אהוד ברק החריף והחכם הצליח להזריק אנרגיה מרשימה לקמפיין המשמים של המרכז-שמאל. אבל כרגע הוא צריך להגיע להסכם עם מרצ על ריצה משותפת, להצטרף לכחול לבן, או לנשור מהמירוץ.

אם השמאל ירוץ בשלושה ראשים בנוסף לכחול ולבן, טובים הסיכויים שאחד מהם לא יעבור את אחוז החסימה. פשוט אסור לקחת את ההימור הזה. זה לא שווה את הסיכוי הקטן שריצה נפרדת של ברק תוסיף מנדט או שניים לגוש (סיכוי שנשען יותר על שלהוב הבסיס משאיבת קולות מהימין).

מציאות זו היא תוצאה של החלטת עמיר פרץ ביום חמישי שעבר לרוץ יחד עם אורלי לוי-אבוקסיס. נראה שבמסגרת העסקה מפלגת העבודה וגשר שוללים חיבורים נוספים, ובזאת מנפצים את התקווה לאיחוד בין העבודה, מרצ וישראל הדמוקרטית של ברק.

זו היתה החלטה בעייתית, אבל לא בהכרח טיפשית. היא חיסלה את חלום האיחוד, אך יצרה גוף חדש, "חברתי", בעל סיכוי למשוך קולות של מזרחים בפריפריה שלא יוכלו להביא את עצמם, מסיבות שונות, להצביע לרשימה הכוללת את מרצ או ברק. אין זה בלתי סביר שזה יוסיף מספר מנדטים לא מבוטל לגוש ה"לא ימין". לגוש המתנגד לבנימין נתניהו.

מרגיז לשמוע אותם רומזים עכשיו שיהיו מוכנים "לשבת" עם נתניהו אם בסופו של דבר לא יוגש כתב אישום נגדו. מסר זה היה כנראה חלק מהעיסקה בין פרץ ללוי-אבקסיס, ויש לו פוטנציאל להרגיע מצביעי ימין רך ולהביאם לעבור צד.

אבל למען הסדר הטוב יש להדגיש: השחיתות וכתבי האישום המסתמנים אינם הסיבה היחידה לא לשבת עם נתניהו. נתניהו עומד בראש ממשלה שחסמה ועוד תחסום כל סיכוי לשלום עם הפלסטינים ושתמנע היפרדות מהם – וזה יוביל למדינת אפרטהייד דו-לאומית.

נתניהו מחבל קשות ביחסי המדינה עם המיעוט הערבי. נתניהו שייך לציר הפופוליסטי המביא נזק גדול למערב. נתניהו מסמל את ההדתה המשתוללת והסטאטוס קוו עם החרדים – קו שמוביל למדינה יותר ויותר קלריקלית עם אוכלוסייה ענקית שלא למדה חשבון, מדע ואנגלית.

יש לשלחו לגמלאות בדחיפות. אין שום בושה ב"להחרים" אותו ואת הליכוד, אלא אם כן הם מוכנים להצטרף לממשלה מודרנית שעושה את ההפך ממה שהם עשו עד כה.

אז בהנחה (די סבירה) שהם מבינים את כל זה, בהצלחה לפרץ וללוי-אבוקסיס. עכשיו השאלה היא איך למנוע אובדן קולות אצל השאר.
אין ספק שאסור שמרצ וברק ירוצו בנפרד.
הם לא צריכים להתאחד. אפשר להתמזג לרשימה אחת בריצ'רץ' כשכל אחד שומר על זהותו. זה אפילו עדיף, וזה יבטיח שכולם עוברים את אחוז החסימה.

מרצ תסתכן באובדן רבבות קולות של ערבים שחלקם עדיין נוטרים לברק על אירועי אוקטובר 2000 ולרובם אין כל עניין בגנרלים ישראלים. אבל זה בסדר: הקולות האלה יעברו לרשימה המשותפת שאמורה לקום מחדש בתקווה להביא בין 13 ל-15 מנדטים.

ברק יוותר על קולות מהימין. אבל אין כל סימן שהתקווה שלו לפנות לקהל זה הייתה ריאלית (זה בוודאי לא ניכר בסקרים כלשהם). מה שהוא כן יכול לעשות זה להמריץ את הבסיס. ברק לא יאהב לשמוע את זה, אבל יש לו מקום טבעי לצד מרצ. ברק הוא פוליטיקאי חילוני ואדם מודרני שמתאים לאג'נדה אזרחית, כולל תחבורה ציבורית בשבת, תוכנית ליבה לכלל התלמידים ושוויון לאזרחים.

בזכות סגולותיו הוא מסוגל להרחיב את התמיכה במרצ מעבר למעגל הטהרנים, במיוחד אצל כאלה ששוקלים לא להצביע. ואם ירוץ עם מרצ, פוחת הסיכון שהוא ייקח קולות מכחול ולבן, וזה טוב; חשוב שמפלגה זו תהיה הגדולה ביותר בכנסת.

לא משנה מי עומד פורמלית בראש הרשימה הממוזגת, הורוביץ או ברק. אף אחד מהם לא יהיה ראש ממשלה בסיבוב הזה. אם שני הצדדים לא יוכלו להגיע להסכם, האפשרות האחרונה היא שברק יצטרף לכחול לבן. זה לא נראה ריאלי כרגע. הם לא צריכים עוד גנרל, ויש את הקטטה המוזרה עם גבי אשכנזי.

האפשרות האחרונה היא להפעיל לחץ משמעותי על אחד הצדדים לפרוש מהמרוץ – לחץ כה עצום שתהיה לו השפעה ציבורית רחבה ומשכנעת.

קשה לראות את מרצ לא רצה בכלל. זו מפלגה מקרטעת אך חשובה וגאה, שלא הוקמה אתמול. בתרחיש מעציב זה, לא יהיה מנוס מהקביעה שהשירות הטוב ביותר שברק יוכל להעניק לארצו, אחרי הנסיגה מלבנון, היא נסיגה מהריצה בבחירות האלה.

הכל באשמתי, הוא אומר לי בבוקר במבט מיוסר, לא הייתי צריך לקחת אותך להופעה של החבר שלך לשעבר, הייתי צריך לזכור שסיפרת לי עליו

מה זה משנה, אני עונה

הוא מסתכל עלי במבט בוחן ושואל, בטוח שסיפרת לי עליו?

סיפרתי סיפרתי, אני אומרת, כואב לי הראש נורא, חוץ מזה, מה זאת אומרת 'לא הייתי צריך לקחת אותך לשם', מה אני, חבילה?

אני כועסת על משהו אחר לגמרי

אולי כועסת זו לא המילה המדוייקת.

זה היה אולי שבועיים אחרי הלידה, אולי חודש, תמיד אני מופתעת מגמישות הזמן בזכרונות שלי, מהצורה שבה הוא מצליח לתעתע בי. זה היה זמן קצר אחרי הלידה, ימים או שבועות מעטים.

אני רוצה לצאת, התגנבה מחשבה לליבי כמו נחש כתום, לצאת, לצאת, כמו פעם, לשתות ולרקוד ולשכוח שאני אמא, אני רוצה להיזכר שגם אני בעצמי קיימת, כאדם נפרד, כישות. ישות שיכורה, זה מה שאני רוצה להיות, אמרתי לעצמי וביקשתי ממנו למצוא לנו הופעה ממש שווה, לא מאוחר מדי, ולצאת

אני רוצה לצאת.

בארון אני מוצאת שמלה ממש יפה, בכחול וירוק. השמלה כמעט צמודה והרגליים חשופות ומסביב לקרסול אני עונדת שרשרת זהב דקה, להרגיש יפה. להרגיש יפה. ואנחנו יוצאים, ואנחנו עומדים בתור, ואנחנו עומדים ברחבה גדולה לפני ההופעה ואני משתדלת להיות זוהרת, וצעירה, ויפה ואני מרגישה את חוסר השינה, ואת ההתאמצות שלי. כן כן, אני מודעת אלייך, התאמצות, אבל אני לא נכנעת. את יפה, אני אומרת לעצמי, את ממש ממש יפה, אם לא תספרי אף אחד לא יידע שילדת לפני רגע ושבבית מחכה לך תינוק רך עם עיניים ענקיות. אני לא רוצה לחשוב עליו היום, יסלחו לי אלוהי האימהות, אני רוצה לחשוב עלי. רק עלי.

לפני שאנחנו נכנסים להופעה אני מספרת לו, בהבעה אגבית, שמי שעומד להופיע על הבמה היה פעם, ממש מזמן חבר שלי

מתי? הוא שואל

אני לא זוכרת, סיפרתי לך על זה

מה? הוא מסתכל עלי, מתי סיפרת לי?

אני מושכת בכתפיי ומסתכלת לעבר הדלפק שבו מוכרים משקאות, אתה מוכן להביא לי בירה, לא לא, בירה, תביא לי עראק, אני אוהבת עראק, תשים לי קצת קרח בפנים, והוא הולך לשם, ואני עומדת בין המון אנשים ומחכה לו.

אחר כך יש רעש, סליחה מוזיקה (לא ישנתי מאז הלידה, סלחו לי) ואחר כך הוא מכיר אנשים שבמקרה עומדים לידנו, ואחר כך אני, ואחר כך אני מסתכלת על הזמר בהופעה, שפעם היה חבר שלי ואני לא רוצה שהזכרונות יגיעו, אני רוצה לחיות בהווה, אני מבקשת ממנו עוד עראק, והוא מביא, כמה פעמים אני מבקשת והוא תמיד הולך להביא, אחר כך אני נשענת עליו, אחר כך רוקדת, אני שמה לב כמה הוא גאה שהחברה שלו כל כך יפה היום ואני שמחה בזה, אחר כך אני רוקדת עוד קצת, ושותה עוד קצת, ואני לא רוצה להיזכר בזמר שעומד על הבמה, אני לא רוצה להיזכר באהבות קודמות. אני אוהבת אותך, אני אומרת לו, והוא מתכופף אלי כי הוא גבוה ושואל מה אמרתי, אני אוהבת אותך, אני צועקת לו באוזן, ואני מנשקת אותו, ואני מבקשת לצאת החוצה כי אין לי אוויר.

כמה שתית?

מלא

אני לא מרגישה כל כך טוב, ואני מבקשת שנלך לכר דשא ונשכב קצת ונסתכל על השמיים

כר דשא? הוא צוחק, איפה יש כאן כר דשא?

גם סתם דשא זה בסדר, אני אומרת לו, אני מכירה את האיזור, יש דשא לא רחוק מכאן, בא.

אנחנו שוכבים על הדשא, הוא עם הגוף הארוך והכבד שלו לא מרגיש נוח, אני מרגישה נוח בהתחלה ולא אכפת לי שהדשא יבלע אותי תיכף ומיד, אדרבא, אני שוקעת לתוכו. תסתכל על השמיים אני אומרת לו.

הם שחורים, אני אומרת לו, ואני מתחילה לבכות

פתאום אני מתחילה לבכות.

הדשא הירוק נעשה טובעני יותר ויותר, אולי זו האדמה שמתחתיו? אני לא יכולה להרשות לעצמי לטבוע, יש לי תינוק קטן בבית, אני מחבקת אותו חזק, הוא מחבק אותי ואז אני אומרת את הנורא מכל

תציל אותי, אני אומרת לו, בבקשה אהובי, תציל אותי, תציל אותי.

בבת אחת הגוף הארוך שלו מתקשה, בבת אחת הוא מתרומם לישיבה, גם אני נעשית צלולה פתאום כאילו מים ממש קפואים הותזו על פניי, גם אני מתיישבת

מה קרה?

הוא שותק

מה קרה? אני שואלת שוב, נחש החרדה הערמומי זוחל בדשא לעברי, מה עשיתי, עשיתי משהו רע, אולי תגיד לי מה עשיתי?

הוא רוצה לחזור הביתה.

אחר כך בבית אני נופלת לשינה עמוקה כמו לבור, עד שבכי התינוק החדש שלי מעיר אותי.

ימים ארוכים אחר כך הוא יספר לי.

הוא יספר לי כמה נבהל מהמילים שלי, מזה שביקשתי שיציל אותי. את מבינה, הוא יאמר לי, שנים חייתי עם אישה שהיתה תלויה בי כל כך (עם האצבעות הארוכות שלו הוא מסמן לולאה סביב צווארו), זה חנק אותי, אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה להציל אף אחד, אף אחת ואף אחד, אני רוצה אישה עצמאית.

אני לא אומרת לו שאני מבינה

אני מסתכלת עליו ושותקת.

ממילא ניפרד עוד זמן קצר, ואני לא מוצאת טעם להגיד הכל, אני מסתכלת עליו עוד קצת, אנחנו שותקים יותר ויותר בזמן האחרון.

אחר כך יבואו ימים עוד יותר ארוכים, וממש כמה ימים לפני שניפרד הוא יספר לי מה אמרה המטפלת שלו, או מה שהבין בעצמו, בעקבות המקרה הזה, בדשא.

מה הבנת?

הוא הבין שהוא לא יכול היה לקבל את הבקשה שלי כי אין לו אומץ

אין לך אומץ להציל אותי?

לא, אין לי אומץ להיות מוצל, הוא יאמר, את מבינה, קינאתי בך כל כך על שאמרת את זה, גם אני רוצה שיצילו אותי לפעמים… קולו דועך בסוף המשפט עד שנעלם

כל אחד רוצה שיצילו אותו, אני עונה לו בתשובה כללית ובלי רחמים

אחר כך נפרדנו.

לפעמים, בלילות, אני חוזרת למקום ההוא, אני חוזרת אליו כשאני במצב דמדומים לפנות בוקר, בין ערות לשינה.

ואני מציירת את הדשא בירוק בהיר בהיר והוא לא טובעני הדשא, בקצותיו טיפות טל זוהרות והשמים לא שחורים, הם בכחול כהה כהה והכוכבים צהובים, כמו בספרי הילדים.

אני מציירת לי אהוב חדש

לא אותו

חדש

קשה לי לדמיין את הפנים אבל אני מדמיינת דמות ארוכה ורזה.

האהוב החדש שלי לא מפחד כשאני אומרת לו, תציל אותי, הוא לא מפחד, הוא לוחש לי בקול חם בטח שאציל אותך מותק, תמיד תמיד אציל אותך, רק תבקשי

אז אני מבקשת.

ואחר כך שנינו קמים ועומדים על הדשא הזוהר, ואנחנו צוחקים

כל הרגשות והתחושות באים ועומדים לידנו, השנאה ליד האהבה, החולשה ליד החוזק, זוגות זוגות, הפחד גדול ושמן והוא עומד ליד האומץ שהוא גרום אבל חזק, אנחנו מסתכלים אחד על השני וצוחקים

זה כמו תיבת נוח

אנחנו לא מפחדים מהם, לא לא, ואנחנו יכולים להגיד הכל אחד לשני, הנשימות שלנו עמוקות

ואולי דווקא בגלל זה, בגלל שאנחנו יכולים להגיד הכל, המילים שלנו לרוב עדינות ורכות

כמו הדשא

תעשה גלגול, אני אומרת לאהובי החדש

תעשי את

ואני עושה, כמו אז, שהייתי ילדה

ואני צוחקת עוד.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה, ובארץ עוסקת בתרפיה בדמיון מודרך. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית

בן גוריון מתהפך בקברו, ראש ממשלה חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים חלף על פניו בערמומיות טראמפית ומסתער על עוד קדנציה כאילו אין דין ואין יוע"מש. ואין יוע"מש. יש פוליטיקת ביבים.

גם מפלגת העבודה ההיסטורית שהקימה פה מדינה רכשה לעצמה קבר אחים, אללה ירחמה. מפתיע שפרץ לא נתן לאורלי לוי את ראשות המפלגה יחד עם שאריות כבודו של בן גוריון, והכי מוזר שלא העניק את המפלגה אז איז לנתניהו. באמת מפלגה טובה, יד שניה ממתאבד.

זה רגע היסטורי.

בן גוריון הכריז ונתניהו החריב, כל כך מרגש.

השדה הפוליטי בוער, מפלגות מתכווצות ונעלמות ואופורטוניסטים נודדים בלהקות ממפלגה למפלגה. קחו את בנט, שקד ואורלי לוי שבבחירות האחרונות הראו להם את הדלת והם חוזרים מהחלון.

אורלי לוי נדבקת עם מפלגת מדף שהציעה לכל עובר ושב עד שנחתה על הנדיב המפתיע, בנט ושקד מנסים לפרוץ למעגל שהקיא אותם. כחלון נספג בליכוד ולא הוסיף אפילו מנדט בודד לחללית האב המתעלל, להפך, הוריד שניים.

מפלגות זעירות מקבלות כוח-על מטורף בגלל מנהיג חשוד בפלילים שבורח ממשפט ומשעבד מדינה לצורך זה. לראות את בנט, שקד ואורלי לוי מתראיינים לחדשות בחשיבות של רוק סטאר כאילו לא נבעטו אל מחוץ לפוליטיקה כי לא עברו את אחוז החסימה.
לקום אתמול בבוקר.

רק החרדים שמחים בחלקם.

ייקחו מזה וייקחו מזה ולמי לא ישאירו?

נכון.

מהצד השני של פוליטיקת הלא-ייאמן, מפלגת כחול לבן שעמדה בדרכו של נתניהו לניצחון ובכל זאת הפכה לרוח רפאים פוליטית בסיוע פושע של תקשורת רדודה ובזכות ראשיה הרופסים שמאמינים בקרב הוגן של רוגטקה מול תותח שקרים וספינים של חשוד בפלילים שאין לו מה להפסיד.

ועל גנץ עוד העלילו שחשף, אתם יודעים מה, מול ילדה בפנימיה. לא רק שלא היה עולה בדעתו מעשה נבלה כזה, תחשבו רגע בתוך הקופסה: הרי עד שהיה מוריד את המכנסיים, מנער מהם חול, מחפש בכיסים אולי נשאר אסימון, מקפל יפה ותולה בארון, הילדה כבר היתה עוברת לדיור מוגן.

אז גנץ ומלחמת בחירות? המשפט הכי מרושע שתוציאו מגנץ זה שנתניהו בחור טוב, אולי מעד קצת, ארבע צוללות, מסכן, קומבינת 'בזק', רכבת המתנות, הון שלטון עיתון ארנון. תנו לישון בשקט!

מה עם מצביעי שמאל אתם שואלים. ובכן, השמאלן טרוד כרגע בסוגיה מוסרית: למה ברק עשה עסקים עם היהודי הסוטה התורן. הכל כאן כל כך מוסרי, קחו דוגמה מבנימין שוחד, מרמה והפרת אמונים (בכפוף לשימוע), שבטח עושה את כל זה רק בגלל צדקת הכסף, כמאמר הגשש.

למה, למה אהוד ברק לא לומד ממנו להיות מושחת בלי להסריח?

העם מתרועע עם חשוד בפלילים לאורך קדנציות שערורייתיות, התקשורת מתרועעת איתו, יש לו עיתון חינמי שהוא עורך לכאורה מהבית. הוא פוליטיקאי שמרכז בידיו כוח להשחית.

אבל אהוד ברק.

וכל פסטיבל ההתחסדות הזה קורה כשצוללת כזזזאת גדולה עוברת לעם מוסרי ותקשורת מזויפת בין הרגליים בדרך לעוד קדנציה מושחתת.

מרוץ עכברי הכנסת במדינת נתניהו בעיצומו, פוליטיקאים מפרפרים בחכה שהחשוד לופת, רשת ביטחון נפרשת תחת ישבנו של ראש הממשלה ובעלה והילד. יש להם מטרה קדושה ופוליטיקאים צינים מושחתים שיודעים עד האחרון בהם, סליחה שאני מצטטת שוב מערכון של הגשש, ש'אם לא ניבחר זה יהיה הסוף שלנו, נצטרך להתחיל לעבוד'.

רק עכשיו קנינו לבן גוריון החדש, בנימין בן-קוריוז, מטוס מנהלים: אייר פורץ 1. בפ'א רפויה. מאוד רפויה.
כמו המדינה.

נתניהו הודיע שהוא מתכוון להכשיר את דור ההמשך של ההנהגה. ואנחנו חשבנו שיותר גרוע לא יכול להיות.

יונתן שתיל, בן 67, הוא פנסיונר טרי, רווק, חילוני חרד (למה שקורה כאן, פוליטית וחברתית), חבר קיבוץ גל-און (מהדור הישן, שהולך ונכחד), מאייר וקריקטוריסט (פרסם בעבר במקומונים שונים ואייר את הספר "אנשים על ארבע" שכתב הווטרינר הדוקטור רפי קישון). מקווה לטוב.

זה לא התחיל במלון.

זה מתחיל עוד בהריון.
וזה עובר לגן הילדים. שלא מלמדים ילדים באמת לאהוב כבר בגן. שכופים עליהם ידע ולא מלמדים אותם לאהוב. ואנחנו לא מלמדים ילדים לאהוב כי אנחנו לא יודעים איך בדיוק לאהוב.

זה לא התחיל במלון
זה מתחיל בתרבות שלנו. תרבות שאין בה כבוד ליסוד הניקבי. לא לאישה ולא לאדמה. תרבות של שימוש ולקיחה בלי רשות והסכמה ורצון.

זה לא מתחיל במלון
זה מתחיל "בחיים כמו בפרסומות". אנחנו משתמשים בנשים לקידום מכירות במקום לאהוב נשים. וכשמשתמשים במישהו הופכים אותו לחפץ. קונים אותו. מוכרים אותו. ועכשיו תהפכו את המילים: קונים אותה (בכסף מלא מאה זקוקין) מוכרים אותה (בפורנו ובזנות). מוכרים דרכה (בפרסומות בטלויזיה ובשלטי חוצות). משתמשים בה ובכוח שלה (כדי לעשות כסף).

משם הדרך לפורנו פתוחה.
משם הדרך לזנות פתוחה.
משם הדרך לאונס פתוחה

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל בזה שאנחנו חומדים במקום להיות חמודים. כן, כן. וההבדל הוא סוד גדול ופשוט. גבר חומד משתמש באישה. וגבר חמוד אוהב את האישה.
ומהחמדנות הדרך למלון בקפריסין לא ממש ארוכה.

זה ממש לא מתחיל במלון.
זה מתחיל במיליון ומאה מליון ואולי מליארדי גברים שעסוקים בלכבוש אישה במקום לאהוב! גברים שעסוקים בלהראות לאישה כמה הם חזקים כמה הם שווים כמה הם עשירים כמה הם רוחניים כמה הם גשמיים. ואז זה בא מהאגו. ואז זה בא מתוך כוחנות. ואז זה בא מתוך חמדנות ורכושנות. ואז זה לא לא לא אהבה.

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל בזה ששכחנו פשוט לאהוב אדם. שכחנו פשוט לאהוב אישה! משם הדרך ל"לא תחמוד את אשת רעך" קצרה. וגם הדרך ל"לא תחמוד את אשתך". כי הרי (תחשבו על זה) גם את אישתי אסור לי לחמוד! גם לאישתי אני אמור להיות חמוד!

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל אצלנו בסלון.
זה מתחיל בכך שמיניות ואהבה לא לומדים-מלמדים. שמיניות ואהבה קשורים אצלנו למשהו אסור, לחטא, לבושה, לאשמה, למשהו אפל ורע.

זה מתחיל מזה שעמוק בתוכנו (למרות מצוות פרו ורבו וכו') מיניות קשורה אצל רבים וטובים ליצר הרע במקום ליצר החיים ולדבר שפל ונמוך במקום למעיין החיים. ומי מלמד ילדים בבית הספר על הקשר בין היוצר ליצורים לייצרם? מי רואה את הקשר? מי מחבר את הדברים?

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל ב80% מהנוער (כולל הדתי והחרדי ובואו לא נעשה הנחות פה לעצמנו, אפשר הנחה קטנה לא יותר) שצורכים פורנו  ואין מרפא אמיתי למחנכים ולא בשורה חדשה לרבנים (תודו בזה, רבנים יקרים ואמיצים) ולא יהיה מרפא אמיתי עד שנלמד פשוט לכבד ולאהוב.

כי כשאתה באמת אוהב אתה לא רוצה לראות פורנו.
כי כשאתה אוהב, אתה מכבד את אשתך ומכבד את הנשים ואת היסוד הניקבי ולא רוצה להתייחס לאישה שלך כאל חפץ ולא חלילה לאנוס במלון!

כי כשאתה אוהב אתה יודע את הסוד של ההקשבה לאישה שלך. אתה יודע איך מכבדים את האחר דרך ההקשבה לרצונו. ואז הרצון שלך ניפגש בכבוד ותשוקה עם הרצון שלה.

כי כשאתה מכבד ואוהב אתה יודע את הסוד של ההסכמה באינטימיות ומיניות. זה הסוד שמי שמבין אותו (לא מסובך) הבין משהו בעולם הזה. וזה משהו שלא מלמדים באף בית ספר או ישיבה גבוהה.

זה לא התחיל במלון אבל זה ייגמר בחופש.
זה ייגמר כשנחיה באומץ את החיבור בין אהבה ומיניות לבין חופש. כן כן, חופש. לא להיבהל מחופש. לא בלגן. לא בלבול. לא פריצות לא כאוס – חופש. כי אין רצון אמיתי בלי חופש פנימי שמתוכו אנחנו באמת רוצים. וכמה פחד מחופש פנימי יש בעולמנו אבל מה לעשות חייבים לעבור דרך החופש כי זהו השער לאהבה. זהו השער לה'.

החופש להיות ביחד
החופש לאהוב
החופש לכבד את האישה שלי
החופש לכבד ולתמוך ולאהוב את הרצון שלה ואת הבחירות שלה, כולל לשמוע ממנה "לא", ולכבד ולאהוב אותה עם ה"לא" שלה. ותדעו לכם שדווקא כשיש מקום ל"לא" דווקא אז בא החופש לומר "כן" באופן שלם ובחירי. ואז ה"כן" הוא כֵּן, תרתי משמע.

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל בלהבין שיש קדושה ברצון.
יש קדושה ברצון של האישה.
ואת זה שכחנו בדרך למלון
ובזה אנחנו מתחילים להיזכר אינשאללה אצלנו בבית בסלון.
יושבים אל החלון, פותחים את הוילון, מסתכלים החוצה לאופק ורואים כוכבים מליון.

ובמזרח: שחר חדש. רואים עידן של כבוד ואהבה בין המינים, רואים עידן של פיוס כללי בין גברים לנשים ופיוס פרטי בין איש לאישה. רואים עידן של סליחה לפוגעים. רואים עידן של שחרור מהעבר, רואים עתיד של כבוד והסכמה ורצון ותשוקה ואהבה עזה.

והמקום המרכזי לחפש ולמצוא את זה זה בבית שלנו, בZooגיות שלנו:)

נחום פצ'ניק הוא תושב "שדה בועז", מאחז קטן בגוש עציון (שלא נבנה על אדמות פרטיות), נשוי באהבה לאוֹרי, אב לארבעה ילדים חמודים. פסיכותראפיסט בהתמחות ומנחה סדנאות בתחום הגבריות והמיניות. בין לבין כותב שירה והגות דתית עצמאית (הספר השני שלו כמעט מוכן), ורץ למרחקים ארוכים (תרתי משמע)

המאבק בתביעות ההשתקה של גורמים בעלי-עוצמה נגד עיתונאים או פעילים במרחב הציבורי, רשם לעצמו ניצחון משמעותי בשבוע שעבר, כשלשכת עורכי הדין הודיעה כי היא מושכת את התביעה המתמשכת נגד העיתונאית שרון שפורר.

זאת הייתה תביעת דגל של יו"ר לשכת עורכי הדין הקודם, אפי נווה, שבינתיים הסתבך בחשדות לפלילים ונאלץ לפרוש בבושת פנים מראשות הלשכה. יו"ר הלשכה החדש, אבי חימי, הודיע כי בכינוס מועצת הלשכה הוחלט על ביטול התביעה. הוא ציין כי שוחח עם נווה ושכנע אותו לוותר גם על תביעתו האישית נגד שפורר וזאת בנימוק ש"אין מקום לתביעות אישיות נגד עיתונאים".

ההודעה הזו מקפלת בתוכה הודאה בכך שהנזק התדמיתי שגורמת תביעת השתקה והפחדה עלול להיות גדול לאין ערוך מהתועלת שהיא מביאה לתובעים.

שפורר, כתבת "המקום הכי חם בגיהינום", נמנעה מלצהול, ובהודעתה ביקשה לשפוך מים צוננים על ההתלהבות של עמיתיה העיתונאים והפעילים למען חופש הביטוי.

"אחרי שנתיים וחצי של בריונות מצד הלשכה ומצד אפי נוה – אין שום בשורה בביטול התביעה נגדי", כתבה שפורר בפוסט שהעלתה בפייסבוק.

"לפי שעה אתם יכולים לברך בעיקר את אבי חימי ואפי נוה, שהצליחו למצוא פתח של כבוד ולברוח, ועוד מתרצים את זה בשלל תרוצים", כתבה בפוסט.

שפורר הסבירה שהלשכה "ממשיכה לשקר", ובשיחות עם סביבתה הדגישה שתהיה מרוצה כשהשחיתות סביב פעולותיה של הלשכה תיפסק.

תביעות השתקה הן תחום חדש יחסית בעולם המשפט, ובעשור האחרון, עם התגברות הפעילות ברשתות החברתיות, הן תפסו תאוצה משמעותית.

פעמים רבות המטרה העומדת מאחוריהן אינה קבלת החלטה משפטית על התנצלות או פיצוי כספי, אלא יותר הכתבת מסע ייסורים לנתבע, כזה שילמד אותו – ואת סביבתו – ש"אסור להתעסק" עם התובע.

בהרצאות שאני מעביר על תביעות השתקה מעת לעת אני נוהג לציין ארבע דרכים לחזק הפחדה זו: רדיפת הנתבע "עד קצה העולם" (מה שקרוי גם "תיירות דיבה", כלומר תביעות במדינות אחרות), הפעלת טרור משפטי עוד לפני הפרסום, הליכה מעל ראשו של המפרסם באמצעות תלונה אצל מעסיקו, והפחדה או שיימינג, בסביבת העבודה או החיים של המפרסם.

במילים אחרות, תביעות השתקה הן קרב ממושך שחלקים רבים בתוכו מזכירים "משחק איציק": הראשון שממצמץ, הוא המפסיד.

אבי חימי, יו״ר לשכת עורכי הדין (צילום: Flash90)

מסיבה זו אני חולק על שפורר ורואה בהחלטת הלשכה למשוך את התביעה ניצחון גדול בנקודות, גם אם לא נוק-אאוט מוחלט. לשכת עורכי הדין לא רק מצמצה כאן, היא נאלצה לסגת לאחור בבושת פנים. הגם שלא התנצלה על פעולותיה הנפסדות בשנים האחרונות, על רדיפת העיתונאים וההתנהלות הבריונית בתוך ומחוץ לכתלי בית המשפט, מבחן התוצאה מראה שבכוונת היו"ר החדש לשנות טקטיקה.

שפורר אולי מחפשת מהות, למשל שינוי גישה, הודאה באשמה, הפסקת השחיתות הממסדית, אבל ניצחונות בתחום תביעות ההשתקה באות לרוב בשלבים. השלב הראשון בתיקון אמיתי הוא ביטול הפעולה המשפטית הבריונית. רק לאחריה יכול לבוא תיקון ממשי כלשהו של התנהלות והתנהגות.

גם אם תיקון כזה לא יגיע, אפשר לשמוח בלב שלם מההחלטה הנוכחית. היא לא רק מסירה מעל גבה של עיתונאית את העול (המיותר) להתרוצץ בין בתי משפט, להמציא תצהירים וראיות כדי להוכיח אמת שהייתה לצידה מלכתחילה, ולהסתכן בהוצאות משפט יקרות ומתמשכות, אלא גם (ואולי בעיקר) משדרת מסר: מי שמתעסק עם העיתונאים לוקח סיכון.

נכון, משפטית אנחנו בדרך כלל חלשים יותר מהטייקונים ובניגוד לבכירי המשק והממסד לא עומד לרשותנו משרד עורכי דין נוצץ בחיוג מהיר. אבל ציבורית אנחנו טעונים בלא מעט יוקרה ויכולת השפעה.

הטלת ספק ביושרתנו, רדיפה אחרינו בהליכים משפטיים מופרכים, ודרישה לפיצויים חסרי פרופורציה – לא רק שלא תביא "התנצלות" מיוחלת (ושקרית), היא תשחרר אצלנו חלק מהעכבות, ותהפוך את הקייס לציבורי, מתמשך ואגרסיבי.

לא מעט גורמים בישראל כיום עדיין לא קלטו את המסר. "קבלה לעם" ממשיכה לנהל תביעות השתקה נגד כמה עיתונאים במקביל (בעבר גם נגד הח"מ), וולטר סוריאנו ממשיך לרדוף אחרי עיתונאים בתביעות השתקה, משפט השתקה אחר של שפורר מצידו של העבריין המורשע דודו דיגמי ממשיך להתנהל בבית המשפט, וזה לפני שהגענו לאיומי העבר של שלדון אדלסון, האחים עופר ועוד.

ויש כמובן גם תביעות השתקה "קטנות" יותר, פחות מפורסמות, נגד אזרחים שבסך הכל ביקשו להשתלב בשיח הציבורי באזור מגוריהם, ומיד חטפו תביעה על ראשם, מבלי לדעת איך להתמודד עם הצרה הזאת.

עבור כל אלה, ההתקפלות של לשכת עורכי הדין היא דרמטית. ועבור העיתונאים והפעילים שלעתים חושבים לוותר, להתקפל, להתנצל או להתפשר – ההתקפלות של עו"ד חימי וחבריו נושאת מסר ברור: חכו בסבלנות, בסוף הצדק יבצבץ החוצה מתוך המדמנה.