העם הכריע. הפוליטיקאים עוד מתלבטים

הבחירות חשפו את האבסורד של השיטה הישראלית: הציבור יודע מי הוא לא רוצה שינהיג אותו, אבל הפוליטיקאים מתקשים להסכים מי כן. הפתרון עשוי להיות פשוט יותר משנדמה: בחירה ישירה לראשות הממשלה.

יש משהו כמעט מעורר הערצה ביכולת של הפוליטיקה הישראלית לקחת תוצאה ברורה בקלפי ולהפוך אותה לתרגיל מסובך במתמטיקה. מיליוני ישראלים יצאו להצביע, המחנה התומך בראש הממשלה בנימין נתניהו רשם את אחת התוצאות הגרועות שלו בשנים האחרונות, ורוב הציבור בחר במפלגות שאינן תומכות בהמשך שלטונו. לכאורה, הדרך להקמת ממשלה חלופית הייתה אמורה להיות סלולה.

אבל אז הגיעו הפוליטיקאים. מתברר שהבעיה איננה בהכרח פערים אידיאולוגיים בלתי ניתנים לגישור. היא בעיקר אוסף מרשים של הבטחות, התחייבויות, פסילות וחרמות שהפוליטיקאים חילקו בנדיבות במהלך מערכת הבחירות.

זה הבטיח שלא יישב עם ההוא, ההוא נשבע שלא יישב עם השלישי, והשלישי הודיע שיסכים לשבת עם הראשון, אבל רק בתנאי שהשני לא יהיה בחדר. כך נוצר מצב אבסורדי: רוב הציבור מבקש שינוי, אבל דווקא המפלגות שאמורות להוביל אותו עלולות למנוע אותו זו מזו.

מתברר שהבעיה איננה בהכרח פערים אידיאולוגיים בלתי ניתנים לגישור. היא בעיקר אוסף מרשים של הבטחות, התחייבויות, פסילות וחרמות שהפוליטיקאים חילקו בנדיבות במהלך מערכת הבחירות

ואולי במקום לנסות להתיר את הפלונטר הזה באמצעות עוד סבב של משא ומתן, הגיע הזמן פשוט להחליף את החבל. מה שטוב לראש העיר, טוב גם לראש הממשלה.

בישראל מתקיימות כבר עשרות שנים בחירות ישירות לראשות הרשויות המקומיות. תושב יכול להצביע למועמד אחד לראשות העיר ולרשימה אחרת למועצה.

היתרון הגדול אינו רק בכך שהתושבים בוחרים בעצמם את ראש העיר; הוא גם ביציבות השלטונית שהשיטה מייצרת. בניגוד לראש ממשלה, ראש עיר שנבחר ישירות אינו תלוי בכל רגע נתון ברצונם הטוב של שותפיו הקואליציוניים כדי להמשיך בתפקידו. החוק מאפשר את הדחתו רק בהליכים חריגים ובתנאים מחמירים.

ראש עיר יכול לאבד את הרוב במועצה, להסתכסך עם שותפיו ולספוג ביקורת חריפה, ועדיין להמשיך לכהן. הוא יידרש למצוא פתרונות כדי להעביר תקציבים ולקדם מדיניות, אבל חבר מועצה שהחליט לפרוש מהקואליציה אינו יכול פשוט להחליף את הכרעת התושבים.

זו אינה שיטה מושלמת, אבל היא מעניקה לשלטון המקומי דבר שהשלטון המרכזי בישראל מתקשה להשיג: רציפות ויציבות.

לא לחזור על הטעות של 1996

נכון, ישראל כבר ניסתה בחירה ישירה לראשות הממשלה. הניסיון לא הוכתר בהצלחה. הבחירה בשני פתקים החלישה את המפלגות הגדולות, הגבירה את הפיצול בכנסת, ובסופו של דבר לא פתרה את בעיית הסחטנות הקואליציונית.

אבל במקום להסיק שבחירה ישירה היא רעיון פסול, אפשר להסיק שהשינוי חייב להיות עמוק יותר: בחירה ישירה של ראש הממשלה, לצד מנגנונים חוקתיים שיבטיחו קדנציה יציבה של ארבע שנים, בכפוף למנגנוני פיקוח והדחה חריגים ומוגדרים.

במקום להסיק שבחירה ישירה היא רעיון פסול, אפשר להסיק שהשינוי חייב להיות עמוק יותר: בחירה ישירה של רה"מ, לצד מנגנונים חוקתיים שיבטיחו קדנציה יציבה של ארבע שנים

הכנסת תמשיך לייצג את הציבור, לחוקק ולפקח. אבל זהותו של ראש הממשלה לא תהיה נתונה למשא ומתן בין מפלגות, וגם לא לאיומי פרישה של שותף קואליציוני מאוכזב.

לקול אחד לכל אזרח לבחירה ישירה יש יתרון דמוקרטי נוסף, ואולי חשוב מכולם: בבחירות כאלה, כל אזרח ישראלי יוכל להשפיע ישירות על זהות ראש הממשלה. יהודים וערבים, חרדים וחילונים, תושבי המרכז והפריפריה. כולם יהיו שותפים שווים להכרעה.

מועמד שירצה לנצח יצטרך לשכנע רוב של אזרחי ישראל, ולא רק למצוא את הנוסחה שתאפשר לו להרכיב קואליציה של 61 חברי כנסת.

ואולי דווקא כך נוכל לקבל מנהיגים שמנסים לפנות לציבור רחב יותר, במקום להצטיין בעיקר במציאת המכנה המשותף הנמוך ביותר בין שותפיהם הפוליטיים.

הזדמנות שלא כדאי להחמיץ

הרוב שנוצר בכנסת עשוי לאפשר שינוי היסטורי של שיטת הממשל. במקום לבזבז אותו על חודשים של מריבות, אפשר לנצל אותו כדי לקדם רפורמה שתשרת את הדמוקרטיה הישראלית גם הרבה אחרי שנתניהו, נפתלי בנט, יאיר לפיד וכל יתר השחקנים הנוכחיים יפרשו מהבמה.

כמובן, שינוי כזה חייב להיעשות באחריות, תוך שמירה על האיזונים הדמוקרטיים, ולא כתרגיל פרסונלי שנועד להבטיח ניצחון למחנה מסוים.

מי שינצח בבחירה ישירה ינהיג. מי שיפסיד יישב באופוזיציה. פשוט, ברור ודמוקרטי.

הרי לא ייתכן שמיליוני אזרחים יצליחו להגיע להסכמה בקלפי, ורק כמה פוליטיקאים ימשיכו להתווכח על מה בעצם התכוונו הבוחרים.

הגיע הזמן לתת לציבור לבחור את ראש הממשלה שלו. ואת הפוליטיקה הקואליציונית להשאיר במקום הראוי לה: כלי לניהול המדינה, לא תחליף לרצון הבוחר

הגיע הזמן לתת לציבור לבחור את ראש הממשלה שלו. ואת הפוליטיקה הקואליציונית להשאיר במקום הראוי לה: כלי לניהול המדינה, לא תחליף לרצון הבוחר.

רועי שינדלר הוא בעל תואר ראשון במשפטים ותואר שני במנהל ומדיניות ציבורית. הוא משמש כבעלים של פאנל Adgenda, ומומחה לסקרים ולסושיאל מדיה. בעבר כיהן כמנכ"ל מפלגת העבודה, והוא בעל ניסיון בליווי ארגונים, רשויות מקומיות ואישי ציבור בתחומי המחקר, התקשורת והאסטרטגיה.