האוטובוס חוזר לבקו"ם

לפני כמה ימים הבת של בן הזוג שלי הייתה אמורה להתגייס לצה"ל. ליוויתי אותה יחד עם שאר המשפחה. בצו היה כתוב: בקו"ם, בשעה שבע וחצי. הגענו בזמן. אמרו לנו שם שבעצם הגיוס הוא בפארק אריאל שרון. רבע שעה נסיעה, כביכול. בשמונה בבוקר זה ארבעים דקות לפחות. הגענו בתשע ומשהו.

המון אנשים. הורים, אחים קטנים, סבתות. שאלתי איפה התור. אין תור. יש המון אנשים שמחכים להיפרד, ומי שמוכן ניגש לחיילים, אומר את השם שלו ועולה לאוטובוס.

למרבה ההפתעה, האוטובוס לוקח אותם לבקו"ם, להתגייס.

הסתכלתי על ההורים וריחמתי עליהם. עוד רגע הם שולחים את הילדים שלהם לצבא, לשלוש שנים, ומה שהם ראו באותו בוקר זה עד כמה הכול מבולגן. לא הבנתי איך כולם מקבלים את הטרטור הזה בשלווה.

הסתכלתי על ההורים וריחמתי עליהם. עוד רגע הם שולחים את הילדים שלהם לצבא, לשלוש שנים, ומה שהם ראו באותו בוקר זה עד כמה הכול מבולגן. לא הבנתי איך כולם מקבלים את הטרטור הזה בשלווה

אף אחד לא צעק, אף אחד לא דרש הסבר. כולם שמחו והיו גאים בילדים שלהם. או לפחות ככה זה נראה. אחת האימהות משכה בכתפיים ואמרה לי שאולי פשוט רצו לפרנס את עגלת הקפה שעומדת שם. כנראה שזאת רמת האמון שלנו במוסדות המדינה. אנחנו כבר לא מצפים שיהיה הגיון. רק מקווים שבסוף נגיע.

זה לא אסון. זה בוקר מבוזבז ונערה בת שמונה עשרה שהיום הראשון שלה בצבא התחיל בפקק. אבל עמדתי שם בפארק וחשבתי שזאת המדינה שלנו בקטן. הצו אומר דבר אחד והמציאות דבר אחר. אף אחד לא עדכן. אין מי שאחראי, אין סדר, יש שמועה שעוברת מפה לאוזן. ובסוף, אחרי כל הסיבוב, מחזירים אותך לנקודה שממנה התחלת.

אני עברתי את זה בוקר אחד. מאות אלפי אנשים חיו ככה חודשים.

בתחילת נובמבר 2023 היו בישראל כ־246 אלף מפונים ומתפנים, מהדרום ומהצפון.

לממשלה ולצה"ל לא היו תוכניות לאומיות מעודכנות לפינוי ולקליטה.
שבעה חודשים אחרי הפינוי, כעשרת אלפים תלמידים עדיין לא אותרו במערכות של משרד החינוך ולא ידעו היכן הם לומדים.

המדינה שילמה למלונות יותר מחמישה מיליארד שקל עד סוף יולי 2024, בלי מידע מסודר על מה בדיוק היא משלמת.

לממשלה ולצה"ל לא היו תוכניות לאומיות מעודכנות לפינוי ולקליטה. שבעה חודשים אחרי הפינוי, כעשרת אלפים תלמידים עדיין לא אותרו במערכות של משרד החינוך ולא ידעו היכן הם לומדים

את כל זה כתב מבקר המדינה בדוח שפורסם בפברואר השנה. את הפינוי של ארבעת יישובי שער הנגב הוא תיאר כ"אי־סדר מוחלט". אנשים שארזו תיק ויצאו מהבית בלי לדעת לכמה זמן, ומשרד הפנים פשוט לא היה שם. עשרת אלפים ילדים שהמדינה לא ידעה איפה הם. אין תור. יש המון אנשים שמחכים, לא יודעים למי ולמה.

רק אחרי שבעה וחצי חודשי לחימה התקבלה החלטת ממשלה מקיפה ראשונה לשיקום הצפון.

שנה וחצי אחרי, עדיין לא היה גוף אחד שמתכלל את הטיפול במפונים, וגם לא תוכנית רב־שנתית.

מנהלת תקומה, שאמורה לשקם את העוטף, נשארה בלי ראש קבוע מאוגוסט 2024.

מי שחיפש טיפול נפשי חיכה בממוצע כחצי שנה. בקרב ילדי שדרות שפונו, שיעור הטיפול היה נמוך במיוחד.

וכל זה לא הפתיע אף אחד שעקב. בספטמבר 2025 קבע המבקר שבמשך 17 שנה לא השלימה הממשלה את מינוי הגוף שאמור להיות אחראי על ניהול העורף בחירום, וכתב במפורש שבשנות כהונתו של ראש הממשלה התשתית הזאת לא הוקמה.

ככה חיו המפונים, במלונות, אצל קרובים, בדירות שכורות, חודש אחרי חודש. מגיעים לכתובת שמופיעה בצו, מגלים שהיא השתנתה, נוסעים, מחכים, מבררים לבד, ובסוף עולים לאוטובוס שמחזיר אותם לבית שאף אחד לא דאג לשקם. ואנחנו, כמו ההורים בפארק, מושכים בכתפיים. מה כבר אפשר לצפות?

בספטמבר 2025 קבע המבקר שבמשך 17 שנה לא השלימה הממשלה את מינוי הגוף שאמור להיות אחראי על ניהול העורף בחירום, וכתב במפורש שבשנות כהונתו של ראש הממשלה התשתית הזאת לא הוקמה

מחר מגיעה ההזדמנות שלנו לבחור לנו עתיד אחר. לא מדובר בציפייה לנס. רק בתקווה לניהול של המדינה בידי אנשים שקוראים דוחות של מבקר המדינה ומתקנים. שיודעים איפה כל ילד מפונה לומד. שמתייחסים למי שאיבד את הבית שלו כאל אזרח ולא כאל שורה בתקציב של מלון. אנשים שטובת הציבור עומדת להם מול העיניים, ולא הכיסא שלהם. ערכים בסיסיים שנשכחו מפה ושאנחנו חייבים להחזיר.

שירה ויזל היא זמרת-יוצרת ופעילת שלום. מובילה את קהילת האמניות והאמנים למען השלום, וכבר יותר מעשור עובדת בארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית. למדה תואר שני במנהיגות ויזמות בתרבות במכללת ספיר.