השמאל כבר עשרות שנים לא מקדם תהליך מדיני כי הוא לא בעמדת כוח. הוא השאיר את המלאכה בידי החברה האזרחית. זו עוסקת בפועל רק בקידום המימוש של פיתרון 2 המדינות ואיך לארגן ולנהל את הנסיגה/ההיפרדות/החלוקה – ולא בדרכים לגיבוש ולהשגת הרוב הפוליטי הנדרש למימוש פיתרון מדיני כלשהו.

במקביל לכך, הפיתרון התורן (והבודד) של השמאל לסכסוך, חלוקת הארץ ל-2 מדינות, נפרם מכמה סיבות: יישוב הגדה המערבית שנמשך עשרות שנים; עקשנות פלסטינית שמונעת התקדמות לעבר הסכם; מאמצים בינלאומיים לא יעילים לגרום לסיום הכיבוש; וחוסר החלטיות של ארה"ב לקדם הסכם באופן נחרץ. כל אלה הובילו לכך שפיתרון שתי המדינות כבר לא רלוונטי.

מותו של פיתרון 2 המדינות נקלט היטב בציבור. בעוד הפוליטיקאים בשמאל חוזרים על הדוגמה של שתי מדינות, ללא קשר למציאות בשטח, התמיכה בפתרון בקרב הציבור, הן הישראלי והן הפלסטיני, ירדה מתחת ל-50%. בנוסף, רוב של 2/3 בשתי האוכלוסיות מסכים כי לא ניתן ליישם את פיתרון שתי המדינות בעתיד הנראה לעין.

מותו של פיתרון 2 המדינות נקלט היטב בציבור. בעוד הפוליטיקאים בשמאל חוזרים על הדוגמה של שתי מדינות, ללא קשר למציאות בשטח, התמיכה בפתרון בקרב הציבור, הן הישראלי והן הפלסטיני, ירדה מתחת ל-50%

במצב זה, להמר על היפרדות ופתרון 2 המדינות בלבד מבלי לשקול חלופות זו גישה לא ראויה, אך זה בדיוק מה שהשמאל בכנסת עושה.

השמאל צריך לשאול את עצמו ביושר, איך הפכה הפרדת העמים על בסיס אתני/דתי – המרכיב המרכזי בפתרון שתי המדינות – למטרה העיקרית של השמאל הפרלמנטרי בישראל?

איך הפכו לאום יהודי ופלסטיני נפרד לחזון פוליטי חשוב הרבה יותר מאשר חלוקה שוויונית של הזכויות האזרחיות הפוליטיות והכלכלית עבור כל תושבי ארץ ישראל/פלסטין?

איך זה שהשמאל לא מהסס לדרוש השקעת סכומי עתק על מנת להפריד בין שתי אוכלוסיות, שבפועל השתלבו פיזית וכלכלית במהלך 52 השנים האחרונות ואף יותר? איפה עוד יש שמאל כזה?

איך הפכו לאום יהודי ופלסטיני נפרד לחזון פוליטי חשוב הרבה יותר מאשר חלוקה שוויונית של הזכויות האזרחיות הפוליטיות והכלכלית עבור כל תושבי ארץ ישראל/פלסטין?

היום אנחנו לכודים בין שמאל מוחלש שדבק בדוגמה של שתי מדינות/הפרדה שאינה ניתנת ליישום, ללא חזון לטווח הרחוק – לבין ימין, שיש לו את כל האנרגיה שמגיעה עם תנועת המתנחלים המשיחית שהיא חלק ממנו, ונציגיו הפוליטיים בכנסת יודעים להשיג את מבוקשם, אך גם לו אין כל חזון ארוך טווח אמיתי.

המשותף לשניהם הוא התביעה לשליטה בטחונית על כל האזור שבין נהר הירדן לים התיכון, ללא קשר להסדר הקבע הפוליטי שיושג, אם יושג.

הציבור הישראלי מעדיף מידה של הפרדה מהפלסטינים, אך מתעקש על שליטה ביטחונית על האזור כולו. הוא דוחה במידה רבה את הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית ולא רוצה לאבד גישה לארץ אבות בגדה המערבית. הוא בהחלט לא רוצה לחזור על הטראומה של נסיגה כפויה, שבמסגרתה יוחזרו מאות אלפי מתנחלים מהשטחים. נסיגה כזאת תהיה חלק מכל תרחיש מציאותי של פיתרון שתי המדינות.

הציבור הישראלי מעדיף מידה של הפרדה מהפלסטינים, אך מתעקש על שליטה ביטחונית על האזור כולו. הוא דוחה במידה רבה את הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית ולא רוצה לאבד גישה לארץ אבות בגדה המערבית

הימין, לעת עתה, אינו מוכן או אינו מסוגל לעצב חזון פוליטי שאינו אתנוצנטרי ומדיר, חזון שיכול להכיל את כל תושבי האזור ולספק להם זכויות אזרח והזדמנות כלכלית שווה.

השמאל, לו רק היה מגלה עניין בכך, בהחלט יכול. נדרשת חשיבה מחוץ לקופסה יחד עם חזרה להצעות מדיניות היסטוריות שנדונו ברצינות על ידי התנועה הציונית בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, כולל גישות פדרטיביות המכילות את השטח בין הים לירדן במדינה פדרלית אחת.

פירוש הדבר הוא שינוי פרדיגמה של ממש, אימוץ מדיניות שקרובה הרבה יותר לזו שנשקלה על ידי מקימי המדינה, אשר הבינו תמיד שבישראל תווצר מציאות דו-לאומית ועל כן נמנעו בכוונה להקים כאן מדינת לאום יהודי. זאת בניגוד להנהגה הפוליטית הנוכחית שרק לאחרונה עמדה על חקיקת חוק מדינת הלאום .

פירוש הדבר הוא שינוי פרדיגמה של ממש, אימוץ מדיניות שקרובה הרבה יותר לזו שנשקלה על ידי מקימי המדינה, אשר הבינו תמיד שבישראל תווצר מציאות דו-לאומית ועל כן נמנעו בכוונה להקים כאן מדינת לאום יהודי

המשמעות היא להחזיר את ערכי השמאל ואת האידיאולוגיה שהיא חלק מהחשיבה הציונית שהובילה להקמת המדינה וקראה בהכרזת העצמאות, לפתח את המדינה לטובת כל תושביה; לבסס אותה על חירות, צדק ושלום כפי שנחשבו על ידי נביאי ישראל; להבטיח שוויון מוחלט של זכויות חברתיות ופוליטיות לכל תושביה ללא קשר לדת, גזע ומין; להבטיח חופש דת, מצפון, שפה, חינוך ותרבות; לשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ולהיות נאמן לעקרונות מגילת האומות המאוחדות.

למה הציבור לא יתחבר להצעה שמסיימת את הכיבוש, קובעת את גבול הביטחון לאורך הירדן, מונעת היפרדות/הפרדה, שומרת על רוב יהודי של 2/3, נותנת אזרחות שווה לכל אזרח ותוביל לכך שישראל תחזיר לעצמה את צדקת דרכה?

עמנואל שחף הוא חבר מועצה ב"תנועה ישראלית". הוא מהנדס, מנהל, איש מוסד, פעיל פוליטי וחברתי, בעל ניסיון רב תרבותי יוצא דופן, מעוניין במיוחד בחלופות מדיניות ומקדם היום פדרציה בארץ ישראל. חי עם שוש באזור השרון, אבא לשנים וסבא ל-8

אריאל הלוי בא אלינו ובפיו בשורה: ה"גיג אקונומי" והעבודה מהבית הם העולם החדש והאמיץ שמתהווה לנגד עינינו. הידד! מהפיכה תעסוקתית! העובדים השכירים מעדיפים להפוך לפרילנסרים! הכוח העולה!

תרשו לי לשפוך קצת מים צוננים על החגיגות. גרתי בתוך עוגת הקצפת הזאת עם הנצנצים.

אריאל הלוי בא אלינו ובפיו בשורה: ה"גיג אקונומי" הוא העולם החדש והאמיץ. מהפיכה תעסוקתית! השכירים מעדיפים להפוך לפרילנסרים! תרשו לי לשפוך קצת מים צוננים על החגיגות. גרתי בתוך עוגת הקצפת הזאת

נתחיל משתי הערות:

1

הלוי מקפיד להגיד שוב ושוב "גיג אקונומי", ולא חלילה "כלכלת החלטורה" (הגם שהביטוי העברי מופיע בעיתונות זה זמן מה). אולי כי "גיג" עושה אסוציאציה של הופעת רוק בסיאטל של להקה בתחילת דרכה, משהו נורא אופטימי. "חלטורה" נשמע כמו כמה שטרות שמשלמים לבייביסיטר. קוראים לזה "סוציולקט" – מילה ממקור אחר נותנת נופך לגמרי שונה. כמו לקרוא למחסן משופץ בראש פינה "צימר". "צימר" נשמע אוטומטית כאילו שהוא בהרי האלפים.

2

הלוי מערבב, בכוונה או שלא בכוונה, בין סוגיית העבודה מהבית – שיכולה להתקיים גם במודל העסקה ישירה, עם עובד שכיר רגיל שכבר יש איתו מערכת יחסים קיימת, לבין תופעת הפרילנס, שמשמעותה שאין יחסי עובד ומעביד, לא במסגרת פרוייקטלית ולא במסגרת ארוכת טווח.

חלק מהעובדים במסגרת "העסקה גמישה", למשל ענף השליחים ההולך וגדל במהירות, או נהגים בתשלום ("אובר" היא הפלטפורמה המוכרת ביניהן) – לא עובדים מהבית. כך שיתרון הנוחות היחסית לא חל עליהם. אין לי מלים לתאר כמה ההעסקה הזאת פוגענית.

הלוי מקפיד להגיד "גיג אקונומי" ולא חלילה "כלכלת החלטורה". אולי כי "גיג" עושה אסוציאציה של הופעת רוק בסיאטל של להקה בתחילת דרכה, משהו נורא אופטימי. "חלטורה" נשמע כמו כמה שטרות שמשלמים לבייביסיטר

יש כל מיני פרילנסרים, זה נכון. יש פרילנסרים של 1500 שקל בחודש, ויש של 12,000. מה שבטוח זה, שאת העסקתו של פרילנסר אפשר לסיים מעכשיו לעכשיו. אין מכתב פיטורין, אין שימוע, אין דמי אבטלה, אין ימי מחלה או חופשה, אין פנסיה. כלום. כמו כוס חד פעמית. סיימת? זרקת.

מניסיון אישי, יש שני מצבים:

בראשון, הפרילנסר הוא "נותן שירותים" של לקוח אחד בלבד. מה שאומר שהוא שכיר בלי תלוש, בלי תנאים, בלי פנסיה, אפס ביטחון תעסוקתי, שאפשר לפטר בלי לפטר. בעבר נשמעו קולות מרשות המסים ומשרד העבודה נגד הישראבלוף הזה (כולל פקידי שומה שדיברו אתי אישית). זה היה מזמן.

מצב שני, פרילנסר שיש לו כמה לקוחות. כלומר, הוא נאלץ לרדוף אחרי לקוחות, ולעסוק לא מעט מזמנו בגבייה. לא רק שהתשלום הוא "שוטף פלוס 30/60/90", ובענפים מסויימים אפילו 150 (!), עצם קבלת הצ'ק יכולה להידחות, להימרח, להיות פתח לטרטורים. זה לא תיאורטי, זאת המציאות של רבבות עובדים בישראל.

כשאתה פרילנסר, כל ההוצאות מכיסך: המחשב עליך, החיבור לאינטרנט עליך; אמנם היום חיבורים לאינטרנט זולים מבעבר, אבל אם אתה לא עובד בתחום התוכן (המילולי), מנוי האינטרנט הזול ביותר לא יספיק לך. ותמיד תהיה ציפיה לשדרוג – גם של החומרה, גם של החיבור.

בקיץ הישראלי, שנמשך כמעט חצי מהשנה, המזגן עובד לאורך כל יום העבודה – 6 שעות או 12 שעות, אבל בבית – הכל על חשבון העובד (אפילו אם הוא עובד שכיר). כן הדברים אמורים בחימום בחורף (ובמיוחד בארצות קרות). כל זה על חשבון הפרילנסר, החופשי כציפור.

עוד משהו שלא משלמים עליו: עקומת הלמידה. כל פרוייקט חדש מתחיל בלימוד מסויים והסתגלות. תשלום לפי תפוקה הופך את שעות הלימוד האלה לשקופות מבחינת התשלום.

מה שבטוח זה שאת העסקתו של פרילנסר אפשר לסיים מעכשיו לעכשיו. אין מכתב פיטורין, אין שימוע, אין דמי אבטלה, אין ימי מחלה או חופשה, אין פנסיה. כלום. כמו כוס חד פעמית. סיימת? זרקת

לפעמים הפיתוי הוא האפשרות להרוויח שכר שעתי גבוה יותר מעבודה כשכיר, במיוחד בתחומי התוכן. אבל אז אתה מגלה שהפכת לעובד עונתי. כותב שורות אלה עבד במוסד אקדמי פרטי מוביל; הרגשתי על גג העולם כשהרווחתי 10,000 שקלים בתשעה ימים (אי שם בשנות ה-20 שלי). אבל אז ראיתי שזה קורה 3-4 פעמים בשנה. בין לבין – כלום.

לפעמים השכר השעתי גם הוא אינו יתרון כלל. מי שמכיר את זירות הפרילנס הישראליות והבינלאומיות (אתרים שמתפרסמים בהם פרוייקטים בתשלום), יודע שזה מרוץ לתחתית. כל התחרות היא בגזרת המחיר. לעתים אתה מתחרה עם ילדים בני 15, שלא צריכים להתפרנס מהפרוייקטים האלה ולא אכפת להם. לעתים אתה מתחרה עם עובדים ממדינות העולם השלישי, שעלויות המחיה שלהם נמוכות.

שוחחתי על הנושא עם שרון בירקמן, מטפלת כלכלית, מרצה ומנחת יחידים וקבוצות, שצברה ניסיון מעשי וכן ידע מחקרי בתחום העבודה ובמיוחד בתחום ה"יציאה לעצמאות" בקרב נשים עובדות.

בירקמן מסבירה: "מעבר לחוסר היציבות המוחלט במודל הזה, הפרילנסר מוותר על שורה של יתרונות.

"אי אפשר להתקדם, אי אפשר לעבור תחום ולהתפתח. כשאתה גם עובד של החברה וגם נמצא פיזית בבניין, לחברה יש אינטרס שתתפתח. אם יש לך שעתיים מתות או כמה ימים חלשים, אפשר לקרוא לך לקיוביקל או לחדר אחר, לתת לך הסבר קצר ולתת לך משהו לעשות. בטווח הארוך, אפשר ממש להכשיר אותך לתפקיד אחר. זה על חשבון החברה, אבל גם אינטרס של החברה. הפרילנסר צריך ליזום כל שינוי כזה, ללמוד איך, ולממן את הכל.

שרון בירקמן מסבירה: "מעבר לחוסר היציבות המוחלט במודל הזה, הפרילנסר מוותר על שורה של יתרונות. בין השאר, אי אפשר להתקדם, אי אפשר לעבור תחום ולהתפתח"

"במסגרת ייעוץ שנתתי, סייעתי לאישה שחזרה לשוק העבודה למצוא משרה מסויימת. היא התקבלה, אבל מהר מאוד התברר שהיא לא מתאימה לתפקיד. לעומת זאת, היא הפגינה יכולות בתחום אחר לגמרי. הגוף המעסיק הכשיר אותה, והיא פשוט עובדת – בקומה אחרת. זה לא היה קורה לו היתה פרילנסרית, וזה לא היה קורה לו עבדה מהבית. בכלל, עובדים קבועים שמגיעים למקום העבודה, נהנים מיתרונות רבים בתחומי ההכשרות והקידום.

"ללקוחות שלי אני מסבירה, שעדיף לכולם להיות עוסק מורשה, כדי לקזז הוצאות מסויימות. לרבים מהם קורץ הפיתוי להירשם כעוסק פטור עקב החשש השגוי מהממשק עם מע"מ. זה אומר שהם חייבים ללמוד איך לעשות את זה; עקומת הלמידה הזאת – גם היא 'שכר לימוד'. באופן כללי יותר, אני מזהירה אותם שכפרילנסרים הם מוותרים למעשה על כל התנאים וההטבות. כל חיסכון לטווח בינוני וארוך (ויש סוגים שונים, לא רק פנסיה) שמקומות עבודה מספקים – לא יהיה להם בכלל, או שייאלצו להסדיר אותם לבד, ובמחיר גבוה יותר. בתמצית, אם הם הם פרילנסרים לטווח ארוך, כדאי שיחסכו נתח משמעותית גדול יותר מהכנסתם".

גם בית המשפט בהולנד החליט באופן דומה שנהגי אובר ייחשבו לשכירים, ולכן חוקי העבודה והסכמים קיבוציים יחולו עליהם; בכך, העניק הישג לאיגודים ההולנדיים.

*  *  *

אם אתם שואלים אותי, הקורונה לא שחררה אותנו אל ה"גיג אקונומי". כמו כל תקופת משבר, היא נוצלה בשיטת "דוקטרינת ההלם", כדי להיפטר מעובדים רבים, רובם מבוגרים או עובדים בשכר נמוך. אם הם חזרו לשוק העבודה, הם עלולים לגלות שהם חוזרים למדרגה נמוכה יותר.

אם אתם שואלים אותי, הקורונה לא שחררה אותנו אל ה"גיג אקונומי". כמו כל תקופת משבר, היא נוצלה בשיטת "דוקטרינת ההלם", כדי להיפטר מעובדים רבים, רובם מבוגרים או עובדים בשכר נמוך

זאת לא אוטופיה של חופש, זאת דיסטופיה של ניצול.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

הקורונה משנה גם את מפת העסקת העובדים; אנחנו עדים למהפכה תעסוקתית שהולכת ומתפשטת במהירות ברחבי העולם: מספרים מפתיעים של עובדים שכירים שמעדיפים להפוך פרילנסרים – והתרחבותה של ה"גיג אקונומי" (Gig Economy). הגיגים החדשים הם משכילים, כמחציתם בעלי תואר ומעט למעלה ממחציתם גברים. רובם אינם נשואים.

מגזין Forbes פרסם את הנתונים לפיהם בשנת 2020 נרשמו בארה"ב 60 מיליון פרילנסרים, והתחזיות מלמדות שהמספרים עומדים להאמיר אף יותר: כשהמוטיבציה שלהם – הגמישות של העבודה מהבית. 90% מבעלי העסקים צופים כי יצטרכו להתבסס יותר על עובדים זמניים ועצמאיים.

מגזין Forbes פרסם את הנתונים לפיהם בשנת 2020 נרשמו בארה"ב 60 מיליון פרילנסרים, והתחזיות מלמדות שהמספרים עומדים להאמיר: כשהמוטיבציה שלהם – הגמישות של העבודה מהבית

עבודה מהבית היוותה זריקת זירוז בתהליך הלידה של העצמאות התעסוקתית. אנשים פרטיים הבינו שנראה שעדיף להם לספק שירותים למספר ארגונים שונים ולא לרכז את כל ביצי-הכישורים בסל אחד. הארגונים ובתי העסק השונים, מצידם, הבינו שאולי אין צורך להעסיק אדם אחד במשרה מלאה בשעה של שינויים מטלטלים בשוק וכשהצורך בכישוריו אינו קבוע, אלא חלקי בלבד.

עולם התעסוקה חובר לטרנדים שיתופיים שנהוגים מזה זמן בחיינו. למה הדבר דומה? לאדם המחזיק בכלי רכב בבעלות מלאה: הוא נדרש לתשלומי ביטוח, תחזוקה וחנייה, כאשר בפועל השימוש ברכב הינו במצטבר בחלק קטן בלבד מסך ימות השנה. מתוך ההבנה הזו החלה מגמה כלל עולמית של כלי רכב שיתופיים; מדובר במעבר חד לעבר עולם בו אין צורך בבעלות על כלי רכב וניתן להמיר אותו ברכב שיתופי – ועכשיו גם עולם התעסוקה הופך למובילי.

זה יקרה גם להרבה מקצועות נוספים שיהפכו ל"שיתופיים" והעולם יעבור להתקשרות נקודתית מול פרילנסרים. השינוי יגרור בעקבותיו אתגרים חדשים שנצטרך ללמוד בתוך ההתנהלות הארגונית: המשכיות, לכידות, שימור, העברת מידע ופיתוח מומחיות. מצד שני, דווקא המעבר לשיטה לפיה עובדים זמניים מתמקדים במשימות מוגדרות – יתרום לכך שכל פרילנסר יבקר את עצמו בשוטף וישאף למצוינות כדי להמשיך ולהתפרנס, בניגוד לעובדים בארגונים גדולים שמתפקדים בצורה בינונית לאורך שנים.

מעסיקים יצטרכו לגבש רשימת פרמטרים שמלמדים האם מדובר במשרה קבועה או פרוייקטלית. המנהלים החדשים יצטרכו לתת אמון בסיסי ביכולת של עובד הקצה לנהל את עצמו.

מעסיקים יצטרכו לגבש רשימת פרמטרים שמלמדים האם מדובר במשרה קבועה או פרוייקטלית. המנהלים החדשים יצטרכו לתת אמון בסיסי ביכולת עובד הקצה לנהל את עצמו

עידן הקורונה מזמן לנו אתגר: פרידה יזומה מה"מיקרומנג'מנט". המהפכה התעסוקתית מנופפת לשלום למהפכה התעשייתית שכרטיסי השעון וההחתמות בכניסה, ביציאה ובהפסקות היו באי כוחה.

אשליית השליטה מתנפצת ומאפשרת מקום לפרדיגמה חדשה לפיה "אני לא מפקח על העובדים שלי, אלא מאפשר להם את הכלים הנדרשים כדי להיות עצמאי בשטח". מי שמתעקש שהעובדים שלו יחזרו למשרה מלאה – יאבד עובדים מצוינים.

מעסיקים לא יוכלו להסתמך יותר על עובדים קבועים באופן בלעדי. הקורונה יצרה סיטואציה שלעובדים יש מחויבויות אחרות מייד בתום שעות העבודה המקובלות, והם לא מעוניינים יותר לעבוד שעות נוספות.

המשמעות היא יצירת מאגר של פרילנסרים שיחליפו עובדים קבועים בשעות מאוחרות של היום. לשינוי זה ידרשו מסמכים המתארים במדויק את תהליכי העבודה שיאפשרו לפרילנסרים – אשר אינם מכירים את שיטות ואופני העבודה בארגון ואין בשעות אלו את מי לשאול – היטמעות חלקה ומהירה.

לארגונים גלובאליים יש אתגר גלוקאלי: להיות ארגון אחד ומצד שני להתאים את עצמם לאזורים שונים בעולם. זו הזדמנות להיעזר בשירותי פרילנסרים. בשכר עובדת במשרה מלאה אפשר להעסיק חמש פרילנסריות, ב20% משרה כל אחת, ולכסות חמישה אזורים בחמש שפות.

פרילנסרים הם כוח עולה, חשוב וכשרוני, בעולם התעסוקה. אנשים מבקשים כעת לעצמם גמישות גדולה יותר והזדמנויות לעבודה מרחוק. בתי עסק שלא ישכילו להשמיש כישרונות-פרילנס ולנכס אותם – יחמיצו את ההזדמנות לנגוס ביס בעוגת כוח האדם של מומחים.

פרילנסרים הם כוח עולה, חשוב וכשרוני, בעולם התעסוקה. אנשים מבקשים לעצמם גמישות גדולה יותר והזדמנויות לעבודה מרחוק. בתי עסק שלא ישכילו להשמיש ולנכס כישרונות-פרילנס יחמיצו את ההזדמנות

רוברט ניקל, מייסד ונשיא Rocket Station, חברה לחשבות שכר במיקור חוץ אמר:

"המגפה לימדה את העסקים שני שיעורים חשובים; האחד, עבודה מרחוק אינה רק אפשרית אלא בהחלט מועדפת. השיעור השני מלמד כי האדם הממוצע רוצה גמישות וחופש בחייו. מעסיקים צריכים להתכונן. הג'יני יצא מהבקבוק ואין דרך חזרה".

אריאל הלוי הוא מנכ"ל ושותף מייסד של חברת VAYOMAR. מחבר הספר"You’re Not Moving Slow Enough: The Unexpected Formula To Lasting Influence" (2016) המתמקד בקשר שבין האינטליגנציה הרגשית לבין יכולתנו להשפיע על אחרים, ללא סמכות. בעל תואר ראשון בממשל, אסטרטגיה ודיפלומטיה ותואר שני בלוחמה בטרור ובביטחון פנים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה (צילום: יח"צ ויאמר)