבודה, ברכב, בדרכים.

הדוגמה שמוכיחה שהרדיו חשוב גם היום היא החלטת הממשלה מדצמבר 2025 לסגור את תחנת השידור גלי צה"ל ולהפסיק כליל את שידוריה. בדוח הוועדה שקדם להחלטה הוסבר שעיסוק של תחנה צבאית בחדשות, באקטואליה ובפוליטיקה מהווה "אנומליה שאינה קיימת במדינות דמוקרטיות".

חלק ניכר מהסרט מוקדש לתיאור הרדיפה האובססיבית של השלטון לדיכוי הרדיו החופשי. הרדיפה מופיעה בצורת צנזורה קפדנית ועיוות האמת, ושיאה בכיבוש אלים של התחנה, ניתוץ מיקרופונים ומשדרים וסילוק עיתונאים

החלטה זו נפסלה כידוע בפסיקה של בית המשפט הגבוה לצדק מאוגוסט 2026. כבוד השופט יחיאל כשר קיבל את עמדת היועצת המשפטית לממשלה, לפיה "חברי הממשלה החליטו להורות על סגירת התחנה משום ששידוריה נתפסים על ידם כמייצגים את עמדות המחנה הפוליטי המנוגד לשלהם, ומשום ששידורי התחנה מהווים דברי ביקורת על פועלה של הממשלה ועל מדיניותה".

בפסק דין מנומק, השופט העליון הסביר:

"רשות המבקשת לדכא פעילות או ביטוי מהטעם שאינם עולים בקנה אחד עם עמדת השלטון או מהטעם שהם נושאים עמם ביקורת כלפיו, פועלת בניגוד לעקרונות היסוד שעליהם נשען משטר דמוקרטי, שההגנה על השיח החופשי ובכלל זה על הביקורת כלפי השלטון, מהווה אבן יסוד בו".

במישור העובדתי, לאחר ניתוח ראיות ומסמכים, בג"ץ מצא שהשרים שלמה קרעי וישראל כ"ץ פעלו לסגור את גל"צ כי לא היו שבעי רצון מהתכנים המשודרים.

"ההחלטה לסגירת גלי צה"ל התקבלה במידה מכרעת כאשר בבסיסה השיקול הפסול, שעניינו רצונם של מקבלי ההחלטה להשתיק תוכן שידורים שאינו לרוחם ולסגור תחנת שידור לא משום שהיא תחנה צבאית העוסקת באקטואליה, אלא משום שתוכן השידורים נתפס על ידם כמשתייך למחנה הפוליטי הנגדי לשלהם. לא ניתן להסכין לכך שבעל סמכות שלטונית יחליט שמשום שדברי שדרן אינם נושאים חן בעיניו, יש לסגור את המיקרופון של השדרן. שלטון הפועל כך פועל באופן בלתי דמוקרטי בעליל".

זהו פסק דין אמיץ. בג"ץ עשה את עבודתו והגן על הרדיו. והרדיו – אינו אלא ביטוי של דמוקרטיה ליברלית, מהותית, השומרת על חירות אזרחיה. ומה תפקידנו, האזרחים? עלינו לקחת דוגמה מהצ'כים, שבתנאים קשים הרבה יותר ידעו לשמור על התנגדות לשלילת חופש העיתונות וחופש הביטוי.

בג"ץ הגן על הרדיו, שהוא ביטוי לדמוקרטיה ליברלית, מהותית, השומרת על חירות אזרחיה. ומה תפקידנו, האזרחים? יש לקחת דוגמה מהצ'כים, שבתנאים קשים בהרבה התנגדו לשלילת חופש העיתונות וחופש הביטוי

אנו, האזרחים, צריכים לגבות את בג"ץ הדמוקרטי באמצעות מחאה אזרחית נמשכת ובלתי אלימה, שתשדר לשלטון מה שרדיו אמור לשדר: המיקרופונים יישארו פתוחים.

ד"ר איריס סורוקר היא שופטת בדימוס, מנהלת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי המכללה למינהל.