בין שתי מיתות

"סופוקלס קדם את שייקספיר באלפיים שנה בחישוף פרצופה המפלצתי של תאוות השלטון, העשויה למחות את צלם האלוהים מעל פני האדם ולהופכו לחיה רעה. ההבדל שבין קריאון השליט לעריצים למיניהם […] בני זמננו הוא בכך, שקנאי מסונוור זה מוכשר עוד, למרות הכול, להתחרט ולהינחם על שגיאותיו בבוא האסון המפכח, ואילו העריץ המודרני לא חונן אפילו בכושר זה" (שלמה דיקמן, מבוא לתרגום העברי של "אנטיגונה", הוצאת "מוסד ביאליק", 1980).

בטרגדיה של סופוקלס (422 לפנה"ס), שני אחיה של אנטיגונה, אֶתֶאוֹקְלֶס ופּוֹלִינֵיקֵס, נהרגים במלחמה. קריאון, המלך החדש, מצווה לקבור את אתאוֹקלס, שהגן על העיר, אך אוסר לקבור את פוליניקס, שנלחם נגדה.

מתוך נאמנות לחוק האלים ולחובתה כלפי אחיה המת, אנטיגונה מפרה את הצו וקוברת את פוליניקס. כתוצאה מכך דן אותה קריאון למוות ומצווה עליה להיכנס למבנה סגור, עוד בחייה, עד מותה.

בטרגדיה של סופוקלס, שני אחיה של אנטיגונה, אֶתֶאוֹקְלֶס ופּוֹלִינֵיקֵס, נהרגים במלחמה. קריאון, המלך החדש, מצווה לקבור את אתאוֹקלס, שהגן על העיר, אך אוסר לקבור את פוליניקס, שנלחם נגדה

סגורה בתוך מבנה קבורה, מורחקת ומנותקת מן העולם, מן המקום שלה בתוך הקשרים החברתיים, השמות, הקרבה המשפחתית והחוק, אנטיגונה מתה מוות סמלי, אבל עדיין לא מתה מיתה ביולוגית. היא הופכת למת-חי, במרחב שהפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן קרא לו "בין שתי מיתות": אזור שהחיים והמוות אינם מובחנים בו עוד באופן רגיל.

לעומתה, אחיה פוליניקס נהרג בקרב, מת מוות ביולוגי, אבל לא זכה לטקס קבורה סמלי: הוא מת, אבל לא יכול לקבל את מקומו הסמלי כמת. בהתאמה, הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שעקב אחרי לאקאן, חשב שאותו מרחב שבין שתי מיתות מתקיים גם כאשר הגוף הפיזי מת, אבל האדם מסרב למות מבחינה סמלית: המקום שלו ברשת החברתית, בשפה, בחוק או בזיכרון המשותף נותר חי, ולעיתים אף רודף את החיים.

רק לאחר שהנביא טירסיאס מזהיר אותו, קריאון חוזר בו, אך מאוחר מדי: אנטיגונה כבר מתה, ובעקבותיה מתים גם בנו ואשתו. קריאון נשאר חי, אך נותר אדם שבור ומיוסר, ובצערו מכיר באסון שהמיטו עליו עיוורונו ונוקשותו. הצו שנועד להגן על הסדר והסמכות הופך למקור חורבנו של בית המלך, ומותיר את השליט בחיים מול התוצאות הרות האסון של החלטתו.

מן הנשגב ועד למזעזע, מאז היווסדה, רצופות קורותיה של מדינת ישראל בשלל אסונות, מלחמות, הצלחות והפתעות. ואולם, דומה ששני אירועים מכוננים בולטים מעל כל השאר, בעיקר בכל הנוגע ליחס שלהם למוות: רצח ראש הממשלה יצחק רבין, וטבח השבעה באוקטובר.

מן הנשגב ועד למזעזע, מאז היווסדה, רצופות קורות המדינה בשלל אסונות, מלחמות, הצלחות והפתעות. אך שני אירועים מכוננים בולטים מעל השאר, בעיקר בנוגע ליחסם למוות: רצח רבין, וטבח השבעה באוקטובר

מאז ליל הארבעה בנובמבר 1995, רצח רבין נעשה לטראומה לא מעובדת של הסדר הסמלי הישראלי. יצחק רבין מת. מותו הביולוגי, מות גופו, אינו מוטל בספק, אבל מן הבחינה הסמלית הוא עדיין חי: הרעיון שרבין גילם בשנותיו האחרונות – שאפשר, ואף יש לחתור, לסיום הסכסוך בין שני העמים באמצעות הסכם – נותר בחיים. במובן זה, אף שיצחק רבין נקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים, מדינת ישראל עדיין לא "קברה" את יצחק רבין ויחד איתו היא מרחפת בין-שתי-מיתות.

בנימין נתניהו הוא הפוליטיקאי של המרחב בין-שתי-מיתות. הוא עלה לשלטון מתוך השבר שלאחר רצח רבין, והטראומה הפוליטית של הרצח אפשרה לו לחזור לפוליטיקה של פחד, כוח והישרדות.

במשך שנים הוא ניהל את הסכסוך במקום לפתור אותו, ובמידה רבה בנה את זהותו הפוליטית על מאמץ עיקש לקבור גם את יצחק רבין הסמלי. דהיינו, להבליע את האפשרות שהמדינה תכיר בכך שהיחסים עם הפלסטינים הם בעיה פוליטית שאפשר לנסות לפתור באמצעות משא ומתן: שלושים שנה, ישראל חיה, משגשגת, מפתחת טכנולוגיה, בונה, נלחמת ובוחרת ממשלות, ועם זאת דומה שמשהו באפשרות שלה לדמיין את עצמה פוליטית כמעט מת גם הוא בשנת 1995.

המאמץ של נתניהו ושותפיו לדחות את הערך הסמלי שנשא ועדיין נושא רבין אל מחוץ לשיח, אל מחוץ לסדר הסמלי של החברה הישראלית, נכשל כישלון חרוץ בשבעה באוקטובר 2023, כשהמוות הגולמי, על צורותיו המופרעות והמעוותות, התפרץ אל תוך מרקם החיים של המדינה.

אין זו חזרה של המודחק: רבין והרעיון שגילם מעולם לא נעלמו אל תוך לא-מודע לאומי קולקטיבי כלשהו וספק אם לא-מודע כזה בכלל קיים. מדובר בחזרה של מה שנִדְחָה – או של מה שהיה ניסיון בלתי נלאה לדחותו – אל מחוץ לסדר הסמלי.

ישראל עדיין לא "קברה" את רבין והיא מרחפת איתו בין-שתי-מיתות. נתניהו הוא הפוליטיקאי של מרחב זה, שעלה לשלטון מתוך השבר ההוא, והטראומה הפוליטית של הרצח אפשרה לו לחזור לפוליטיקה של פחד, כוח והישרדות

רבין הוא המת שלא נקבר, והשבעה באוקטובר הוא שובו של מה שלא נקבר. אם רצח רבין היה ניסיון להמית את האפשרות לדמיין מחדש את היחסים בין ישראל לפלסטינים, הרי שהשבעה באוקטובר הופיע בתור המוות של האמונה שישראל יכולה להמשיך להתקיים כרגיל בד בבד עם השתקת השאלה הפלסטינית.

במובן הזה, הקונספציה לא הייתה שניתן להכיל את חמאס במקום להשמיד אותו, או לנהל באמצעותו מערך של הרתעה וקשרים עקיפים עם גורמים כמו קטאר. להפך. הקונספציה הייתה שניתן לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו, ועל תפיסת העולם הזו נשענה מדיניותו של נתניהו לאורך השנים.

כאן נכנס נתניהו לתפקידו של המלך קריאון במחזה אנטיגונה: הוא מבקש להגן על העיר באמצעות דחייה של מה שלא מתיישב עם הסדר שאותו הוא מבקש לשמר. אלא שקריאון מגיע אל רגע של הכרה לאחר שהאסון מתרחש – הוא מבין שהצו שלו עצמו בסופו של דבר המיט חורבן על ביתו:

"אוֹיָה! אוֹי לִי, אוֹי! אֲנִי זֵד, נָבָל! אֲנִי רַק אֲנִי – אַשְׁמַת-רֶצַח בִּי! יָדִי זֹאת שָׂפְכָה דָמְךָ, בֵּן יָקִיר! עֲלֵי דַּם יְלדַי! מַהֵר, קַח אוֹתִי! קְחוּ אוֹתִי מִזֶּה! נַהֲגוּ, הוֹבִילוּנִי הָלְאָה, חִישׁ-מַהר! כִּי לֹא אִישׁ אֲנִי – אַךְ צֵל, צֵל – לֹא אִישׁ! […] וְאֵיךְ, אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי? אָן אֶפְנֶה? מֵת, קָרַס הַכֹּל, נֶהֱרַס עוֹלמִי בְּשֶׁבֶר – אֵין מָנוֹס! עֲוֹן-רֶצַח-דָּם עָלַי! חֵטְא-עוֹלָם!"

כאן מצויה אולי השאלה הטרגית הגדולה ביחס לנתניהו: האם גם הוא מסוגל להגיע אל רגע כזה של הכרה? האם יוכל לומר, לא רק שאחרים כשלו במשמרתם, אלא שגם הוא עצמו היה חלק מן הסדר שהביא את המדינה אל האסון?

אחרי ככלות הכול, קריאון נעשה לדמות טרגית משום שהגיע אל ההכרה הזו, גם אם מאוחר מדי. יותר משלוש שנים אחרי הטבח, נראה שנתניהו מסרב לכך ולכן גם נותר מחוץ לטרגדיה. במקומו, על אזרחי ישראל ייגזר לשאת, בעל כורחם, את מלוא משקלה.

קריאון הפך לדמות טרגית כי הכיר בכישלונו, גם אם מאוחר מדי. יותר משלוש שנים אחרי הטבח, נראה שנתניהו מסרב לכך ולכן גם נותר מחוץ לטרגדיה. במקומו, על אזרחי ישראל ייגזר לשאת, בעל כורחם, את מלוא משקלה

בסירובו, מוציא את עצמו נתניהו אל מחוץ למרקם הכאוב של החברה הישראלית, ומותיר את מדינת ישראל כלואה בין שתי מיתות – בין מה שנדחה לבין מה שחוזר ותובע את מקומו, בין מה שמת לבין מה שהיא לא מצליחה לקבור.

ד"ר ירון גילת הוא רופא, פסיכיאטר מומחה, כיום בתפקיד ניהולי, בעל קליניקה פרטית ועוסק גם בפסיכיאטריה משפטית, הופעות בבית משפט כעד מומחה וכתיבת חוות דעת לבית המשפט. פרסם מאמרים בפלטפורמות שונות, עיתונאיות ומקצועיות. בנוסף, חבר בחברה הישראלית לפסיכואנליזה באסכולה הלאקאניאנית החדשה.