אני אתחיל במה שמכונה במקומותינו "האמבל בראג", או התרברבות צנועה – השבוע הייתי ויראלי. קראתי ושמעתי הרבה זעם להט"בי סביב ההחלטה להעניק פרס ישראל לרב שקרא להומואים "נכים", והייאוש הניא אותי מלכתוב פוסט זועם וכועס שלא ישפיע על אף אחד. אז התבדחתי ושלחתי מכתב מנוסח לעילא ולעילא לשר החינוך, שהחליט להעניק את הפרס לאותו רב, וביקשתי שיסייע לי בקבלת תו נכה לרכב, כי אם כבר אז כבר.

השבוע הייתי ויראלי. קראתי ושמעתי הרבה זעם להט"בי סביב ההחלטה להעניק פרס ישראל לרב שקרא להומואים "נכים", אז שלחתי מכתב לשר החינוך, האחראי להחלטה, וביקשתי שיסייע לי בקבלת תו נכה לרכב, כי אם כבר אז כבר

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הבדיחות שלי בדרך כלל מצחיקות אותי, ולפעמים עוד איזה אדם-שניים בסביבה, וזאת הצליחה יותר מהמצופה.

חשוב לי לציין – אני ממש מעדיף לחפש חניה במשך שעתיים מאשר להסתמך על הממשלה והמדינה שיעניקו לי את ההטבות המזעריות שנכים מקבלים ונלחמים עליהן בחייהם. אבל מסתבר שהסרקזם שלי התחבר יפה לטיפשותו של אותו רב וזה עבד.

תגובות גולשים למכתב ששלח עמית לב ברינקר לשר החינוך

ואז כמובן הגיעו התגובות של טובי מתנגדינו. היו מי שאמרו לי לעשות סקס עם סודני כי זה יתן לי "אחוזי נחות" (הטעות במקור, האירוניה לא) והיו מי שהצדיקו ואמרו שאנחנו באמת נכים, אבל בראש ולא ברגליים ולכן לא מגיע לי תו נכה.

ואז הגיעו תגובות טובי מתנגדינו. היו שאמרו לי לעשות סקס עם סודני כי זה יתן לי "אחוזי נחות" (הטעות במקור, האירוניה לא), והיו מי שהצדיקו ואמרו שאנחנו באמת נכים, אבל בראש ולא ברגליים, ולכן לא מגיע לי תו נכה

אבל הכי זעזע את עולמי היה האיש הזה.

נועמיקו מתאר את עצמו כ"יהודי-ישראלי, לשעבר יועץ תקשורת לשר החינוך, לא בכיס הפוליטי של אף אחד". בתמונתו הוא מופיע בעצמו, חובש כיפה. לא קשה לנחש באיזה מגזר הוא רואה את עצמו, וספציפית, באיזה תת-מגזר של אותו המגזר.

ציוץ של "נועמיקו"

אתחיל בעניין עובדתי: פוביה אינה בהכרח מחלת נפש. את זה הבהירה אחת מהצייצניות בעלות ידע אמיתי בנושא. הוא כמובן "מבין" בזה, וממשיך ומאבחן ש"עובדתית גם רוב חברי הקהילה לא הכי שמחים במצבם". אז עובדתית, לא ידוע לי על מחקר כזה, אבל אני, איך אומר זאת בעדינות, סוטה – מהנקודה שבגינה אני כותב עכשיו.

הוא אשכרה צודק. אנחנו מכנים הומופובים (או טרנספובים, או להט"בופובים) – את כל מי שחושב שאנחנו לא צריכים להתחתן, את כל מי שחושב שאנחנו צריכים להיעלם מהעולם, את כל מי שמוכן שנחייה כמו כולם, כל עוד נהיה הומואים רק בדל"ת אמותנו. ואת מי שלוקח סכין או רובה ורוצח אותנו.

הוא אשכרה צודק. אנחנו מכנים הומופובים (או טרנספובים, או להט"בופובים) – את מי שחושב שאנחנו לא צריכים להתחתן, שחושב שאנחנו צריכים להיעלם מהעולם, שמוכן שנחייה כמו כולם, כל עוד נהיה הומואים רק בדל"ת אמותנו. ואת מי שלוקח סכין או רובה ורוצח אותנו

הומופוביה, טוען בצדק נועם נעים ההליכות, היא מונח מתחום הפסיכולוגיה. מין הפרעה כזאת שהופכת אותך לאדם חשוך שלא מסוגל להוציא את האף שלו ממערכות יחסים של אחרים.ות, שחייב לבדוק מה יש לכל אחד.ת בתחתונים וכמובן לדמיין סצינות פורנו הומואי כשהוא רואה זוג גברים עושים קניות למשק הבית המשותף שלהם.

הומופוביה, אם כך, היא כנראה הפרעה נפשית כלשהי, בת טיפול או לא – איש לא יודעת. כמו שאנחנו לא יכולים להאשים אדם שלוקה בסכיזופרניה שהוא שומע קולות בראשו, כך אנחנו לא יכולים להאשים את ההומופוב שהוא מתחלחל למראה אהבה בין שני אנשים מאותו מגדר. אנחנו לא נכעס על מישהו כי הלבלב שלו לא מייצר אינסולין, למה שנכעס על מישהו שהמוח שלו לא מייצר אמפתיה? הומופוביה, באמת מחלה קשה ועצובה שמלווה בחרדה בלתי פוסקת, הפוביה הזאת.

אנחנו לא נכעס על מישהו כי הלבלב שלו לא מייצר אינסולין, למה שנכעס על מישהו שהמוח שלו לא מייצר אמפתיה? הומופוביה, באמת מחלה קשה ועצובה שמלווה בחרדה בלתי פוסקת

אז לא. אני מסכים פה עם נועם. אנחנו צריכים להפסיק לכנות אנשים "הומופובים" ולתת להם הנחות כאילו הומופוביה היא מצב נתון או סטטוס רפואי שלא נתון לשליטתם.

האם כשמישהו אומר שיהודים הם סכנה לעולם, האם אנחנו אומרים שהוא "שמופוב", או שאנחנו אומרים שהוא אנטישמי? האם הוא מפחד מיהודים או שונא אותם? והאם הדוש במשרד שמספר בדיחות על נשים בלונדיניות ומניח שהעובדת החדשה היא מזכירה ולא מתכנתת הוא מיזוגן או גנופוב? האם הוא מפחד מנשים או פשוט שונא אותן?

אז כן, לא מדובר פה בפחד או בפוביה. מדובר פה בהתנגדות משמעותית לחופש של כל אחד.ת לאהוב ולחלוק חיים עם כל אחד.ת אחר.ת. אין פה פחד מהומואים, יש שנאה ורצון להעלים אותי מהמרחב הציבורי, לכל הפחות. אין פה מצב נפשי מולד או נרכש אלא החלטה מודעת לשנוא, להתערב בחיים של אחרים.ות ולקבוע לנו איך לחיות.

אני מסכים פה עם נועם. אנחנו צריכים להפסיק לכנות אנשים "הומופובים", ולתת להם הנחות כאילו הומופוביה היא מצב נתון או סטטוס רפואי שלא נתון לשליטתם. אין פה מצב נפשי מולד או נרכש אלא החלטה מודעת לשנוא

אז אין יותר "הומופוביה" בלקסיקון שלי, ויחד איתה יחלפו גם טרנספוביה ולהט"בופוביה. אם אתה מתנגד לקיומי כלהט"ב, אם אתה חושב שאני נחות ממך בגלל שאני נשוי לגבר ואם כל מה שמעניין אותך זה מה יש לאנשים בין הרגליים – ברכותיי. אתה לא להט"בופוב, אתה אנטי-להט"ב, מיזוהומו או מיזוטרנס או מיזולהט"ב. אתה מתנגד ושונא, לא פוחד.

ודבר קטן שהבטחתי לעצמי שאתייחס אליו – לא הגיע הזמן (בכל זאת כבר התש"פ פה, 2020) שנפסיק להשתמש במילה "נכה" כמשהו משפיל?

אני בוחר מעכשיו לקחת את האמירה הדוחה ונוטפת השנאה של הרב הנ"ל ולראות בה אות כבוד. הלוואי שנצליח, להט"ב כקהילה, לגייס חצי מהאנרגיות שהיו למובילי מחאות הנכים לכל אורך ההיסטוריה הישראלית. אז כן, אני אולי נכה, אבל לא אדם דוחה.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30