ביום חמישי, שעה קלה לפני שהאזור של היישוב כפר האורנים החל לעלות באש, ישבה עו"ד אביה אלף בחדר העבודה בביתה, שמחלונו הגדול נשקפות גבעות מוריקות. היא הביטה בנוף והתלבטה מה יהיה משפט המפתח, משפט המחץ, שסביבו תבנה את הנאום שהחלה לכתוב, לקראת ההפגנה במוצאי שבת ברחבת מוזיאון תל אביב.
היא כתבה בדפדפת שלפניה, "פגיעה בדמוקרטיה היא החלשה של המערכת החיסונית של הגוף", חזרה עליו בקול, והרגישה שהיא מתקרבת לניסוח שחיפשה. ניסוח פשוט ובהיר, שכל אחד יכול להבין ולהתחבר אליו, ושמסביר את הסיפור המורכב, שנקבר תחת ספינים וספינים שכנגד, עד שלפעמים קשה להיזכר על מה בעצם מדברים.
אחר כך הוסיפה עוד משפט: "זה כמו שאתה הולך בים, ויורד לאט-לאט, אבל עדיין עומד, ואז פתאום יש בור. וכשאתה בבור, אם יש מערבולת, לפעמים אתה כבר לא יכול לעשות שום דבר. אתה טובע. אנחנו צריכים לעצור לפני הבור".
אלף הוזמנה לנאום בהפגנה שארגנה מפלגת כחול-לבן כמי שעומדת מאז החודש שעבר בראש התנועה לטוהר המידות, עמותה שפועלת "נגד הכרסום בנורמות השלטון התקינות", בעיקר באמצעות עתירות לבג"ץ ובקשות חופש מידע. בסופו של דבר הוחלט שרק פוליטיקאים ינאמו בעצרת שהתקיימה במוצ"ש, והיא פרסמה את הנאום שהתכוונה לשאת בעמוד הפייסבוק שלה.
הנדוניה שלה לא כוללת רק את התואר טהור המידות, אלא בעיקר רזומה אישי נקי מרבב, של מי שנלחמה על טוהר המידות עוד כשהיתה בתוך המערכת.
היא זכורה מהתקופה שעמדה בראש המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, ומתחה ביקורת חריפה על החלטת היועץ המשפטי, יהודה ויינשטיין, להימנע מהגשת כתב אישום נגד אביגדור ליברמן בפרשת "חברות הקש".
את המאבק הזה היא תיארה מאוחר יותר בספרה, "תיק ליברמן – כתב האישום שלא הוגש", אחד הספרים החשובים על השחיתות השלטונית והקושי להילחם בה.
יש מעט מאוד ישראלים שמכירים טוב כמו אלף את הצומת המסוכן, שאליו מתנקזים יצרי שלטון, הלחצים שמפעילים המשטרה והפרקליטות והלחצים שמופעלים עליהם, האחריות הכבדה על כתפי היועץ המשפטי התורן, הספינים, האמביציה, וגדודי הפרקליטים באלף דולר לשעה, שיעשו הכל כדי לסייע ללקוח התורן לחמוק מהדין בחסות הכוח השלטוני.
אם כל זה נשמע לכם מעט מעורפל וכללי, עשו את התרגיל המחשבתי הבא ושאלו את עצמכם האם הייתם מעזים לקום בוקר אחד מול המערכת שבה אתם עובדים ולהעמיד את עתידכם בסכנה, ואם הייתם מעזים להתייצב בפומבי מול אדם רב עוצמה כמו אביגדור ליברמן. זו לא החלטה פשוטה.
"אני לא רוצה להיות עשירה. זו לדעתי, אחת הבעיות עם נבחרי הציבור. הם רואים את העשירים מארה"ב והעיניים נדלקות להם"
"לא חששתי, כי עובדה שפרסמתי", היא אומרת, "אבל היו לי בהחלט אזהרות, כולל ברמה של 'יאיימו עליך, תיזהרי, תבדקי את האוטו בבוקר'. תשמע, עקבו אחרי. אני יודעת שעקבו אחרי. היו האזנות. זה מאוד לא נעים.
"פגשתי חבר כנסת מאוד מכובד, אחד שרצה בטובתי, שאמר לי, 'תשמעי, יש לך מזל שיש לך פה מי ששומר עליך'. הוא אמר את זה בשיא הרצינות. מה אתה מבין מאמירה כזאת? אנשים כל הזמן שאלו אותי: את לא מפחדת? את לא מפחדת על הילדים? את לא מפחדת להיעלם? היו אנשים שנעלמו בתיק הזה. זה לא נעים. ואלה דיבורים שלא שמענו בישראל עד לתיק הזה".
הדברים האיומים האלה לא קרו, לשמחתנו. איזה מחיר כן שילמת? הקריירה שלך נפגעה?
"קודם כל – הקריירה שלי נראית מצוין. אני באמת אדם צנוע. אני לחלוטין לא מתוסכלת. יכול להיות שהייתי נבחרת להיות פרקליטת המדינה. התמודדתי על התפקיד, אבל אני לא אומרת את הדברים בגלל כעס על כך שלא מינו אותי. יכול להיות שהייתי יושבת היום בדירקטוריון בנק לאומי, משאת נפש של כל אחד.
"ועדת פרוקצ'יה המליצה עלי ורבים תמכו בי, אבל המינוי בסוף טורפד. יכול להיות שזה בגלל איך שהתנהגתי. אני לא יכולה לדעת. אבל באמת שטוב לי במה שאני עושה. אני לא חיה בתחושת 'אכלו לי שתו לי'. אני לא רוצה להיות עשירה. זו לדעתי, אחת הבעיות הגדולות היום עם נבחרי הציבור. הם רואים את העשירים האלה מארצות הברית והעיניים נדלקות להם. הם רוצים להיות כמותם. והם שוכחים שהם נבחרי ציבור".
אנשים אומרים: מה אתם רוצים? היו בחירות. תכבדו את תוצאת הבחירות. זו דמוקרטיה.
"אני מסתכלת על הפגיעה בדמוקרטיה כעל תהליך. את זה אנשים לא מבינים ואת זה צריך להסביר להם. בכל פעם הם מסתכלים על העז החדשה שמכניסים לחדר. פעם זו חסינות, פעם התגברות, פעם משהו אחר. אם אתה שואל אותי, זה לא העניין. חוק החסינות ממילא לא משנה. יכולים פשוט לא להסיר את החסינות. נתניהו לא באמת צריך את חוק החסינות הזה. לכן די ברור לי שזו עז. הולכים ומכניסים את זה פנימה כדי שכולם יתעסקו בזה.
"הסיפור של פסקת ההתגברות הוא בעיה, אבל לא בעיה נוראית. צריך להסתכל על התמונה בצורה הרבה יותר מורכבת. תמיד היה מתח בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת והמבצעת. זה בריא, זה תקין וזה נכון. תמיד הרשות השופטת צריכה לפקח ולבקר את הרשות המחוקקת והמבצעת. אחרת הזכויות שלנו באמת יהיו למרמס".
את בטח שומעת את הטענה, שמשכנעת רבים וטובים, שמה שאנחנו רואים פה זה בעצם אליטה שאיבדה את הבכורה ב-1977 ומאז מנסה בכוח להמשיך ולנהל את המדינה באמצעים אחרים, בעיקר משפטיים.
"לטענה הזו, שאני כמובן שומעת כל הזמן, אני אומרת את הדברים הבאים: רצון הבוחר הוא לגיטימי, אבל הוא לא קשור לנושא שלנו. יש את רצון הבוחר – ויש את בית המשפט. ובית המשפט הוא מוסד ככל המוסדות. זה שהבוחר בחר היום מפלגות מסוימות ומחר אולי מפלגות אחרות, לא אומר שבית המשפט צריך להפסיק ולפעול".
על זה יגידו לך: את צודקת, אבל כשבית המשפט מרחיב את הסמכויות שלו ומתחיל לפסוק בשאלות פוליטיות, הוא מאבד את אמון האזרחים, וזו כבר בעיה חמורה. כמו ההחלטה של בג"ץ ביום הזיכרון האחרון בעניין הפלסטינים שהגיעו להשתתף בטקס האלטרנטיבי. שר הביטחון שהציבור בחר רצה להפעיל את סמכותו המנהלתית ובית המשפט מנע את זה ממנו.
"אבל זה בדיוק העניין! לשר הביטחון לא היתה במקרה הזה עילה חוקית להפעיל את סמכותו המנהלתית, ולכן בית המשפט התערב. לשר הביטחון יש סמכויות לא לתת לשב"חים להיכנס, לא לתת לכאלה שמהווים סכנה, וכן הלאה. הוא יכול למנוע את כניסתם. יש לו סמכות לעשות זאת. אבל הוא לא יכול סתם להתנכל לאנשים שקיבלו כחוק היתרים.
"זה בדיוק העניין שעליו אנחנו מדברים. המדינה לא יכולה לחרוג מסמכותה, גם לא בשם רצון הבוחר. וכשהיא עושה את זה, בית המשפט מנסה לעצור אותה. אתה יכול לראות את זה באמנות, בתרבות, במענקים לספורט, כשנכנסים פנימה שיקולים זרים. ואני בכוונה לא מדברת על 'שמאל-ימין'. אני מדברת על שיקולים זרים".
נדמה לי שגם טיעון ה"לא שמאל, לא ימין" מרחיק הרבה אנשים מהוויכוח הזה. כי הם שוב מרגישים שמנסים לעבוד עליהם, ושזה כן שמאל וכן ימין.
"לא נעים להגיד, אבל תסתכל מי בעד שלטון החוק, מי בעד שמירת זכויות, לא משנה של מי – ומי נגד. אין מה לעשות, יש הרבה פעמים זיהוי מסוים. ועל זה כואב הלב. כי כל הוויכוחים בין שמאל לימין שהיו פה בעבר מסתכמים היום בשאלה 'שטחים כבושים כן או לא', ומי שלא בעד שטחים כבושים הוא ישר שמאלן בוגד. מי שלא חושב כמוך, וזה חלק מהשיסוי של ראש הממשלה, הוא ישר בוגד ויש דה-לגיטמציה.
"יש פה מגמה כללית, שמחלישה את כל המערכת. זה לא רק החסינות ולא רק ההתגברות. זו החלשה של שומרי הסף. למנות אנשים משיקולי נאמנות, כשאתה בטוח שלא יבקרו אותך, זה להחליש מוסדות כמו מבקר המדינה, או מפכ"ל המשטרה. ואז, כשהם בכל זאת ממלאים את תפקידם, ויוצאים עליהם כבוגדים, מחלישים את כל המערכת החיסונית הדמוקרטית של המדינה, וזו הבעיה הגדולה.
"וכל זה מגיע לצד שיסוי, הפרד ומשול, הפחדה. באמת שאני לא רוצה ללכת להיטלר, כי תמיד אומרים שמי שמזכיר ראשון את השואה מפסיד בוויכוח, אבל כן – זה מזכיר את מוסוליני, זה הפשיזם. אבא שלי תמיד אמר, שהם עלו לארץ בגיל עשר כי הם ראו את החולצות החומות הולכות ברחוב והבינו שטוב לא יהיה מזה".
אבל החולצות החומות לא הולכות ברחוב. ולכן מי שאומר את זה מפסיד מיד בוויכוח, כמו שאמרת.
"החולצות החומות לא הולכות ברחוב, כרגע. אבל לשם אנחנו יכולים להגיע. וזה מה שאנשים לא מבינים, כולל הבייס. פגיעה בדמוקרטיה היא תהליך. כל פעם זה עוד קצת ועוד קצת – אלא אם כן יש הפיכה, והצבא משתלט על המדינה. כמו שאתה משמין. עוד מאה גרם ועוד מאה גרם ויום אחד אתה מסתכל על עצמך ורואה שאתה מאה קילו, ואז קשה מאוד להוריד את זה, לפעמים אפילו בלתי אפשרי, ולפעמים צריך ניתוח. זו בדיוק הבעיה בדמוקרטיה. גם ככה זה משטר עדין, ובגלל שאנחנו לא מכירים משטרים טובים יותר, זה שיטת המשטר הכי נכונה מבחינתנו וצריך לשמור עליה.
"על זה תוסיף חשד לפלילים של נבחרי ציבור. תסתכל על הכנסת היום. ביבי, ביטן, דרעי, ליצמן. יש חשדות לשחיתות אישית של נבחרי ציבור. נגד ראש הממשלה תלויים כמה וכמה כתבי חשדות, כפופים לשימוע. מגיעים למצב הזה אחרי ששקלת טוב-טוב את הראיות. אתה לא מזמין ראש ממשלה לשימוע אם אין לך באמת משקל גדול מאוד של ראיות".
נכון, ועדיין עומדת לזכותו חזקת החפות.
"זה בוודאי. אבל כשרואים בבירור שיש מהלכים שנעשים כדי להציל מישהו באופן ספציפי, זו חקיקה פשיסטית – היא מתעלמת משוויון בפני החוק, היא רטרואקטיבית והיא לא דמוקרטית. אז כן, יש לנו זוג קיסרי שחי על חשבוננו, ולבייס שלו זה אולי לא מפריע, שייקח לו קצת דולרים. לא שמים לב שזו השחתה, שזה ביזוי של כולנו. לא מבינים שיום אחד הכל יתפרק, ואנחנו נהיה מנודים, כמו דרום אפריקה, כמו צפון קוריאה".
פה את מאבדת את האחרונים שעוד נשארו לצידך, כי הם אומרים: נו, באמת, אנחנו שומעים את ההפחדות האלה מאז 77'. אמרו לנו שבגין פשיסט ושרון רוצח ושהעולם יחרים אותנו. וזה לא קורה. אם כבר – מעמדנו בעולם רק התחזק.
"אתה צודק, אבל כמו שאמרתי: החרבה של דמוקרטיה היא תהליך. גם קאטו הזקן היה אומר שוב ושוב שקרתגו תיחרב, ובסוף היא חרבה. איך מדבררים את הדבר הזה להמון העם? זו באמת שאלה. תסתכל בסרטים של לני ריפנשטל, איך ההמון מריע ברחובות. לקחתי קורס בשכנוע בהרווארד, עם גדול המרצים בתחום הזה, פרופסור מייקל ווטקינס. סמסטר שלם ישבנו ולמדנו את אמנות השכנוע. איך משכנעים אנשים. ומהבחינה הזו, נתניהו הוא גאון. הוא אשף".
והנה אנחנו מגיעים לעוד טענה של תומכי נתניהו. למדת בהארווארד במימון קרן וקסנר. אז את עוד אחת מהדיפ-סטייט.
"גם הסיפור של הדיפ-סטייט בא לדעתי ממקום של בערות, של חושך, של פחד. של קונספירציות. ברגע שתיאוריית קונספירציה מתפשטת, קשה להילחם בה. עם רגשות מאוד קשה להתווכח. אני מדברת הרבה עם קהל ימני. התשובה הכי טובה שלי לטיעונים כאלה היא: אני גרה בהתנחלות. לצערי אנחנו יושבים עכשיו ומדברים מעבר לקו הירוק. הרבה פעמים מאוד נוח לי להגיד: 'אני גרה בהתנחלות', בעיקר כשאני מדברת עם קהל ימני. דבר שני, אני מספרת להם סיפורי תנ"ך. הם לא יודעים תנ"ך בגרוש. ויש סיפורים בתנ"ך, על עכן שמעל בחרם. סקלו אותו, אפילו שהיה משבט יהודה. אין אף אחד שהוא נישא מעם. אז הם לא יודעים כל כך איך לאכול אותי. אני לא 'שמאלנית טיפוסית'".
איך החיים מעבר לקו הירוק מתיישבים עם השקפת העולם שלך על דמוקרטיה? אפשר לקרוא לחיזוק הדמוקרטיה ובמקביל לחיות במקום שאין בו דמוקרטיה?
"הקו הירוק עובר ממש באמצע היישוב. והיישוב בנוי על קרקעות פרטיות שנקנו בכסף מלא. אני בוודאי לא מתכוונת להיות מכשול לשלום".
בואי נדבר על מנדלבליט. לאו דווקא על מנדלבליט האיש, אלא על היועץ המשפטי לממשלה. לך יש פרספקטיבה יותר רחבה מלרוב האנשים על המוסד הזה. ראית יועצים משפטיים מקרוב. מה אנשים לא מבינים כשמדברים על היועץ המשפטי לממשלה.
"היועץ המשפטי הוא מוסד מכונן במשטר בישראל. הוא גם ראש מערכת התביעה והוא גם הייעוץ המשפטי לממשלה. יש הרבה ויכוחים אם הוא צריך להיות גם וגם, אני חושבת שכן, אני חושבת שכשהוא בא לייעץ לממשלה, חלק מהכוח שלו נובע מכך שהוא גם ראש התביעה. הוא לא יועץ משפטי לממשלה במובן של 'קונסיליירי'. התפקיד שלו הוא להגיד לשלטון: 'פה אתם לא פועלים נכון'. או 'פה אתם חורגים מסמכות'. או 'פה אתם עומדים לעבור על החוק'. וכולם יודעים שאם צריך, הוא גם זה שיוציא את זה אל הפועל, וזה נותן לו את הכוח, במקרה שלא יקשיבו לו. זה מוסד מאוד חשוב בחברה הישראלית".
הפגיעה ביועץ המשפטי לא התחילה עם נתניהו
"זה התחיל אחרי הקדנציה של ברק עם רבין ב-77'. נכנסתי לפרקליטות ב-87', ומה שרואים מאז זה שינמוך הדרגתי של התפקיד. נגד חריש היו כבר טענות שהוא לא ה-יועץ המשפטי לממשלה. גם נגד בן-יאיר היו טענות. הלכו אז לליבאי (שהיה שר המשפטים) והוא כמעט לא מינה אותו. אבל רבין לחץ בצורה מטורפת שימנו אותו, אפרופו 'יועץ משפחתי'. ובן-יאיר מונה".
גם לרבין כבר היתה טראומה מהקדנציה הראשונה עם אהרון ברק כיועץ משפטי 'לא משפחתי'.
"בדיוק. ואחרי שרבין מינה את בן-יאיר עברנו לבראון-חברון, עם רוני בראון שתי דקות בתפקיד, ואז רובינשטיין נכנס. גם רובינשטיין כבר היה מזכיר ממשלה קודם, אבל לפחות הוא עבר צינון כשופט בית משפט.
"אם מדברים על יועצים משפטיים לממשלה והתפקיד שלהם בהגנה על הדמוקרטיה, אני ממליצה להסתכל על כל ההחלטות הראשונות של כל יועץ משפטי חדש. הן תמיד מאוד בעייתיות. לוויישטיין שבא אחרי רובינשטיין, היה את פרשת ליברמן. למזוז היה את האי היווני.
"תסתכל על ההחלטות הראשונות – יש שם תמיד לחצים. חשש ממה יגידו. צריך עמוד שדרה. כמעט כל ההחלטות הראשונות של יועץ משפטי חדש הן בעייתיות מאוד. או שהעבירו להם תפוח אדמה לוהט, שאף אחד לא רצה לטפל בו, או שהם מפחדים מהצל של עצמם כי הם רק נכנסו לתפקידם.
"אם אתה לא נושא את פניך לכהונה בבית המשפט העליון ואתה אדם הגון, אתה עושה את מה שצריך. אבל אם אתה נושא את פניך לעליון, וכולם כנראה נושאים את עיניהם לכהונה בעליון, אתה נזהר".
ומנדלבליט?
"קודם כל, את מנדלבליט אני לא ממש יודעת לקרוא. אני אגיד לך משהו עקרוני – לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, שהכל תלוי ועומד על אדם אחד. במובן הזה, שהלחצים, הדה לגיטימציה שעושים לו, לחץ מימין, לחץ משמאל – זה לא נורמלי שהכל נופל עליו. הרי בסך הכל המערכת צריכה לתפקד כמערכת. אמרת לי קודם 'את ראית את זה בעיניים'. אז אני אגיד גם שמי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין.
"אני עבדתי עם בן-יאיר, עם רובינשטיין, עם ויינשטיין, עם מזוז. ראיתי יועצים משפטיים מקרוב. ראיתי איך מושכים תיקים. ראיתי איך הזמן עובר ודברים שצריכים לקרות לא קורים. ואז אתה מתלבט 'אני אצעק שהמלך הוא עירום'? כמו שאמרתי על חקירות ליברמן, כשהיתי בפרקליטות 'זו תהיה קבורת החמור של התיק הזה' ולדור קרא לי למשפט שדה, לברר למה אמרתי משפט כל כך חריף. אמרתי לו: כי אני רואה לאיפה זה הולך. וכשאתה בתוך המערכת, תמיד קל להרגיע את עצמך, אפרופו הדמוקרטיה: אני לא רואה את כל התמונה. אולי זה בסדר. אולי יש עוד דברים שאני לא יודעת".
בכל המקרים זה נראה כמו שיטה: התלבטויות אינסופיות עד להחלטה על כתב אישום, ואז ממסמסים את זה בשימוע שנגרר.
"בדיוק ככה. המערכת משתמשת בתהליכים שלה עצמה, כדי לפרק את התיק. האם אני חושבת שממסמסים את התיקים של נתניהו כמו שמסמסו את התיקים של ליברמן? וואלה, אני לא יודעת מה לומר. אתה שואל אם אני חוששת? כן, אני חוששת".
מה מונע מיועץ כמו מנדלבליט להגיד לראש הממשלה 'קבעתי לך מועד לשימוע ביולי. אתה לא מגיע לשימוע? בעיה שלך. אין שימוע וממשיכים למשפט'.
"בשביל זה צריך עמוד שידרה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו