בירידה מהכביש הראשי בין באר שבע לדימונה יש פנייה לכפר הזה, אבל אין שילוט. גשר צר מדי עובר מעל מסילת רכבת, וכשחוצים אותו נכנסים פנימה. הסיבה היחידה שבכלל יש כאן כביש היא בית ספר שהוקם לפני כמה שנים בכניסה לכפר, מצד שמאל. עמוד חשמל אחד לידו, מדרכה ופח צפרדע ירוק, היחידים בכל הכפר.
המדינה נאלצה להסכים לבניית בית הספר הזה לאחר עתירה לבג"ץ, והודות לכך נסלל גם קטע הכביש הזה, והתאפשר חיבור של ביה"ס לחברת חשמל, ושלו בלבד. מולו יש מרפאה, אך היא לא מחוברת לעמוד החשמל שנמצא מטר ממנה, אלא פועלת על גנרטורים, שצריכים לפעול כל הזמן על סולר יקר, כדי לקרר תרופות.
אחרי כמה מטרים מסתיים כביש האספלט. מכאן והלאה אין מדרכות ומתחילה דרך עפר, שאפשר לעלות איתה צפונה לכביש באר שבע-ערד.
הדרך הזו נעשתה צרה מדי במשך השנים, בגלל בתי מגורים שנצמדו קרוב מדי אליה. בהמשך יש מערום עפר באמצע הכביש, זכר לכיכר שנהרסה כאן לאחרונה, בגלל שגם הבנייה שלה לא הייתה חוקית.
מכאן והלאה החשמל מגיע רק מפאנלים סולריים, שמקבלים מעט מדי שמש בחורף, והמים עולים ביוקר הודות לחיבור פרטי לצינור של מקורות, מחוץ ליישוב. ביוב מאולתר הולך לבורות ספיגה, או לוואדי הסמוך.
מימין יש חנות מכולת, אין בה פירות וירקות, אבל בכניסה יש כמה תרנגולות שתחובות אחת על השנייה בכלוב קטן מדי, מחכות ללקוח שיקנה אותן לשחיטה ביתית. המכולת היא מבנה לא חוקי שאמור להיהרס בכל רגע, כמו חלק גדול משאר המבנים בכפר.
בתחילת מרץ, מיותר לציין, לא תהיה כאן קלפי כמו בכל שאר הכפרים הלא מוכרים, והתושבים ייאלצו להרחיק לתל שבע, או עשרות קילומטרים למקומות אחרים, כדי לממש את זכותם היחידה להשתתף במשחק הפוליטי. בחירות מוניציפליות הרי אין להם, כי הכפר לא מוכר כיישות חוקית.
זה, בגדול, הסיפור של כפר א-זרנוג, שמאכלס בסך הכל כ-5,500 איש, ושל 36 כפרים בלתי מוכרים נוספים בנגב, בהם חיים כ-80,000 בדואים.
מחאה על הריסת הבתים
ביום שלישי האחרון התקיימו הפגנות בעשרות צמתים ברחבי הפזורה, במחאה על הריסות הבתים, ובעיקר נגד מי שהם רואים כאויב שלהם – רשות הבדואים, והעומד בראשה, יאיר מעיין.
מאות גברים מלווים בילדים עזבו הכל באמצע היום, כדי לדחות את סמכות הרשות להמשיך בהרס של כ-2,500 בתים בשנה, רובם בפאתי הכפרים הלא מוכרים, במקומות שלכאורה מפרים את הסטטוס קוו.
אחת ההפגנות האלה התקיימה בצומת הכניסה לא-זרנוג. הכרוז עם המגפון תיזמר את הקריאות:
"אין כפר לא מוכר / זה שקרים של המשטר,
כן, כן להכרה / לא, לא לעקירה".
השלטים שהונפו שם כללו ססמאות נגד רשות הבדואים, "יאיר מעיין ימין מסוכן", ו"רשות הבדואים פועלת בשיתוף עמותת רגבים".
שתי הנשים היחידות בהפגנה היו חיה נוח, מנכ"לית פורום דו קיום בנגב, תושבת עומר, ואיב טנדלר, רכזת שטח של הארגון וסטודנטית לגאוגרפיה מבאר שבע. באתר שלהם אפשר גם לראות מפה של הכפרים האלה, שאי אפשר לאתר במפות אחרות.
הן תומכות במאבק של הכפרים הלא מוכרים, וטוענות שהמדינה מתעלמת מהם מסיבות פוליטיות וגזעניות. "הם זכאים לשירות ממשרדי הממשלה ולא להיות כפופים לרשות מפקחת שנועדה לכפות עיור כפוי, עקירה ופחד", נאמר בהודעה שהוציא הפורום לקראת ההפגנות.
עטיה אל-עאסם הוא יו"ר מועצת הכפרים הלא מוכרים. במהלך ההפגנה הוא רושף זעם על הטרטור של ההצבעה בקלפיות מרוחקות, ועל ההתעמרות של המדינה, לדבריו, בתושבי הכפרים.
לטענתו, זה נעשה בשירות גורמי ימין, ובראשם עמותת רגבים, שמצהירה על עצמה כמי ששומרת על "אדמות העם היהודי" ואוצרות הטבע שלו, ומונעת "השתלטותם של גורמים זרים" על משאבים אלה.
"היינו פה לפני קום המדינה ופתאום נהפכנו להיות פולשים ולא חוקיים. היישוב הזה שמולך, אבו-תלול, קיבל הכרה לפני 14 שנה, אבל הוא דומה לכל הכפרים הלא מוכרים האחרים. רק מקשים עלינו את החיים"
אל-עאסם: "אנחנו רוצים להגיד לרגבים להפסיק לרדוף אותנו. זו תנועה אנטי ערבית ואנטי בדואית, שלא רוצה לראות אותנו באזור הזה. החבר'ה מרשות הבדואים ובראשם יאיר מעיין עובדים תחת פיקודה. המדינה דואגת להצבעה של הימאים בלב הים, לעצורים בבתי הסוהר, למאושפזים בבתי החולים, אבל דווקא לבדואים לא מאפשרים להגיע לקלפיות".
בוועדת הבחירות המרכזית מסרבים לצאת מהשטאנץ ולשקול הצבת קלפיות ניידות עם מעטפות כפולות. הם מסרו בתגובה כי הבדואים בפזורה חסרי כתובת מגורים מוכרת, ולכן ישויכו להצבעה ביישובי קבע מוכרים.
על-עאסם מצביע על היישוב שמעבר לכביש, אבו-תלול, שדווקא קיבל הכרה, אך גם הוא נשאר כמעט באותו מצב.
"היינו פה לפני קום המדינה ופתאום נהפכנו להיות פולשים ולא חוקיים. היישוב הזה שמולך, אבו-תלול, קיבל הכרה לפני 14 שנה, אבל הוא דומה לכל הכפרים הלא מוכרים האחרים. טוענים שרוצים לשפר את החיים שלנו, אבל עובדים הפוך, ורק מקשים את החיים.
"יאיר מעיין רוצה לרכז את הבדואים במקום אחד, וכדי לאכוף את החוק נגד הבדואים הוא משתמש בכל הזרועות של המדינה, כמו הסיירת הירוקה ויחידת יואב, שהוקמה רק לצורך הזה.
"כל התקציב שהמדינה מזרימה כאילו לבדואים עוצר שם, ברשות וביחידות של ההריסות ואבו תלול מוכיח את זה – אפילו כניסה אין לו. אמנם יש שם בית ספר תיכון, אבל הוא נבנה רק דרך בג"ץ. משרד החינוך, משרד הפנים והרשות לא רצו להקים את בית הספר. זה המצב. הם מגייסים את כל העיתונות נגדנו, מחשיכים את התמונה של הבדואים, ומציירים את הבדואים כעבריינים, בזמן שהם במצב קשה מאוד ומי שמקשיח אותו זה הרשות".
על כל דבר צריך להגיש עתירה
מוחמד אבו-קוידר, נשוי עם שלושה ילדים, גדל בא-זרנוג וגר בכפר גם היום. הוא מדבר על כך שעל כל שטות שלשאר האזרחים נראית מובנת מאליה, הכפר שלו היה צריך לעבור דרך בתי המשפט כדי לקבל.
"החיים המודרניים והמדינה מגיעים רק לבית הספר בכניסה: קצת אספלט עד לשם וזהו. לילדים אין משחקייה או מתנ"ס, והם יוצאים לשחק בשדות או בוואדי. רק כשאתה גדל ויוצא מפה אתה מבין כמה זה לא נורמלי. בית ספר, קופת חולים, כביש גישה, על כל דבר צריך להגיש עתירה".
אחיו, אמיר, נשוי בלי ילדים, "אשכנזי", כהגדרתו, טוען שנהיה קשה יותר לממש זכויות בבית משפט, וקושר את זה לאקלים הפוליטי, שגורם לבתי המשפט להתיישר עם המערכת ולא להתערב במדיניות הממשלה.
אמיר מצביע על מתחם שחורג קצת מהמתאר של הכפר, ובו תלי עפר,ֿ שרידים של מה שהיו פעם בתי מגורים.
"בשנה שעברה נהרסו כאן שני בתים של אחים שלי. יש מדיניות הכלה, המדינה לא מפנה אנשים שחיים פה וההגדרה של מדיניות האכיפה היא רק נגד בנייה חדשה. המדינה יכולה להעלים עין מהבנייה שצלחה מתחת לרדאר, וקווי המתאר של האכיפה מכוונים כנגד כל בנייה שהיא התרחבות מהשטח הבנוי.
"בנייה שנראית מהכביש הראשי אוכפים נגדה ביתר שאת. אבל המדיניות היא כזו שאתה לא צריך לדעת, ככל שאתה בתחושה של אי-ידיעה יותר קל להם להפחיד אותך".
אמיר אבו קוידר, שנולגד ומתגורר עם משפחתו בכפר הלא מוכר א-זרנוג: "אנחנו פועלים מתוך השקפה שאנחנו לא מחפשים הכרה. מבחינתנו היישוב קיים ולא נחכה שמישהו יגיד לנו 'יאללה, עכשיו אתם קיימים'"
אמיר הוא בוגר החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, וכמו אחיו ורוב תושבי הכפר שפגשתי, לא שירת בצבא.
חלק גדול מבתי הכפר הם כבר לא פחונים, אלא בנויים מבטון, אך אינם מבודדים חום וקור, כמו בתים שנבנו לפי התקנים. "אנחנו בתור ילדים גדלנו בצריפים, ומבחינת אבא שלי התנאים האלה זה לוקסוס. ההורים שלי גדלו באוהל ונרטבו בחורף", הוא מוסיף.
הוא מנסה להילחם בהפיכת הוואדי הסמוך של נחל חברון למזבלה, אך עד כה ללא ההצלחה. "זה הפך לחירייה 2, אין אכיפה. שלחתי מכתב למשרד לאיכות הסביבה. הזבל מסתובב בכל המרחב, וזה לפני שמדברים על סוגיות בריאותיות שנגרמות מהאשפה הזו, והחיות שמסתובבות פה".
אמיר ואחיו משדרים מסר של היאחזות בקרקע, ויוזמות שאמורות לבסס את המעבר מחברה שבטית לקהילה.
"החברה הבדואית היא שבטית במהות שלה, והמעבר למרחב ציבורי משותף לכולם, לא פשוט. צריך לעשות סוויץ' גם מבחינת ההבנה שהמשאבים משותפים ושצריך לנהל אותם ולייצר הסכמות, כי אין רשות מוניציפלית"
אמיר: "אנחנו לא רוצים לעבור לשום מקום, ומחזקים את היישוב. הצלחנו להקים בית ספר תיכון, הכנסנו תחבורה ציבורית ליישוב, יש פה עוגנים מאוד חזקים. ארגנו פה תערוכות תמונות, מיזמים שהיינו שותפים להם, עם ארגוני חברה אזרחית, משחקייה שהקמנו ולא מתוחזקת כיום. אנחנו פועלים מתוך השקפה שאנחנו לא מחפשים הכרה. מבחינתנו היישוב קיים ולא נחכה שמישהו יגיד לנו 'יאללה, עכשיו אתם קיימים'.
"החברה הבדואית היא שבטית במהות שלה, והמעבר למרחב ציבורי משותף לכולם, לא פשוט. צריך לעשות סוויץ' גם מבחינת ההבנה שהמשאבים משותפים ושצריך לנהל אותם ולייצר הסכמות, כי אין רשות מוניציפלית שנותנת את השירותים".
אמיר גר עם משפחתו ועוד כמה עשרות נפשות בבית אחד. לעומתו מוחמד גר בבית רק עם אשתו והילדים. בחצר הבית יש תאנים, רימונים, ועצי זית, לצד מצברים של פאנלים סולריים ומצברים תואמים. המערכת הזו עולה 20-25 אלף שקל, אך בחורף מספקת מעט מאוד חשמל.
בחצר יש גם כמה כלים מסורתיים, כמו אבן רחיים, עלי ומכתש מאבן, ומסננת לחיטה, וכן פחון קטן שבמרכזו תנור לחימום. בלילות הקרים בני המשפחה יוצאים לשם כי בבית אין חימום.
הביוב זורם לבור ספיגה או לצנרת מאולתרת לוואדי, "כל אחד מרכיב צינור מים לבית ומשלמים 12-13 שקל לקוב מים, פי 2 ממקומות אחרים, אולי גם זו דרך להעניש אותנו", אומר מוחמד.
"המדינה חושבת שהילדים יגדלו וישכחו. רשות הבדואים שייכת למשרד החקלאות, אנחנו נחשבים כמו כבשים? הבדואים הם היחידים ששייכים למשרד החקלאות – זה אומר הכל, אנחנו לא חיות"
לדבריו, הילדים סוחבים טראומות מאירועי ההריסה שפוקדים את הכפר, ולמרות ההתקדמות בבנייה, אין עם מי לדבר בקשר לחיבור לתשתיות:
"חוץ מהפגנות, פנינו לרשויות גם בדרכים של מכתבים, אך לצערי הרשות להתיישבות הבדואים מקבלת הוראות מהימין. הם הרסו עשרות אלפי בתים, ולכל בית יש את הסיפור שלו, והפגיעה הנפשית כואבת יותר מהבלוקים.
"המדינה חושבת שהילדים יגדלו וישכחו. כשהילדים רואים את יחידת יואב הם מתחבאים מאחורי. רשות הבדואים שייכת למשרד החקלאות, אנחנו נחשבים כמו כבשים? הבדואים הם היחידים ששייכים למשרד החקלאות – זה אומר הכל, אנחנו לא חיות".
מוחמד יתחיל בקרוב עבודה חדשה כנהג בחברת מזון גדולה. הוא מעדיף את השקט הנפשי של היות שכיר. הוא חי עם משפחתו בבית לבד, אך מצביע על הצפיפות מסביב: "החיים פה לא קלים, בחורף הכל מלא בוץ. באופן טבעי, אנשים גדלים בסבל וזה גורם לפשיעה ואלימות. אנשים חושבים שהבדואים מפוזרים, אבל תראה את הצפיפות של הבתים כאן.
בכל זאת, הוא מצביע על השינוי ביחסו לילדיו מזה שקיבל בעצמו, על השיפור במעמד האישה בחברה הבדואית, ומביע תקווה שהזמן יעשה את שלו גם למצב הכללי: "אצלנו היה יותר קשוח, לא היה את החיבוק הזה. ההורים שלי נולדו באוהל, אני נולדתי בצריף והילדים שלי נולדו בבית מבטון. אולי הנכדים שלי ייוולדו בבתי קומות".
לא חסר תקציב
לעומת התמונה הקודרת שמצטיירת מסביב, בית הספר התיכון ביישוב (המוכר) שמעבר לכביש, אורט-אבו תלול, הוא אי של שפיות. המנהל, ראג'י אלכרם, כריזמטי וענייני, היה אדיב מספיק כדי להכניס אותי פנימה מבלי לעבור דרך דוברות משרד החינוך.
בית הספר שנבנה ב-2012 מספק סביבה נעימה לתלמידים, עם חצר רחבת ידיים, בניין ספרייה עגול ואינטימי, ואודיטוריום דומה. לא חסר תקציב, הוא אומר, ומעיד שקיבל יד חופשית לעצב את בית הספר.
התלמידים משלמים כ-15 שקל לטיולים, שעולים כמה מאות בבתי ספר אחרים. בית הספר מקבל מקבל מדי יום אספקה של כריכים, פירות וירקות, כולל גם מטבח להכנת ארוחות בידי התלמידים. בהתחלה היו כאן כ-100 תלמידים, וכיום יש כאלף, בכיתות ט' עד י"ב.
הקמת בית הספר הזה, שבדומה לאחרים גם היא התאפשרה רק בהתערבות בג"ץ, עזרה למנוע נשירה מהלימודים בייחוד בקרב הבנות, שבאופן מסורתי משפחותיהן העדיפו להפסיק את לימודיהן בכיתות הנמוכות, ובלבד שלא יישלחו לתיכונים מחוץ לכפר. ועדיין, אלכרם מעיד כי יש בנות מבריקות, שהוא נאלץ להיפרד מהן במצוות המשפחה והמסורת.
לתלמידים אין רשתות וויי-פיי בבתים, אך בית הספר מרושת באינטרנט, ויש בו כמה מעבדות מחשבים, לצד עגלת לפטופים ניידת.
אלכרם בר מזל: "ההורים גיבו ועודדו את ההחלטה לאסור כניסת טלפונים ניידים לשטח בית הספר. זה קרה אחרי שתלמיד צילם תלמידה אחרת, והתפתחה קטטה".
במשרד שלו יש נייד של תלמיד אחד, שהגיע בתחילת היום ומסר לו אותו כדי לחזור אחר כך ולעשות שיחת טלפון חשובה. האיסור על הכנסת טלפונים ניידים מותיר את התלמידים חופשיים מהפרעת הקשב האינסופית של הסמארטפון, וזה נדיר בבתי ספר תיכון.
ולמרות כל זה, הוא מעיד על עצמו כמי שצריך לתפקד "גם כשוטר של האינסטגרם" ולהתקשקש עם תקריות רשת, וכל מני שטויות אחרות שהתפתחו בין התלמידים מחוץ לבית הספר, בעולם הווירטואלי. התלמידים הבדואים לא שונים בכך משאר התלמידים.
ביום שלישי האחרון התקיים בבית הספר יום המילה הטובה, שבו תלמידים הביעו את הכרת הטוב כלפי חבריהם וצוות המורים במכתבים וברכות.
אין כאן צלצולים, שעת חינוך מתקיימת בכל הכיתות בשעה הראשונה של השבוע, ובתחילת כל יום נכנס המחנך לרבע שעה לכיתת החינוך שלו. כמה עשרות תלמידים גם נוסעים לבן גוריון פעם בשבוע לכמה שעות של למידה, ומתיידדים עם המוסד האוניברסיטאי, מתוך תקווה שיבקרו בו בעתיד.
"התכנית המקורית של כביש 6 הייתה אמורה לעבור מערבית לבאר שבע, ולאחר מכן התוואי שונה, כך שיעבור מזרחית אליה. רשות הבדואים, שזו מדינה בתוך מדינה, התעקשה להעביר את הכביש באזור הכי מאוכלס"
בית הספר מקבל גם את התלמידים הקשים ביותר "שעושים לנו את המוות", וכולל מקצועות עיוניים מוגברים כביולוגיה וסביבה, ומקצוע כמכונאות. אלכרם לא נעול על בגרות כחזות הכל, ומכוון לחנך לאזרחות והשתלבות, שמהן יינבט, להערכתו, כל השאר.
אבל השוס הגדול כאן הוא החממה היפה שבחצר, שבה הילדים מגדלים פלפלים, עגבניות, מלפפונים, כרוביות ועלים שונים. בחממה היה השבוע המדריך מטעם משרד החקלאות, עלי אלקרינאווי, שמגיע לעבוד עם התלמידים, מחליט אם הצמחים בריאים או חולים וניכר שהוא נהנה מהעבודה הזו.
"יש להם רצון ללמוד, הם נוגעים וחשים את הדברים, ויש פה שילוב בין התלמידים החזקים לחלשים יותר", הוא אומר.
כביש 6 הוא רק תירוץ
חסין אל רפאיעה, בן 58, בעל עסק לחומרי בניין, קיבל את פני בתחילת היום. הוא היה ראש מועצת הכפרים הלא מוכרים עד 2007. מקום מגוריו, ביר אל חמאם, נחצה על ידי הקטע הדרומי ביותר של כביש 6, וגם המשך סלילתו של הכביש מאיימת על אלפים רבים, שייאלצו להיעקר מבתיהם.
בדומה לתושבי גוש דן שאוכלים חצץ מהפרויקט הלאומי של הרכבת הקלה, גם הוא מדבר במונחים דומים על כביש האגרה הלאומי:
"התכנית המקורית של הכביש 6 הייתה אמורה לעבור מערבית לבאר שבע, ולאחר מכן התוואי שונה, כך שיעבור מזרחית אליה. רשות הבדואים, שזו מדינה בתוך מדינה, התעקשה להעביר את הכביש באזור הכי מאוכלס, כדי לנשל קרקעות ולהעביר את האנשים תחת הססמה של 'פרויקט לאומי'. אני מבין שהכביש הזה חיוני למדינה. אבל התוואי של הכביש הוא 50 מטר והם רוצים לעקור תושבים גם במרחק של 4 ו-5 קילומטר מהכביש, שהוא רק תירוץ".
15 אלף איש מאוימים על ידי כביש 6, משום שייאלצו לעבור לקרוונים ביישובים אחרים, מבלי שיוכרו הזכויות שלהם בקרקע. "אנחנו לא מבקשים פיצוי אלא הכרה בקרקעות ותכנון ביישובים שלנו. המלחמה היא פה על הקרקע"
לדבריו, 15 אלף איש מאוימים על ידי כביש 6, משום שייאלצו לעבור לקרוונים ביישובים אחרים, מבלי שיוכרו הזכויות שלהם בקרקע. "אנחנו לא מבקשים פיצוי אלא הכרה בקרקעות ותכנון ביישובים שלנו. המלחמה היא פה על הקרקע. המדינה רוצה לנשל, והם נאחזים בקרקעות".
אחוז המשרתים בצבא כאן ירד בשנים האחרונות, ואל רפאיעה אומר שאפשר להבין את זה. "יש הרבה שלא מעוניינים לשרת, כי בשביל מה? תראה באיזה מצב אנחנו חיים. איפה קיים כזה דבר בעולם? אין מדינה אחרת בעולם שהורסת כל כך הרבה בתים במשך עשרות שנים".
הוא מזכיר את הוועדה בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג, שהכיר בזכות של הבדואים על הקרקע בעשור הקודם, אך עד היום שני הצדדים לא הגיעו לפתרון על היקף ההכרה, ועל השאלה כמה תושבים אם בכלל יעברו ליישובים עירוניים, וכמה מהם יוכלו לבנות כחוק על אדמתם, ולשמר את מסורת גידול העדרים.
"לפתרון יש מחיר אבל אנחנו לא נשלם אותו לבדנו. הקרקעות שלנו מהוות אחוז מזערי מכלל הקרקעות במדינה. יש כ-400 אלף דונם שהם בתביעת בעלות ומפוזרים ב-36 יישובים. הרוב מתפרנסים מגידול עדרים, מה גם שאנחנו עם שבטי, לא יכולים להתערבב עם שבט אחר".
תגובת הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים
מהרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים נמסר בתגובה: "מובן שהכל שקרים וכזבים שאין להם קשר למציאות, זאת כחלק ממסע הבחירות המתקרבות. תפקיד רשות הבדואים להסדיר את ההתיישבות בכל היישובים. בשנת 2019 לבדה אושרו למתן תוקף 24,000 יחידות דיור בישובי הבדואים, שהם 80% מכל היחידות שאושרו במחוז הדרום.
"לכלל ישובי המיעוטים במדינה אושרו 42,000 יחידות מתוכם לבדואים 24,000 המהווים כ-60% מהתכניות המאושרות. רשות הבדואים לא עוסקת כלל באכיפה
וכל טענות בעניין זה בטלות שכן הכל החלטות חוקיות של גורמי האכיפה ובהתאם לחוק.
"היישוב ביר הדאג' כולו באדמות מדינה והתושבים השתלטו על 20,000 דונם מאדמות המדינה וקרקע בבעלות פרטית לפני כ-25 שנה ללא אישור והיתר כלשהו ובניגוד לחוק. המדינה מתנהלת מול התושבים והגיעה להסכם איתם בשנת 2006.
"מאז אושרה תב"ע ליישוב וניתנו לתושבים תנאים מפליגים הכוללים מגרשים חקלאיים ומענקים מוגדלים. מרבית התושבים לא מעוניינים להסדיר את ההתיישבות ולחיות בהתאם לחוק, ולכן גורמי האכיפה החלו בהוצאת צווי פינוי מהשטחים הפלושים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו