לא רבים יודעים, אבל אני תוצר של מערכת החינוך הממלכתית דתית.
בשנות השישים גדלתי בדרום תל אביב, במשפחה דתית מסורתית. למדתי בבית ספר יסודי ממלכתי דתי לבנות בלבד. בתיכון למדתי בצפון תל אביב, ב"צייטלין" המיתולוגי. תיכון דתי המזוהה עם מפלגת המפד"ל.
והיום? אני חילונית למשעי. החיים, המפגש עם המרחב הישראלי הרחב ואירועי הזמן עשו את שלהם.
אבל דבר אחד לא השתנה – תחושת השייכות שלי לעולם שבו גדלתי, ולערכים שהנחו אותו. אולי דווקא משם נובעת תחושת הכאב. איך קרה שהציונות הדתית שאני הכרתי, זו שהייתה גשר חברתי, הפכה לגורם פוליטי שמחמיר את הקרעים בחברה הישראלית?
תחושת השייכות שלי לעולם בו גדלתי ולערכים שהנחו אותו – לא השתנתה. אולי דווקא משם נובעת תחושת הכאב. איך קרה שהציונות הדתית שהכרתי, שהייתה גשר חברתי, הפכה לגורם פוליטי שמחמיר את הקרעים
מהפך הזהות – מאחריות חברתית לשיח פוליטי
הציונות הדתית, שבעשורים הראשונים הייתה תנועה חברתית רחבה ובעלת מחויבות עמוקה לכלל ישראל, עברה בעשורים האחרונים שינוי עמוק.
אם בעבר ראו עצמם אנשיה חלק בלתי נפרד מבניית החברה הישראלית – בחינוך, בחקלאות, תרבות ושירות ציבורי – הרי שכיום נדמה שהמוקד עבר מהעשייה החברתית לשיח פוליטי ואידיאולוגי צר.
במקום לעסוק בשאלות של תיקון חברתי, סולידריות ושותפות אזרחית, השיח הפנימי הפך לעתים רווי מאבקים פוליטיים, נאמנויות גושיות ותחושת "אנחנו והם". זהו שינוי שקט אך עמוק, שינוי של זהות.
דור "תורה ועבודה" מול דור "הארץ השלמה"
הדורות הראשונים של הציונות הדתית נשאו בגאון את רעיון "תורה ועבודה".
הם האמינו שבניין הארץ, השירות הצבאי, העבודה בחקלאות והמעורבות הציבורית אינם רק אמצעי, הם חלק מהגשמת החזון הדתי עצמו.
זו הייתה ציונות דתית שבנתה קיבוצים ומושבים, הקימה מוסדות חינוך, וגידלה רבנים ואנשי ציבור שראו את כלל הציבור הישראלי כחלק מן האחריות שלהם.
השינוי הדרמטי החל אחרי מלחמת ששת הימים.
ההתיישבות ביהודה ושומרון והתחזקות הרעיונות המשיחיים יצרו מוקד חדש של זהות. פחות חברתי ויותר לאומי אידיאולוגי. הדגש עבר מ "בניין החברה" ל"בניין הארץ". מקהילה ואדם – לקדושת האדמה והמאבק על הריבונות. וכך, נפער פער בין דור "תורה ועבודה" לבין דור "ארץ ישראל השלמה".
ההתיישבות ביו"ש והתחזקות הרעיונות המשיחיים יצרו מוקד זהות חדש. פחות חברתי ויותר לאומי. הדגש עבר מ "בניין החברה" ל"בניין הארץ". מקהילה ואדם – לקדושת האדמה והמאבק על הריבונות
מהישראליות הרחבה למגזר מגודר
מה שאפשר לילדה תל אביבית כמוני להרגיש חלק טבעי מהציונות הדתית היה דווקא הגיוון שבה. היא ידעה להכיל את כל קשת הזהויות: מסורתיים וחרדים לאומיים, חילונים, מזרחים ואשכנזים, אנשי רוח ואנשי מעשה. ב "צייטלין" למדתי אצל מורות ומורים מכל ספקטרום העולם הדתי. חובשי כיפה סרוגה לצד חרדים. גם התלמידות והתלמידים הגיעו מכל גווני החברה. זו הייתה חברה שחיברה ולא גדרה. חברה שביקשה להיות חלק מהמרכז הישראלי. לא להסתגר ממנו.
אלא שבעשורים האחרונים נדמה כי הציונות הדתית מתכנסת לתוך עצמה.
הפוליטיזציה גברה. הציונות הדתית עברה מ"כוח חברתי שיש לו ייצוג פוליטי", כמו "המפד"ל" של פעם, לכוח פוליטי מגזרי שמגדיר את עצמו דרך אידיאולוגיה אחידה ונוקשה יותר. המפלגה, ולא החברה, הפכה לציר המרכזי.
מי שאינו מתיישר עם הקו האידיאולוגי מוצא עצמו מחוץ לגדר. לא רק פוליטית, אלא תרבותית וחברתית. התנועה, שפעם רצתה להוביל את המדינה, נדמית לעיתים כמי שמבקשת בעיקר לשמור על עצמה.
בין גאווה לגעגוע
חשוב לומר, גם היום יש בציונות הדתית הרבה אור. בני ובנות השירות הלאומי, המורים, אנשי הצבא, המתנדבים. ממשיכים לשאת את רוח האחריות והנתינה.
אבל בבסיס החזון חל שינוי. החברה הדתית לאומית, שביקשה לשלב קודש וחול, תורה ומדע, אמונה ומעשה, נסוגה לעיתים לשיח שממעט לפגוש את הישראליות הרחבה.
ואולי זו הסיבה שיותר ויותר אנשים כמוני, שגדלו בציונות הדתית, מוצאים עצמם מחוץ לגדר. לא משום שאיבדו אמונה, אלא משום שאיבדו שפה משותפת עם הבית הרעיוני שבו גדלו.
הציונות הדתית עברה מ"כוח חברתי שיש לו ייצוג פוליטי", כמו "המפד"ל" של פעם, לכוח פוליטי מגזרי שמגדיר עצמו דרך אידיאולוגיה אחידה ונוקשה יותר. המפלגה, ולא החברה, הפכה לציר המרכזי
קריאה לחזרה למקורות
אני מאמינה בכוחה של אמונה לחבר, לא להפריד. בכוחה של תורה לבנות, לא למשול. הציונות הדתית, יכולה, אם תרצה, לשוב להיות התנועה החלוצית והפתוחה שהייתה בעבר. תנועה שמגשרת בין דתיים וחילוניים, בין מרכז לשוליים, בין ישראל של אתמול לישראל של מחר.
כי בסופו של דבר השאלה האמיתית אינה איזה דגל מונף מעל הראש, אלא איזה אדם עומד מתחתיו. זה היה הכוח של הצינות הדתית פעם. זה יכול להיות הכוח שלה שוב.
דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואת ההוכחה שאותה ציונות דתית של פעם נכשלה… אני בן הדור שלך דפנה . ראיתי איך שלוש רבעים מהמחזור שלי בהמלפרב כולל הרצי הלוי הורידו את הכיפה . דבר דומה קרה בשבט בבני עקיבא. חפשתי את הכותרת "תורה ועבודה" עבודה התנדבות הגשמה היו גם היו . שיעורי תורה בסניף . יוק! אז על מי עובדים..? את התוצר של הציונות הדתית הישנה של בעלי השפמים הסנדלים המכנסיים הקצרות הבלורית והכיפלה . החליף דור חדש של תלמידי חכמים . לבי מלא גאווה לראות את הילדים והנכדים שלי בגיל תיכון שראשם בתורה דבר שבדורי כמעט נעדר . כן דפנה לצערי את תוצר קלוקל של אידיאולוגיה פשרנית . לא סתם התפקרת . אם יש לך געגוע למה שהיה פעם . קומי הקימי מפלגה . פרסמי בעלוני שבת . נראה כמה קונים יהיו לסחורה שלך
יודעים חוטאים גמורים
שקידוש הכיבוש, אבנים וחול ונדל"ן,
ומלחמות נצח עוקדות במקום קדושת חיים,
ופוגרומים וטרנספר וכתישת המונים של שנאת הגר במקום רדיפת שלום,
ורדיפת שלמנים ועושק אביון בעבור כסא,
והדתה שלא בדרכי נועם
וחיבוק משתמטים שלא כדין ריבונות
וחיבוק סוגדי עגל כככ
והטיית משפט והכרת שופטים
ואיפשור מכונת שנאת חינם ודבר שקר
יסודם בהתנשאות בשם ריבונות אל ופרשניו
ופנטזיות משיחיות שהכל מותר בשם פנטזיות גאולה משיחית משחיתה כוחנית כתתית מפוררת.
מזל,
שישראל דמוקרטיה איתנה ולא תיאוקרטיה פשיסטית קלפטוקרטית קקיסטוקרטית,
וכאן אין דברים כאלו שדין שמים להם-
חורבן.
קשה שלא לחוש את געגועיה של דפנה לציונות הדתית של פעם… כן פעם המגזר החשוב הזה עסק בתורה ועבודה והיה הגשר בין דתיים לחילונים במדינה . המגזר הזה גם הוציא את אנשים ערכיים וטובים .. כמו דפנה . מלחמת ששת הימים והכיבוש גרמו למנהיגיה הצעירים של המפלגה הזו לשנות כיוונים ולעשות למען ארץ ישראל ולא למען עם ישראל. וזאת ההיסטוריה של המגזר הזה שהפך ממפלגה דתית עם השקפה ליברלית למגזר משיחי , מסוכן, ותומך בכיבוש. הרצון שלהם להיות לשון מאזניים תמידית לצד משיחיות אגרסיבית הפכו אותם למי ולמה שהם היום. האם אפשר לחזור למפד"ל של פעם? לא עם ההנהגה הזו ובאמת נשאר לכולנו רק להתגעגע
וואו. כתבה כל כך מדויקת, גם היסטורית וגם אקטואלית. כרגיל, עם המנהיגות הדתית-משיחית של עכשיו, שלא למדה מההיסטוריה של עם ישראל ושלא מקיימת את המצוות החשובות של היהדות של בין אדם לחברו, מובילות את עם ישראל אל פי התהום. מקווה שבקרוב מאד, הם ירדו מהמפה הפוליטית ושקיומם יעלם בתהום הנשייה.