ההיסטוריון פרופ' עמוס גולדברג, חוקר שואה מהאוניברסיטה העברית, פרסם בימים אלה סרטון עם אמירה חד-משמעית: מה שמתחולל בעזה הוא ג'נוסייד. עמוס הוא חוקר שואה מוערך מאוד, לא תועמלן מתלהם, ובכל זאת, יש כאלה שרק הכותרת לא תאפשר להם לפתוח את הסרטון הקצר או להקשיב.

עמוס לא יחיד. חוקר השואה והג'נוסייד דניאל בלטמן קבע כי "ישראל מבצעת בעזה פשע מלחמה נורא, הנע בין טיהור אתני רצחני לג'נוסייד". הקריאה להתבונן ולעצור את מה שמתרחש בעזה כבר אינה נחלתם של ארגונים בינלאומיים או חוקרים בחו"ל בלבד. ובין אם ברור שזה "ג'נוסייד" או שזה רק בגדר אפשרות – לא ניתן להתעלם מכך.

ד"ר חן ברם הוא אנתרופולוג, איש חינוך ומנחה קבוצות. חבר סגל במכללה האקדמית הדסה ועמית מחקר במכון טרומן באונ' העברית. ערך עבודות שדה בקווקז, בישראל, במרכז אסיה ובקרב מהגרים מאזורים אלה בצפון אמריקה. פעל ועבד במשך שנים כאנתרופולוג מעורב בזירות חברתיות שונות, וגם נווד ומדריך בדרכי המשי ומעבר להן.

התכנון המודיעיני המבריק של אמ"ן והמוסד מול חזבאללה הדהים אותי. הוא עמד בניגוד מוחלט להפקרת 7 באוקטובר. חששתי מאד ממלחמה כוללת נגד חזבאללה. זה עדיין היה נורא, אבל הרבה פחות מכפי שחששתי. טוב שטעיתי. וברור שבמובנים רבים הייתה הכרעה לטובתנו. גם מספר האזרחים הלבנונים שנהרגו היה נמוך לאין ערוך ממספר התושבים הפלסטינים העצום והנורא שהרגנו ברצועה (אף שכל אדם הוא עולם ומלואו וזה נורא תמיד).

הכרעת חזבאללה היא חדשה מצוינת. דיבור על ניצחון מוחלט, לעומת זאת, הוא כזב נוסף. וברור לכולנו ששיקולי הפסקת האש מהצד הישראלי לא היו רק צבאיים ומדיניים (הפסקת האש עדיין על כרעי תרנגולת). כפי ששום החלטה ביטחונית-מדינית ישראלית תחת כהונת הנאשם אינה נראית נקייה מהחשיבה הדומיננטית: כיצד אני שורד בשלטון ומסיים את הליך הפיכת המשטר לדיקטטורה בראשותי. בלי מעצורים.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

בשנים האחרונות האקטואליה מציפה את נושא המצפון. אירועי מלחמת אוקטובר ולפניהם אירועי הקורונה מייצרים שפע החלטות שנוגעות לחיי אדם, ותהליכי קבלת ההחלטות והתגובות כלפיהם מעוררים שאלה לגבי קיומו וטיבו של מצפון בקרב רבות מהנפשות הפועלות.

איך מבינה הפסיכולוגיה את מושג המצפון? האם הוא חלק הכרחי מהאישיות הבריאה? האם אנו נולדים אתו או שהוא מתפתח בדומה לפונקציות מנטליות אחרות?

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.

מעולם לא בגדתי בחניה אשתי.

אני יודע שזו הצהרה שעשויה להישמע קצת מוזר, אבל במציאות הישראלית בה אני חי ואותה הכרתי במהלך שנות נישואיי לחניה זוגתי-לחיים-ארוכים, יש בהצהרה הזו משהו מתבקש. זאת מאחר שנאמנות בחיי הנישואים מבלי "להתפרפר מהצד", כפי שהדבר קרוי בלשון עממית, אינה דבר מובן מאליו.