לפני כמה שנים, אחת מהחברות בקהילה של הרב מייק מושקוביץ ביקשה לדבר איתו על חייה האישיים. "היא סיפרה לי שהיא מחפשת 'בחורה יהודיה נחמדה', אבל כל הלסביות שהיא מכירה נשואות לגברים", מספר לי איש הדת מניו יורק.

לדברי מושקוביץ, בקהילה שמרבית הרבנים שלה מדברים על הומוסקסואליות כחטא, יהודים להט"בים רבים מרגישים צורך להתחתן "בניגוד לזהות שלהם".

הוא מספר כי בישיבות חרדיות בארצות הברית לוחצים על נערים שמטילים ספק בזהות המינית שלהם שלא לחשוב על כך, ולחשוב על מציאת רעייה מתאימה.

הרב מייק מושקוביץ נכנס לאחרונה לעבודתו בקהילת בית שמחת תורה, בית כנסת בניו יורק סיטי המשרת את קהילת הלהט"ב. לידו הרבה הראשית של בית הכנסת, שרון קליינבאום.

"יש כל כך הרבה הומופוביה בעולם החרדי, אבל אי אפשר להתפלל עד שייצא ממך הגיי, משום שזו לא בחירה", אומר מושקוביץ, היום רב-עמית בקהילת "בית שמחת תורה" של האוכלוסייה הלהט"בית היהודית בעיר ניו יורק.

בראיון איתו, מושקוביץ מגיב לטענה שהעלה של שר החינוך רפי פרץ, לפיה טיפולי המרה "עשויים" לשנות את הנטייה המינית של אדם כלשהו, וחוללה סערה בארץ.

ההשלכות של "טיפולי המרה" יכולות להיות קטלניות: לפי מחקרים של UCLA, קרוב ל-70 אלף אמריקאים בני 18-59 עברו תכניות המרה במהלך חייהם. צעירים להט"ביים ש"נדחו" ע"י משפחותיהם וחבריהם נוטים לפתח מחשבות אבדניות.

למרות ש"טיפולי ההמרה" נאסרו לאחרונה במדינות רבות בארצות הברית, "ארגוני המרה" ללהט"בים פועלים במחתרת כדי לעקוף את האיסורים הללו.

רק בחודש שעבר, ארגון JONAH ("יהודים מציעים חלופות להומוסקסואליות") מניו ג'רזי, נתפס פועל בניגוד לצו בית המשפט, שהורה לאנשי הארגון לסגור את תכניות "מגיי לסטרייט" שהם יזמו והפעילו.

בנג'מין אונגר מושבע לפני עדות במשפט נגד JONAH ניו ג'רזי (צילום: אלכס רמניק\ The star-Ledeger דרך AP, מאגר)

ב-2015, חמישה קרבנות של JONAH הביאו את המייסדים ארתור גולברג ואיליין ברק לבית המשפט, בהאשמה על הונאה. מפרטים העולים מהמשפט, נראה כי הטקטיקה של JONAH כללה הפשטה של גברים אחד מול השני ונגיעה בעצמם, כמו גם הכרחה של המשתתפים לחלל תמונות של האמהות שלהם.

כדי לעקוף את האיסור על הפעלת התכניות שלהם, המייסדים של JONAH שינו בנתיים את שם הארגון ל"המכון היהודי למודעות גלובלית".

רק בחודש שעבר, ארגון JONAH ("יהודים מציעים חלופות להומוסקסואליות") מניו ג'רזי, נתפס פועל בניגוד לצו בית המשפט, שהורה לאנשי הארגון לסגור את תכניות "מגיי לסטרייט" שהם יזמו והפעילו

"לרוע המזל, טיפול המרה הם עדיין חלק מהחיים של יהודים חרדים רבים כיום", אומר מרדכי לבוביץ', המנהל הקליני של קבוצת Jewish Queer Youth.

"בעקבות החקיקה בנושא והשינוי בסנטימנט הציבורי, העוסקים ב'המרה' מסתתרים מאחורי שמות שונים, אבל התהליך עדיין ערמומי כפי שהיה", אומר לבוביץ', שמאמין כי "הלחץ הקהילתי אפילו יותר מסוכן מהתהליך עצמו".

הממיר הגדול נתפס על חם

המגזין הלהט"בי המשפיע בארה"ב, The Advocate, עוסק במשך שנים בחשיפת הצביעות שמאחורי טיפולי המרה להומוסקסואלים ותומכיהם.

"התומכים בטיפולי המרה נתפסו כשהם מחפשים גברים באתר היכרויות", נכתב בכותרת המגזין בשנה שעברה, באחד מכה דיווחים על ההוצאה מהארון במיאמי. הכתבה היתה על נורמן גולדווסר, אחד מהמיישמים את טיפולי ההמרה.

לפי המגזין, גולדווסר "חיפש שותפים הומוסקסואלים באתר היכרויות והחזיק חשבון באתר אחר". גולדווסר תואר בכתב כ"יהודי חרדי שמבצע טיפולי המרה" במיאמי ביץ', ולוקח לקוחות לתכניות "גבריות" ביערות. בתגובה ל"הוצאה מהארון" שלו, גולדווסר אמר ל-NBC: "באופן ברור, לא הצלחתי לעזור לעצמי".

למרות החשיפה, גולדווסר עדיין מיישם "טיפול" ו"עוזר לאנשים לרפא את הטראומות והפצעים של העבר, ולבנות מסלולים חדשים ומתפקדים יותר מבחינה נירולוגית המובילים לשינויים הרצויים ברגשות, בהתנהגויות, במיניות ובמערכות היחסים שלהם", כך על פי הפרופיל שלו ב-Psychology Today.

מרים קבקוב, מנכ"לית ארגון אשל (צילום: פייסבוק)

למרות המציאות שבה טיפולי ההמרה מתעקשים להמשיך, יש גם חדשות טובות. על פי מרים קבקוב, מנכ"לית ארגון "אשל". "יותר ויותר קהילות אורתודוקסיות מודות בכך שהן מקבלות בברכה יהודים להט"ביים". ארגון אשל מוקדש "ליצירת קהילה וקבלה של להט"בים יהודים והמשפחות שלהם בקהילות החרדיות".

"פרויקט 'הקהילות המקבלות' של אשל עוסק בדיאלוג עם יותר מ-150 בתי כנסת חרדים על מידת הקבלה שלהם", אומרת קבקוב. "אבל זה לא מספיק להרגיש שאתה מתקבל בברכה – קבלה חייבת להיות משודרת החוצה ופומבית. בני ברית נסתרים חייבים לצאת מהארון שלהם, ולדבר בקול ולהפוך לבני ברית פומביים".

“הפרקטיקה של טיפולי המרה היא להמיר אותם החוצה מהיהדות. הרבנים צריכים לקחת אחריות על יצירת סביבה בה ילדים מרגישים שהם צריכים להתאבד, והאורתודוקסיה צריכה לקחת אחריות על ההומופוביה שלה"

כשהיא נשאלת מה היא אומרת ליהודים שמתמודדים עם הזהות המינית או המגדרית שלהם, אומרת קבקוב, "אנחנו אומרים להם שהם לא לבד. ואז, אנחנו מקשיבים למה שהם רוצים עבורם, לא מה שאנחנו חושבים שהם צריכים לרצות. אנשים רוצים להיות שמחים ובשלום עם מי שהם, ואנחנו עוזרים להם בכך".

100% עדיין הומוסקסואלים

הרב מושקוביץ ייעץ גם הוא ליהודים רבים שהגיעו אליו עם התמודדות עם הזהות המינית או המגדרית שלהם. חלקם היו בטיפולי המרה, אשר במהלכם, לדבריו, הזהות שלהם הוגדרה בתור חטא.

"“100% מהאנשים האלו עדיין הומוסקסואלים", אומר מושקוביץ. "ו-100% כבר לא שומרי מצוות", הוא מוסיף, ומאשים את ההרחקה של בעלי זהות להט"בית מהיהדות. לדבריו, צעירים אלה אולצו לעשות בחירה אכזרית בין הזהויות שלהם.

“הפרקטיקה של טיפולי המרה היא להמיר אותם החוצה מהיהדות", אומר מושקוביץ. "זה לא חוקי כי זה נוראי. הרבנים צריכים לקחת אחריות על יצירת סביבה בה ילדים מרגישים שהם צריכים להתאבד, והאורתודוקסיה צריכה לקחת אחריות על ההומופוביה שלה".

עובדים סוציאליים מ-Jewish Queer Youth, רייצ'ל פרידס מרדכי לבוביץ וג'סטין שפירוס במצעד לכבוד ישראל (צילום: JQY)

בשנים האחרונות, קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות הפכו למרחבים מקבלים יותר עבור אנשי דת, מנהיגי קהילה ומורים להט"בים. במובנים מסוימים, קהילת בית שמחת תורה (CBST) בניו יורק קבעה את המגמה עבור קהילות יהודיות המעוניינות בהכללה להט"בית.

השבוע בבית הכנסת, למשל, יש בדיקות HIV, תכנית על מחפשי מקלט רוסים להט"בים, ושיעור "Trans Life" עבור חברי הקהילה הטרנסים ולא-בינאריים.

"כל מנהיג דתי שלא מגנה טיפולי המרה מבצע פעולה של חילול השם", אומרת הרבה קליינבאום. "רבנים צריכים לדבר על כך שאלוהים אוהב את כל מי שיצר".

עד לפני חודש בקושי הכרתי את שמה של נדא אמין – עיתונאית ילידת איראן, בלוגרית ופעילת זכויות אדם, שמתחה ביקורת על המשטר בארצה, היגרה לטורקיה ב-2014, וכתבה כתבת פרילאנס אחת ל-Times of Israel בשנה שעברה. מעולם לא פגשתי אותה. מעולם אפילו לא דיברתי איתה.

אבל אז היא יצרה איתנו קשר, וסיפרה לנו שהחיים שלה בסכנה.

נדא כתבה בלוג ב-Times of Israel בפרסית, והכתיבה שלה לאתר חדשות ישראלי, לצד הכתיבה שלה במקומות אחרים, הקשו על חייה בטורקיה.

נדא סיפרה לנו – בכתב, ובקומץ שיחות טלפון קצרות – על הסכנה הנשקפת לחייה. היא תושאלה שוב ושוב על ידי המשטרה הטורקית, ולאחרונה נאמר לה שהיא עומדת בפני גירוש מהמדינה. יתרה מכך: נאמר לה שאם לא תימצא מדינה שתקבל אותה אליה, היא תישלח בחזרה לאיראן, שם עשוי לקרות לה הגרוע מכל.

אמין אמרה שהייתה אמורה להיות לה הגנה מהאו"ם, אבל היא אינה חושבת שזה יצליח לשמור על בטחונה. היא לא כתבה נגד הרשויות בטורקיה, אבל הובהר לה שהביקורת הציבורית שלה על המשטר האיראני, והכתיבה שלה בכלי תקשורת ישראלי, הם מעשים בלתי נסבלים.

במקביל, היא יצרה קשר עם הרשויות בישראל, וביקשה להיכנס למדינה.

הבלוגרית האיראנית נדא אמין במערכת האתר בירושלים

נדא מדברת מעט אנגלית. מספיק בשביל להגיד לי, בטלפון, "מר הורוויץ, בבקשה תציל אותי".

לאחר איסוף פרטים נוספים עליה, יצרתי קשר עם מספר אנשים – ישראלים ואחרים – שחשבתי שאולי יצליחו לייעץ לי ולעזור לה.

והם עשו זאת. המוכנות לעזור הייתה ראויה לציון. כמעט אף אחד ממי שדיברתי איתו לא אמר לי שאין מה לעשות או שאין לו מה לעשות בנידון.

נדא אמרה שיש לה שורשים יהודיים – אמו של אביה המנוח הייתה יהודייה. אני לא יודע אם זה היווה שיקול בתגובה של ישראל. אני נוטה לחשוב שלא.

אני לא יודע מי מהאנשים שפניתי אליהם היווה גורם משמעותי בעניין (ולא הייתי היחיד שפעל לטובתה, ארגון UN Watch פרסם עצומה למענה, ואיגוד העיתונאים כתב ישירות לשר הפנים אריה דרעי).

מה שאני כן יודע, הוא שזמן קצר לאחר ששיתפתי את הפרטים על המקרה של נדא, הרשויות בישראל נכנסו לפעולה. הבדיקות הנדרשות נעשו, כך נראה. ההחלטות שהיו צריכות להתקבל, התקבלו, כך נראה.

בקונסוליה הישראלית באיסטנבול, הקונסול הכללי שי כהן ומנהלת הקונסוליה יפה אוליביצקי, יצרן קשר עם נדא, ויצאו מגדרם כדי לעזור לה. המסמכים אורגנו ונאמר לי שנדא עומדת לקבל אישור לטוס לישראל, עם ויזה מתאימה.

הרגשתי כי משום שישראל, ו-Times of Israel באופן ספציפי, היו חלק מהגורמים לכך שהחיים שלה היו בסכנה, אנחנו מחויבים לנסות ולהבטיח שהיא לא תיפגע. גם מדינת ישראל הרגישה כך, באופן ברור למדי.

נדא אמרה שיש לה שורשים יהודיים – אמו של אביה הייתה יהודייה. אני לא יודע אם זה היווה שיקול בתגובת ישראל. אני נוטה לחשוב שלא

העזיבה שלה לא הייתה חלקה לחלוטין. כשהיא הייתה אמורה לטוס לתל אביב בפעם הראשונה, והגיעה לשדה התעופה, התגלה כי חסר לה טופס שהיה אמור להיות מונפק על ידי המשטרה הטורקית. נדא לא קיבלה אישור לטוס בלעדיו.

למרבה הצער, הטלפון הסלולרי שלה היה ללא סוללה באותה נקודה, והיא לא הצליחה לעדכן אותנו. אמין הייתה מתחת לרדאר לכמה שעות, ומישהו במקום כלשהו חיבר הגיעה למסקנה שגויה, והדליף לתקשורת הישראלית כי היא נעצרה.

אמין לא נעצרה, ויומיים לאחר מכן – בשעות הבוקר של יום חמישי – שבה לשדה התעופה, הפעם עם הטופס ביד, והצליחה לעלות לטיסה לתל אביב. עם הכלב שלה, עליי להוסיף, רועה גרמני במשקל 27 ק"ג בשם צ'יקה שהוא אהבת חייה.

ביליתי חלק מיום חמישי עם נדא, והקשבתי לפרטים נוספים מהסיפור שלה.

על פי הסיפור שלה, השנה וחצי האחרונות היו קשות עד מחרידות. היא אומרת כי רשויות הביטחון הטורקיות זימנו אותה לתשאול לא פחות משש פעמים. היא הואשמה בכך שהיא מרגלת, הוצע לה הרבה כסף כדי לעבוד עבור הטורקים, ואיימו עליה בגירוש לאיראן.

"זה בלתי חוקי לכתוב לתקשורת הישראלית?", שאלה את חוקריה. "לא", אמרו לה. "אז למה כל החקירות?". "אנחנו לא אוהבים לעבוד עם ישראל – ולא אוהבים שאת עובדת עם ישראל"

באחד התשאולים, היא שאלה את חוקריה: "האם זה בלתי חוקי לכתוב לתקשורת הישראלית?"

"לא", אמרו לה.

"אז למה כל החקירות?"

"אנחנו לא אוהבים לעבוד עם ישראל", הייתה התשובה, "ואנחנו לא אוהבים שאת עובדת עם ישראל".

נדא סיפרה לי כי לאחרונה פרצו לדירה שלה. היא חושבת שצ'יקה הפחיד את מי שנכנס לשם. בשבועות האחרונים היא לא ישנה בבית, היא פחדה מדי.

נאמר לה כי לאחר ה-5 באוגוסט היא תעמוד בפני גירוש, והיא נאבקה בהחלטה הזו בבית המשפט בטורקיה עד אשר ישראל פתחה בפניה את השער.

אני בטוח שיש עוד הרבה חלקים בסיפור שלה, ואין לי מושג איך הוא ימשיך מכאן. אבל בתור עיתונאי שמביע לעתים קרובות ביקורת על מה שקורה כאן, ודואג באשר לכיוון אליו מתקדמת המדינה, אני מרגיש היום די גאה במדינת ישראל.